Shadowmage
New member
חלומו של נחת - חלק א
אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי, לפני יותר משלוש שנים אני חושב. אלו מכם שקוראים הרבה בטוח יזהו מאיפה הרעיונות הכללים.... -חלומו של נחת: חלק א- המדענים אומרים שאי אפשר לחלום בסטאסיס. אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל אני אספר לכם משהו מנסיוני האישי, ואתם תחליטו. הכל התחיל לפני כ- 3 חודשים. הגדוד היה על סיפון נושאת הגייסות "אוונגרד" בתנועה לכיוון טיירז IV למשימת טיהור שטח. כל עוד הספינה לא מגיעה למרחק של כ- 3 ימים מהיעד, הגדוד כולו מוחזק בסטאסיס כדי לא לצרוך חמצן ומזון. מה זה סטאסיס? ובכן, דוחפים אותך למיכל בגודל ארון מתים, סוגרים עליך את המכסה ולוחצים על המתג. בתוך המכל יש עיוות זמן שמקפיא אותך בין שנייה אחת לשנייה. אני לא ממש מבין את זה בעצמי ואם כל כך חשוב לכם להבין אז לכו תתפסו מדען ותשאלו אותו. יצאנו מבסיס האימונים הראשי, הסמל שלי הכניס אותי למיכל. "לילה טוב רב"ט" הוא אמר והכל הפך שחור מסביב. אני חייב להודות שנבהלתי. בסטאסיס אין שחור או לבן או כל תחושה אחרת, אתה פשוט נכנס למיכל ויוצא ממנו אחרי שנייה. הייתי בטוח שהייתה בספינה תקלה ושהיא תקועה בחלל או משהו וחיפשתי את כפתור פתיחת המכל, אבל לא היה כלום מסביב חוץ מזוג עיניים. הן פשוט הופיעו מולי בערך בגובה העיניים שלי, מעט מלוכסנות עם ריסים שחורים ארוכים ואישונים ירוקים. הבטתי בעיניים הללו ומסביבם הלכו והופיעו פנים. הצלחתי לראות גבות דקות ומקומרות ואף חמוד. צעדתי קדימה כדי לראות יותר טוב ונפלתי החוצה מהמכל כשהסמל פתח את הדלת. "אתה בסדר קלר?" שאל הסמל כשהרים אותי מהרצפה. "כן הסמל." עניתי. "בסדר גמור." אני לא טיפש, אני יודע שאי אפשר לראות דברים בסטאסיס וכשנחת מתחיל לראות דברים זה אומר שהוא מתחיל להשתגע ומאשפזים אותו. הסתכלתי בשעון, עברו 23 יום. הגענו לחדר התדרוך והתברר שכל המשימה השתנתה. בזמן שהיינו בסטאסיס התחילה מלחמה קטנה והיעד שלנו שונה מטיירז IV לרודל II. המשימה הייתה לכבוש את תחנת החלל של המושבה בלי לפרק יותר מדיי חלקים ממנה. תדרכו אותנו ושלחו אותנו לעבוד על השריונות שלנו. אחרי שלושה ימים של עבודה לבשנו את השריונות, המג"ד עשה מסדר קרב ועלינו על הנחתות שלנו. המשימה הייתה הצלחה, למרות שאיבדנו כמעט את כל פלוגה ד´ כשאיזה אידיוט מכוחות ההגנה זרק רימון יד קרוב מידי למאגרי המימן. חזרנו ל"אוונגרד", עברנו תדרוך סופי והמג"ד חילק את שאריות פלוגה ד´ בין שלושת הפלוגות הנותרות. חזרנו לנשקייה וטיפלנו בשריונות שלנו לפני הכניסה למכלי הסטאסיס. הסמל שלי הכניס אותי למיכל. "לילה טוב רב"ט." הוא אמר, התרווחתי במקומי והכל הפך שחור מסביב. הפעם לא נבהלתי. העיניים שוב הופיעו גם הפנים אבל הפעם הופיע גם הגוף. היא הייתה בערך בגובה שלי, שיער שחור חלק וארוך, גבות דקות ומקושתות, אף קטן וחמוד ושפתיים מלאות ואדומות. היא לבשה שמלה קיצית לבנה שהגיעה עד אמצע הירך ונעליים לבנות עדינות. היא הייתה מושלמת, כל כך יפה שכאב לי להביט בה. דלת המכל נפתחה והסמל עמד שם. "בוקר טוב רב"ט, עוף לאכול ואחר כך לחדר התדרוך." הסתכלתי בשעון, עברו 18 יום במיכל. היעד היה אינז VII והמשימה הייתה ניקוי בית. הצי כבר כתש את פני הכוכב בהפצצה ממסלול ולנו נשאר רק לנקות את השאריות. תדרכו אותנו בפרטים ושלחו אותנו לנשקייה לעבוד על השריונות. במהלך שלושת הימים הבאים לא הפסקתי לחשוב עליה, רציתי לדעת מה שמה, מאיפה היא, למה אני חולם עליה (איך אני חולם עליה, ועוד בסטאסיס)? היא הייתה הדבר הראשון שחשבתי עליו בבוקר והדבר האחרון בלילה. אחרי שלושה ימים של עבודה לבשנו את השריונות, המג"ד עשה מסדר קרב ועלינו על הנחתות שלנו. המשימה הייתה הצלחה ולא איבדנו אף נחת, בגלל החיפוי האווירי המעולה. חזרנו לאוונגרד ועברנו תדרוך סופי. בזמן הטיפול בשריון בנשקייה, מצאתי את עצמי מצפה לכניסה למיכל, מצפה לראות אותה שוב. לאחר שסיימנו לאפסן את השריונות הסמל שלי הכניס אותי למיכל. "לילה טוב רב"ט" הוא אמר, התרווחתי במקומי וחיכיתי. הכל היה שחור והיא הייתה שם, יפה יותר ממה שזכרתי. לפתע הופיע מסביבה נוף שלם, פארק שטוף שמש, עצים אציליים וגבוהים, דשא ירוק ואוויר נקי. "שלום." קולה היה צלול והיא חייכה אליי. "אני דניאל, מי אתה?" "רב"ט מרטין קלר, חיל הנחתים." עניתי ומייד קיללתי את עצמי בשקט על התשובה המטופשת. "אתה בחופשה, רב"ט מרטין קלר, חיל הנחתים?" שאלה בחיוך והצילה אותי מהמבוכה. הסתכלתי מסביב, לא ממש ידעתי מה לענות לה, ראיתי את העצים, הדשא והרחתי את האוויר. "נראה שכן" עניתי. "רוצה לטייל איתי קצת?" שאלה וחיוכה הפך עוד יותר מושלם. "בשמחה." חייכתי בחזרה. טיילנו בפארק ודיברנו במשך שעות עליי ועליה, על המלחמה, העבודה שלה, המשפחות שלנו. הרגשתי שאני טובע בתוך העיניים הירוקות הללו, הרגשה נעימה מאוד וקצת מפחידה. התיישבנו על אחד הספסלים ואני שמתי את ידי מסביבה ומשכתי אותה אליי. היא לא התנגדה ונצמדה אליי. הרגשתי את חום גופה והדלת למיכל הסטאסיס נפתחה והסמל עמד שם.
אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי, לפני יותר משלוש שנים אני חושב. אלו מכם שקוראים הרבה בטוח יזהו מאיפה הרעיונות הכללים.... -חלומו של נחת: חלק א- המדענים אומרים שאי אפשר לחלום בסטאסיס. אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל אני אספר לכם משהו מנסיוני האישי, ואתם תחליטו. הכל התחיל לפני כ- 3 חודשים. הגדוד היה על סיפון נושאת הגייסות "אוונגרד" בתנועה לכיוון טיירז IV למשימת טיהור שטח. כל עוד הספינה לא מגיעה למרחק של כ- 3 ימים מהיעד, הגדוד כולו מוחזק בסטאסיס כדי לא לצרוך חמצן ומזון. מה זה סטאסיס? ובכן, דוחפים אותך למיכל בגודל ארון מתים, סוגרים עליך את המכסה ולוחצים על המתג. בתוך המכל יש עיוות זמן שמקפיא אותך בין שנייה אחת לשנייה. אני לא ממש מבין את זה בעצמי ואם כל כך חשוב לכם להבין אז לכו תתפסו מדען ותשאלו אותו. יצאנו מבסיס האימונים הראשי, הסמל שלי הכניס אותי למיכל. "לילה טוב רב"ט" הוא אמר והכל הפך שחור מסביב. אני חייב להודות שנבהלתי. בסטאסיס אין שחור או לבן או כל תחושה אחרת, אתה פשוט נכנס למיכל ויוצא ממנו אחרי שנייה. הייתי בטוח שהייתה בספינה תקלה ושהיא תקועה בחלל או משהו וחיפשתי את כפתור פתיחת המכל, אבל לא היה כלום מסביב חוץ מזוג עיניים. הן פשוט הופיעו מולי בערך בגובה העיניים שלי, מעט מלוכסנות עם ריסים שחורים ארוכים ואישונים ירוקים. הבטתי בעיניים הללו ומסביבם הלכו והופיעו פנים. הצלחתי לראות גבות דקות ומקומרות ואף חמוד. צעדתי קדימה כדי לראות יותר טוב ונפלתי החוצה מהמכל כשהסמל פתח את הדלת. "אתה בסדר קלר?" שאל הסמל כשהרים אותי מהרצפה. "כן הסמל." עניתי. "בסדר גמור." אני לא טיפש, אני יודע שאי אפשר לראות דברים בסטאסיס וכשנחת מתחיל לראות דברים זה אומר שהוא מתחיל להשתגע ומאשפזים אותו. הסתכלתי בשעון, עברו 23 יום. הגענו לחדר התדרוך והתברר שכל המשימה השתנתה. בזמן שהיינו בסטאסיס התחילה מלחמה קטנה והיעד שלנו שונה מטיירז IV לרודל II. המשימה הייתה לכבוש את תחנת החלל של המושבה בלי לפרק יותר מדיי חלקים ממנה. תדרכו אותנו ושלחו אותנו לעבוד על השריונות שלנו. אחרי שלושה ימים של עבודה לבשנו את השריונות, המג"ד עשה מסדר קרב ועלינו על הנחתות שלנו. המשימה הייתה הצלחה, למרות שאיבדנו כמעט את כל פלוגה ד´ כשאיזה אידיוט מכוחות ההגנה זרק רימון יד קרוב מידי למאגרי המימן. חזרנו ל"אוונגרד", עברנו תדרוך סופי והמג"ד חילק את שאריות פלוגה ד´ בין שלושת הפלוגות הנותרות. חזרנו לנשקייה וטיפלנו בשריונות שלנו לפני הכניסה למכלי הסטאסיס. הסמל שלי הכניס אותי למיכל. "לילה טוב רב"ט." הוא אמר, התרווחתי במקומי והכל הפך שחור מסביב. הפעם לא נבהלתי. העיניים שוב הופיעו גם הפנים אבל הפעם הופיע גם הגוף. היא הייתה בערך בגובה שלי, שיער שחור חלק וארוך, גבות דקות ומקושתות, אף קטן וחמוד ושפתיים מלאות ואדומות. היא לבשה שמלה קיצית לבנה שהגיעה עד אמצע הירך ונעליים לבנות עדינות. היא הייתה מושלמת, כל כך יפה שכאב לי להביט בה. דלת המכל נפתחה והסמל עמד שם. "בוקר טוב רב"ט, עוף לאכול ואחר כך לחדר התדרוך." הסתכלתי בשעון, עברו 18 יום במיכל. היעד היה אינז VII והמשימה הייתה ניקוי בית. הצי כבר כתש את פני הכוכב בהפצצה ממסלול ולנו נשאר רק לנקות את השאריות. תדרכו אותנו בפרטים ושלחו אותנו לנשקייה לעבוד על השריונות. במהלך שלושת הימים הבאים לא הפסקתי לחשוב עליה, רציתי לדעת מה שמה, מאיפה היא, למה אני חולם עליה (איך אני חולם עליה, ועוד בסטאסיס)? היא הייתה הדבר הראשון שחשבתי עליו בבוקר והדבר האחרון בלילה. אחרי שלושה ימים של עבודה לבשנו את השריונות, המג"ד עשה מסדר קרב ועלינו על הנחתות שלנו. המשימה הייתה הצלחה ולא איבדנו אף נחת, בגלל החיפוי האווירי המעולה. חזרנו לאוונגרד ועברנו תדרוך סופי. בזמן הטיפול בשריון בנשקייה, מצאתי את עצמי מצפה לכניסה למיכל, מצפה לראות אותה שוב. לאחר שסיימנו לאפסן את השריונות הסמל שלי הכניס אותי למיכל. "לילה טוב רב"ט" הוא אמר, התרווחתי במקומי וחיכיתי. הכל היה שחור והיא הייתה שם, יפה יותר ממה שזכרתי. לפתע הופיע מסביבה נוף שלם, פארק שטוף שמש, עצים אציליים וגבוהים, דשא ירוק ואוויר נקי. "שלום." קולה היה צלול והיא חייכה אליי. "אני דניאל, מי אתה?" "רב"ט מרטין קלר, חיל הנחתים." עניתי ומייד קיללתי את עצמי בשקט על התשובה המטופשת. "אתה בחופשה, רב"ט מרטין קלר, חיל הנחתים?" שאלה בחיוך והצילה אותי מהמבוכה. הסתכלתי מסביב, לא ממש ידעתי מה לענות לה, ראיתי את העצים, הדשא והרחתי את האוויר. "נראה שכן" עניתי. "רוצה לטייל איתי קצת?" שאלה וחיוכה הפך עוד יותר מושלם. "בשמחה." חייכתי בחזרה. טיילנו בפארק ודיברנו במשך שעות עליי ועליה, על המלחמה, העבודה שלה, המשפחות שלנו. הרגשתי שאני טובע בתוך העיניים הירוקות הללו, הרגשה נעימה מאוד וקצת מפחידה. התיישבנו על אחד הספסלים ואני שמתי את ידי מסביבה ומשכתי אותה אליי. היא לא התנגדה ונצמדה אליי. הרגשתי את חום גופה והדלת למיכל הסטאסיס נפתחה והסמל עמד שם.