שלום ga
אני מסכימה עם פרושך. התחברתי מאוד לרעיון של הקשר לשירי ביאליק!! פשוט נפלא. אני אצרף בתים מתאימים ( לדעתי) משירתו, (להלן) שמתחברים לרעיון הזה. בעוד כשבועיים ב- י בטבת (3.1.23) ימלאו 150 שנה להולדתו ובעיתונים כבר כתבו עליו מאמרים!
אכן החיים מזמנים לנו טרגדיות הגורמות לנו זעזועי נפש תהומיים וערעור הסדר הישן והטוב, כמו אמונה באלוהים כאל צדק. אנסה להוסיף על פרושך משהו אחר. כפי שהייתי כותבת לך, אלמלא קראתי את הרקע שהוא גם הפרוש לחלומך.
בחלום אתה מגיע ( לא ברור אם באקראי או במכוון) לבית כנסת, אבל רוצה לצאת מייד! למה? האם זה בגלל שאין לך רצון להתפלל לאל? להתחשבן איתו? להודות לו? אתה נמצא שם, לא כי בחרת להגיע לשם. אין לך שיג ושיח עם האל ואינך מרגיש תחושת קדושה ויראה מהמקום ( המקום – בית כנסת - בחלום, אבל גם שם נוסף לאלוהים! "המקום" הוא כינוי לאלוהים, כדי לא להזכיר את שמו לשוא).
אכן אתה יוצא החוצה ואז אתה מגלה שאתה נמצא בעצם בעיר העתיקה בירושלים, די קרוב להר הבית, מקום עבודת האל עד היום. הפעם ... המקום גורם לך תחושת חרדה! פיגועים? עונש אלוהי? עימותים בין דתיים או תוך דתיים? עכשו ברור לך, שעדיף להיכנס חזרה לבית הכנסת. שם אין מהומות ואין ויכוחים, שם בטוח, שם מוגן.
החלום אינו דן בשאלות על אמונה, זה הפרוש שלך אחרי שהתעוררת וחשבת על החלום. על כן אני יכולה להוסיף פרוש משלי לשיפוטך. החלום מדבר על ביטחון אישי וחרדה מפני אובדן הביטחון הזה, בעקבות הזעזוע של מות שני אחיך ( שהראשון נפטר אחרי חלום נבואי שלך!) אין ביטחון בחיים. הם שבריריים ביותר והמוות מגיע לפעמים בחטף וחוטף את היקרים לנו. למה זה קורה, למען השם?? שאלות עתיקות יומין שאין להן תשובה. הדבר היחיד שאפשר לעשות באמת זה – למצוא מחסה מפני הסכנה. לא להסתובב במקומות מסוכנים. להיזהר. בית כנסת גם הוא סוג של בית! או הבית הפרטי הוא כמו בית הכנסת שלנו. מגן עלינו מהגורל, מזעם האל, ממחלות ומתאונות.
אשמח לחוות דעתך על הפרוש הזה.
בתים משירי ביאליק המתאימים לדעתי
על סף בית המדרש ( בית על בית המדרש הנטוש והחרב)
וְשֵׁנִית, בֵּית־ מִדְרָשִׁי, כְּפוּף רֹאשׁ כֶּעָנִי
וּמַשְׁמִים כָּמוֹךָ עַל סִפְּךָ אֶעֱמֹדָה;
הַאֵבְךְּ לְחֻרְבָּנְךָ, אִם־אֵבְךְּ לְחֻרְבָּנִי,
וְאִם לִשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו אֵבְךְּ וְאֶסְפֹּדָה?
הָהּ! קִנְּךָ מְשֻׁלָּח, גּוֹזָלֶיךָ נָעוּ נָצוּ,
נָגֹזּוּ כַצֵּל כֻּלָּם בֵּין הָעֵצִים הַגְּבֹהִים.
רַבִּים אֶל־רָאשֵׁי הַצּוּרִים נֻפָּצוּ
וּבְשָׂדוֹת אֲחֵרִים עוֹד רַבִּים תּוֹעִים;
הֲיָמוּתוּ מוֹת יְשָׁרִים? אוֹ יִמְצְאוּ מְנוּחָה
בְּחַיֵּי נְבָלִים וְלָעַד יִשְׁכָּחוּךָ?
לפני ארון הספרים ( הבית על ליל סערה סמלי שבה השכינה עוזבת את משכנה כמו בשעת חורבן בית המקדש. אני האפרוח מושלך החוצה לחושך ולסערה ולסכנת המוות)
וַאֲנִי מִפַּחַד אֵל כָּל-בְּשָׂרִי סָמָר
וְשִׁנַּי צָלֲלוּ מֵאֵימוֹת מָוֶת.
לֵיל זְוָעָה הָיָה אָז, אֲרוּר הַלֵּילוֹת,
מִחוּץ, מֵאַחֲרֵי חַלּוֹן עִוֵּר עָיִן,
הִשְׁתּוֹלְלָה וַתְּיַבֵּב סוּפַת זָעַם,
הַתְּרִיסִים נִשְׁבְּרוּ, וּבִבְרִיחֵיהֶם בַּרְזֶל
כָּל-שֵׁדֵי שַׁחַת קִרְקְרוּ הַכְּתָלִים.
רָאִיתִי אֵת מִבְצָרִי וְהִנּוֹ נִתָּץ,
וּשְׁכִינַת אֵל רָאִיתִי בְּעָזְבָהּ מְקוֹמָהּ,
מִתַּחַת לַפָּרֹכֶת צֵאת הִתְגַּנְּבָה,
וּדְמוּת דְּיוּקַן זְקֵנִי, צֵל לִימִינִי
וּלְיֵצֶר לִבִּי עֵד וּמְשׁוֹפֵט אִלֵּם –
אַף-הוּא מֵעֵינַי נֶעְלַם וַיִּתְחַמָּק,
רַק-לַהַב נֵרִי לְבָד עוֹדֶנּוּ גוֹסֵס
וְהוּא נָע וָנָד וְקוֹפֵץ קְפִיצַת מוֹתוֹ,
וּפִתְאֹם נִפְרַץ חַלּוֹן, כָּבָה הַכֹּל –
וַאֲנִי, אֶפְרֹחַ רַךְ מִקִּנּוֹ מֻשְׁלָךְ
בִּרְשׁוּת הַלַּיְלָה וּמַחֲשַׁכָּיו – – –
המתמיד ( הבית המתאר את נער הישיבה שמסר את נפשו למען האל ועתה הוא הגוסס בייסורים ונשכח גם מהאל עצמו)
וְיֵשׁ אֲשֶׁר-שָׁמְמָה גַּם רוּחַ הַנַּעַר
בַּעֲמָלָהּ הַקְּלֹקֵל וּכְמוֹ הִתְמַרְמָרָה;
וּלְעִתּוֹת בַּחֹרֶף בִּמְשֹׁל קֹר וָסַעַר,
שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן, הָאָרֶץ נֶעְכָּרָה;
וִימֵי סַגְרִיר דֹלְפִים טְעוּנֵי עֲנָנִים
עֲיֵפִים וְקֹדְרִים נִגְרָרִים עייפים –
הַשֶּׁמֶשׁ לוּ רֶגַע קָט תָּאִיר הַפָּנִים!
אוֹ תְרוּמַת אוֹר דַּלָּה הַשֶּׁמֶשׁ לוּ תָרִים!
וּשְׂמָמִית יְרוֹקָה אֵי מִזֶּה תָּבֹא
לִתְקֹעַ מַסַּכְתָּהּ בְּקִירוֹת הַפִּנָּה,
וֹמִשְׁנֵה אֲפֵלָה בַּפִּנָּה, בִּלְבָבוֹ,
וּבְכָל חַדְרֵי נַפְשׁוֹ רְעָדָה וְצִנָּה –
אָז יֵדַע הַנַּעַר כִּי נִשְׁכָּח הִנֵּהוּ,
כִּי נַפְשׁוֹ שׁוֹמֵמָה, נִשְׁכַּחַת, נֶעֱזָבֶת;
וַיָּחָשׁ כִּי חָלַשׁ וַיֵּלֶא כֹּחֵהוּ,
וַתִּשְׁקַע בְּנַפְשׁוֹ כִּמְעַט הַלֶּהָבֶת.
וְנִשְׁמַע קוֹלֵהוּ כְּאִלּוּ הוּא עוֹלֶה
מִנֶּפֶשׁ עֲיֵפָה שֶׁלָּמוּת הוֹלָכֶת:
קוֹל לֵב הוּא הַמֻּכֶּה כָעֵשֶׂב, לֵב חֹלֶה
הַמָּלֵא תַחֲנוּנִים וּמְרֵרֶה נִשְׁפָּכֶת.
וַיְהִי-לוֹ תַלְמוּדוֹ לְקִינַת תַּמְרוּרִים.
וַיֵּבְךְּ, וַיִּתְעַטֵּף, וַיְחַנֵּן קוֹלֵהוּ –
חֲבִיבִים עָלֶיךָ, בֵּן יַקִּיר, יִסּוּרִים?
הֲיָדַע הָאֻמְלָל כִּי-אֻמְלָל הִנֵּהוּ?
