חלמתי חלום

[ענתי44]

חלמתי חלום../images/Emo14.gif

כזה נמנום של צהריים, אחרי שהתרוצצתי כל הבוקר בשביל אמא בקופת חולים.אז כשאמא נרדמה נמנמתי. ופתאום, וזה היה כל כך אמיתי וממשי, אמא קמה מהמיטה, וצעדה נמרצות למטבח, ואני בחלום שם, והליכתה זקופה ויציבה, והיא אומרת לי " מה זה אי אפשר לקבל קפה בבית הזה?" והיא לא מבינה למה יש עליה טיטול, ולמה מיטתה נעלמה ובמקומה מיטת בית חולים ומזרן פצעי לחץ. ושאני חושבת מהר להזעיק את כולם שיבואו לראות את הנס שאירע, איך אמא קמה מהקרשים.... והתעוררתי ורצתי לחדרה והיא שוכבת בוהה בתקרה, ושרוייה בעולמה.

 

[שריוש2]

איזה חלום.........

גמ'לי לפעמים עוברים בראש חלומות כאלו... שיום אחד אני אבוא לבית של סבתא, ואמצע אותה במטבח, מבשלת לי את המאכלים האהובים עליי, ומדברת כאילו שום דבר לא היה ולא קרה לה... ופתאום, אני מתעוררת. מתעוררת אל המציאות האמיתית. סבתא שרויה בתוך עולמה, לא מבינה מחייה ואין מה לעשות. פשוט לקבל את זה כמו שזה כי דמעות ורגשות אשם לא יעזרו. בטח שלא יחזירו את סבתא.

 

[ענתי44]

גם בראש השנה הזה

נשב לשולחן החג בלי מטעמים שהן נהגו להכין. אבל שריוש2 את יודעת מה? הכי חשוב שהן איתנו. ועל זה צריך לברך ולהודות.

 

[שריוש2]

אכן:'(

דמעות עלו בעיניי כשקראתי את חלומך. מאז המחלה של סבתא, החגים כבר לא אותו הדבר. אין מי שתבשל את מטעמיה האהובים לחג ותכניס בהם את מלוא נשמתה. היא ממעיטה לאכול, לא מבינה שבכלל זהו חג. מבחינתי, סבתא גם לא איתי. היא איתי כי היא עוד חיה [תודה לאל], אבל היא לא איתי כי בעצם זו לא הסבתא שהכרתי. הסבתא שלא מזהה אותי, לא זוכרת את שמי ולפעמים גם מרביצה ומקללת. כל יום שעובר מבחינתי, הנזק במח שלה רק הולך וגדל. אבל את צודקת. זה באמת הכי חשוב, וצריך להודות על זה.

 

[שריוש2]

*../images/Emo7.gif

 

[קורנית]

לא רוצה

לחגוג השנה!!!!!! המצב הזה, של בין לבין, שאמא איתנו ולא איתנו, שגופה בחיים ונפשה, אבוי, מרחפת.... לא יכולה לשמוח . לא רוצה לכנס את המשפחה, לא רוצה לארח, לא רוצה להתארח. בסוף מה שיהיה זה שניקח את אמא (אחותי ואני) לבית של בנדוד נחמד שגר קרוב... ונישאר קצת, ונחזיר אותה הביתה, לבית בו היא גרה יותר מ - 40 שנה ולא מזהה אותו כביתה. ממש שמחה. שנה טובה, בכל זאת.

 

[שריוש2]

קורנית...

גם אנחנו לא יכולים לשמוח ממצבה. אבל אנחנו מסתכלים על זה כאל מזווית ראייה של לעשות לסבתא טוב. שבעצם, כל המשפחה כולה ביחד סביב השולחן, אפילו אם אינה מזהה אותנו, יש לה תחושת שמחה שהיא עם אנשים מוכרים, בני משפחתה שאוהבים אותה. תחושה של ביחד. למשל: אנחנו החלטנו כל ערב שישי לעשות ארוחת ערב בבית של סבתא [כל המשפה] מה שלא היה נהוג עד מחלתה, אבל אנו חושבים שבישבילה, בשביל מצב רוחה, זה נורא חשוב שכולנו נחגוג ביחד וניהיה מאוחדים אפילו אם אינה מזהה אותנו ו/או שקועה בעולמה, התחושה של הביחד, עם בני המשפחה בטוח עושה לה טוב.

 

[ליאורלילי]

רעיון נפלא

שריוש חמודה , אכן לא פלא שאת כל כך מיוחדת , כי גם משפחתך כזו. זה ממש נפלא כמה שאתם משתדלים להעניק לסבתא את כל האהבה שלכם , גם אם לא בטוח שהיא קולטת ומבינה. הכי חשוב שאתם מתקבצים סביבה , המשפחה שהיא הקימה ואני בטוחה שלרגעים היא קולטת ומבינה ויש לה עדיין סיפוק ושמחה. השהות הזו יחד גם מספקת לכם את הכוחות להמשיך להתמודד יחד כל אחד לפי יכולתו עם המחלה הקשה הזו. בעלי למשל , כלל לא מעוניין בארוחות משפחתיות , כמו כל החולים הוא מסתגר בעצמו ורוצה רק שקט ולא מהומות. אני צריכה לתמרן בין רצונו ובין הרצון לחגוג יחד עם המשפחה שלי ושלו. עדיין לא ברור מי יהיה איתנו בחג ואני לא אעשה דברים שיעיקו עליו ונגד רצונו. קשה לי מאד בעבודה כשהוא בבית ואינו משתף אותי מה עובר עליו. אני כמו אמא בשבילו והוא מחכה כל היום שאחזור מהעבודה ואהיה איתו. אני עדיין לא מנסה ללחוץ עליו לצאת להתנדבות. אני אצטרך לעבוד על זה אחרי החגים ואולי יקרה נס והוא בעצמו יבין שזה לטובתו. שתהיה לכולנו שנה טובה ומאושרת , אנו כולנו חייבים להשתדל ולשמוח בחיינו , למרות כל הקשיים. לילה טוב, טובה

 

[שריוש2]

אכן אנחנו משתדלים...

לא כל המשפחה, יש כאלו שמתנערים [אנחנו משפחה די קטנה] כמו למשל דודה שלי, שרבים הסיפורים עליה, על האטימות שלה וחוסר הרגישות שלה ושל בעלה. יש לה ממש פכם באשיות. זה עד כדי כך מחריד, שכמעט כל השוכנה של סבתי [בעיקר חברותיה מהשכונה], יודעות את היספורים הללו ואת רשיעותה. חמותה, התאבדה מסיבות כאלו של חוסר יחס מצדם, ולא רצתה להיות עליהם נטל. אבל אנחנו, המשפחה שנשארה ולא מתעלמת, משתדלים להעניק לסבתא שמחה שתרגיש את תחושת הביחד, כי איפושהוא זה בטוח עושה לה טוב. גם אם היא שרויה בעולמה ולנו כואב לראותה ככה, היא בטוח מרגישה טוב ושמחה שכל המשפחה האהובה לעייה שוב ביחד. שתהיה שנה טובה! ליל"ט...

 

[ליאורלילי]

יש גם זכרונות נעימים

ענתי היקרה , בזמן כלשהו ההורים שלנו מפסיקים להכין את המטעמים שכל כך אהבנו. הם מזדקנים , חולים ועייפים. הדבר החשוב הוא שיש לך את הזכרונות הנהדרים האלה שעלייך לברך עליהם. לא כל אחד זוכה להורים כאלה. גם אצלי , הורי בריאים ברוך השם , אך אמי כבר מזמן לא מכינה את כל המטעמים. אך לנו ולנכדים יש את הזכרון הזה של האוכל של סבתא שנעשה מתוך אהבה אליהם ועכשיו אמי באה אלי לאכול וגם זה קצת קשה עבורה, אך יש כבר השלמה. לכן , בראש השנה תנסו לשחזר את החגים של פעם , לא בעצב אלא בשמחה על שזכיתם ועכשיו אתם מחזירים לאמא באהבה. הלואי שאמא גם תחזור קצת לעצמה ותפתיע אתכם בחג. לילה טוב ושיהיה לך יום נפלא עם אמא, טובה

 

[שריוש2]

מסכימה עם כל מילה שכתבת...

אמי אף פעם לא ידעה לבשל וגם לא רצתה ללמוד. לא התחברה לזה. אבי ידע טיפה אבל גם כן לא ממש. ומאז שאני זוכרת את עצמי, המקום של סבתא תמיד היה במטבח. מבוקר עד ליל היתה עומדת ומבשלת לנו, הנכדים, את מטעמיה האהובים. את המרק התימני כל יום שישי ואת הג'חנון והקובנה בשבת. עם פרוץ מחלתה, לאט לאטהלכה ודאחה ואיתה גם הבישול. וככה, אחרי יותר מ-8 שנים, בהם יום יום הייתי אוכלת את בישוליה של סבתא, נאלצתי להתחיל ולהתרגל לאוכל אחר. טעם אחר. אוכל של אבא. לא כ"כ רע, אבל תמיד קיימות בליבי התחושות כאילו "גנב" לה את התפקיד, שהיה שייך לה כ"כ הרבה זמן. התרגלתי לאוכל שלה, ועכשיו זה קשה. אבל בליבי תמיד יהיו הזכרונות. אפילו שכבר שכחתי את סבתא א' ואיני מסוגלת להיזכר בה עוד, כמה שלא אנסה תמיד תעלה במוחי סבתא ב', בליבי תמיד ארגיש את הטעם הנפלא של תבשיליה, שמי יודע אם פעם בעתיד אזכה שוב לטעום אותם.......

 

[ליאורלילי]

תלמדי לבשל כמו סבתא

כדי לשמר את מסורת בית סבתא , תנסי לדלות מתכונים שלה וכך תהיי את זו שתשמר את הזכרונות של האוכל של סבתא גם לדורות הבאים. את עוד זוכרת את הטעמים ואני בטוחה שבעתיד תצליחי לשחזר אותם.הזכרון שלנו הוא כזה שתמיד מתרפק על העבר. אני שומעת את אמי שעוד מעט בת 85 מתארת את הטעמים מבית הוריה. היא לא שוכחת את טעם החלה, התבשילים , הפירות , הכל תמיד נראה לנו היה יותר טעים כשהיינו ילדים. המחמאה הכי טובה שלי היתה כשילדיי אמרו שהשניצל שלי יצא כמעט כמו של סבתא. אז את רואה שככה זה אצל אלה שזכו שהיתה להם סבתא שפינקה ודאגה וגם אם פרק הזמן היה קצר מדי , הרי שהזכרון הטוב , המנחם לא תלוי בפרק הזמן אלא בתחושות שהועברו אלייך ובאופן שאת קלטת אותן ושימרת אותן. לכן , שמחי בכך שיש לך סבתא כזו עם מטען כזה שהיא העניקה לך. בע"ה יבוא היום ואת תגידי לעצמך , הנה הצלחתי לבשל כמעט כמו סבתא וזה יגרום לך אושר. לילה טוב , טובה

 

[שריוש2]

אני...

נמשכתי לבישול מגיל נורא צעיר. הדבר הראשון שלמדתי לעשות מסבתא הוא שניצלים. אני וזכרת את עצמי בגיל 9 עומדת במטבח על יד סבתא ומכינה שניצלים [ביום המיטחד - יום חמישי שתמיד היה יום השניצלים בו אוכלים לצהריים שניצלים כל שבוע]. למדתי מסבתי להכין עוגות, בורקסים ועוד פשטידות ועוד הרבה דברים. כשאני מבשלת משהו או אופה, אני תמיד בודקת אח"כ את הטעם. וכשיוצא לי כמו שיצא לסבתא, יש בליבי מן שמחה. שהנה שוב חזרתי לעטם של העבר שכ"כ אהבתי, למרות שזה לא באמת אותו דבר. כי היא הכניס את נשמתה ואני את שלי. יותר מאוחר למדתי לבשל גם מסבתי השנייה. אבל תחילת דרכי ואהבתי לבישול היתה מסבתי הזאת. ואכן זה גורם לי אושר. שאפילו אמי או בני משפחה אחרים טועמים ואומרים לי שזה יצא ממש טעים. כמו שסבתא נהגה להכין. וזה אכן עושה לי אושר. למשל: להכין עוגיות או בורקסים ולהביא לסבתא לטעום ולראות אותה אוכלת בשמה ובהנאה וחיוך על פניה. אבל בראשי תמיד המחשבה: מה חושבת? האם יודעת שזאת נכדתה האהובה שהכינה את זה? האם מודעת לכך שאני אוהבת לבשל, ואני מבשלת הרבה בזכותה? ואם לא, מה היתה אומרת, חושבת אם היתה יודעת?? ליל"ט!

 

[ליאורלילי]

סבתא היתה גאה בך ומאושרת

לפי מה שכתבת אין ספק שסבתך הצליחה לחדור לנשמתך והיא תמיד תהיה איתך , לא משנה מה יקרה. הנה , את כבר יודעת לעשות את כל המטעמים שלה וכך גם היא נהנית עכשיו , כשהיא לא יכולה (תקחי בחשבון שגם כשמזדקנים ללא מחלה , היכולת פוחתת) להכין אותם. חשוב גם כן שכל המשפחה גם נהנית וזוכרת שכל מה שאת מכינה למדת מסבתא וכך זוכרים אותה ולא שוכחים את סבתא א'. אני גם בטוחה שהיא ידעה עוד לפני שחלתה שאת יודעת להכין את מטעמיה וזה גרם לה בטח סיפוק רב. אני לא חושבת שאת צריכה כל הזמן להתחבט: האם היא יודעת? זוכרת? את פשוט צריכה להיות שם כמו שאת ולהאמין שהאהבה חודרת את כל המחסומים. ראי גם אצל ענתי איך אמא א' צצה פתאם ומגיבה לעניין. שיהיה לך יום נפלא , טובה

 

[אפס שתיים]

משאלת לב...

הלואי עלינו...