חלום
לפני מספר לילות חלמתי חלום די מבלבל. ויתכן היה זה סיוט, כי התעוררתי כולי מזיעה, סיוט אמור לצאת ולעלות מהלא-מודע אל המודע, נושא באמתחתו בהלה ואי-נעימות, על-מנת להעניש או להפחיד אותי. ואילו עלי נקרה בלילה חיזיון שסחף אותי בתזזית של אושר. אם "אני" חושב על כך כעל סיוט, הרי זה משום שבשונה מחלומות רגילים, המופיעים ונעלמים כצל עובר, האחד הזה חרת בי רישומים עזים וברורים, ועודנו רוחש בתוכי, ואינו נמוג.
בחלומי, ראיתי כי נפלה מצודתו האחרונה של האויב. והוא, האויב - שמדי יום מאז ילדותי (ואולי אף לפני כן) הציק לי כל כך - מת! כן, נשבע לכם, במו-עיני חזיתי בו ספון בתיבת-עץ, מוטל לחפירה ומכוסה באדמה בוצית המהולה בסיד. נכחתי בבית העלמין יחד עם חבורה של אבלים לבושי-שחורים, שאת פני איש מהם - להוציא אותי "אני", החבוק על ידי "עצמי" - לא ראיתי בבירור.
מבית העלמין עברנו "אני" ו"עצמי", כך בחלום, למכונית שהובילה אותנו הביתה (איה אותו בית, נותר לי רק לתהות). במשך כל הנסיעה הארוכה, לא נאמרה, ולו מילה אחת, בין "אני" לבין "עצמי". ישבנו כנוסים זה בזה, מניחים לשנות התוהו, חסרות הפשר, שהשחית לנו האויב העריץ בנוכחותו, להתמוסס עד ליסודותיהן. איני יודע במדויק כיצד חש "עצמי", אך "אני" חשתי כדרך שהאדמה ודאי חשה בעת שבוץ החורף מפנה מקום למחזור חדש של צמחייה וירק. לבי מתכווץ בציפייה לבאות.
אותה חמימות שהציפה את "אני" מן הסתם הציפה את "עצמי" גם כן. כרגיל בחלומות, כך שיערתי, על סמך רגש, שאינו דומה בדיוק לרגש המתהווה בחיים עצמם, אך ממשי לא פחות. במבט גנוב אחד ששלח "אני" בחשאי אל פני "עצמי", הקפואים כמעה, צדתי בזווית הפה של "עצמי" חיוך רפה, שטיפס ועלה במהירות לעבר העיניים הקורנות. אלמלא נוכחותו של הנהג (מטושטש-פנים כשאר המשתתפים בלוויה), אודה ולא אבוש, אפשר והייתי "אני" מחבק את "עצמי" משמחה.
רחל יש לך מושג מה פשר החלום?
לפני מספר לילות חלמתי חלום די מבלבל. ויתכן היה זה סיוט, כי התעוררתי כולי מזיעה, סיוט אמור לצאת ולעלות מהלא-מודע אל המודע, נושא באמתחתו בהלה ואי-נעימות, על-מנת להעניש או להפחיד אותי. ואילו עלי נקרה בלילה חיזיון שסחף אותי בתזזית של אושר. אם "אני" חושב על כך כעל סיוט, הרי זה משום שבשונה מחלומות רגילים, המופיעים ונעלמים כצל עובר, האחד הזה חרת בי רישומים עזים וברורים, ועודנו רוחש בתוכי, ואינו נמוג.
בחלומי, ראיתי כי נפלה מצודתו האחרונה של האויב. והוא, האויב - שמדי יום מאז ילדותי (ואולי אף לפני כן) הציק לי כל כך - מת! כן, נשבע לכם, במו-עיני חזיתי בו ספון בתיבת-עץ, מוטל לחפירה ומכוסה באדמה בוצית המהולה בסיד. נכחתי בבית העלמין יחד עם חבורה של אבלים לבושי-שחורים, שאת פני איש מהם - להוציא אותי "אני", החבוק על ידי "עצמי" - לא ראיתי בבירור.
מבית העלמין עברנו "אני" ו"עצמי", כך בחלום, למכונית שהובילה אותנו הביתה (איה אותו בית, נותר לי רק לתהות). במשך כל הנסיעה הארוכה, לא נאמרה, ולו מילה אחת, בין "אני" לבין "עצמי". ישבנו כנוסים זה בזה, מניחים לשנות התוהו, חסרות הפשר, שהשחית לנו האויב העריץ בנוכחותו, להתמוסס עד ליסודותיהן. איני יודע במדויק כיצד חש "עצמי", אך "אני" חשתי כדרך שהאדמה ודאי חשה בעת שבוץ החורף מפנה מקום למחזור חדש של צמחייה וירק. לבי מתכווץ בציפייה לבאות.
אותה חמימות שהציפה את "אני" מן הסתם הציפה את "עצמי" גם כן. כרגיל בחלומות, כך שיערתי, על סמך רגש, שאינו דומה בדיוק לרגש המתהווה בחיים עצמם, אך ממשי לא פחות. במבט גנוב אחד ששלח "אני" בחשאי אל פני "עצמי", הקפואים כמעה, צדתי בזווית הפה של "עצמי" חיוך רפה, שטיפס ועלה במהירות לעבר העיניים הקורנות. אלמלא נוכחותו של הנהג (מטושטש-פנים כשאר המשתתפים בלוויה), אודה ולא אבוש, אפשר והייתי "אני" מחבק את "עצמי" משמחה.
רחל יש לך מושג מה פשר החלום?
