חלק ראשון של סיפור שלי...

[תפארת תרתי משמע]

חלק ראשון של סיפור שלי...

הוא נשכב במקום הקבוע שלו,בתוך המבנה הנטוש שקבע לו למשכן. אט אט הפשיל את שרוולו, חונק את זרועו בחוסם העורקים המאולתר שהכין מפיסת גומי ישנה שמצא.הוא שלף את המזרק אבל כבר לא מצא מקום בזרועותיו החבולות והמחוררות להחדיר את המחט, הוא הטיח את המזרק אל הקיר והתיר את זרועו ואז התישב וחיבק את ברכיו. מבטו מתרוצץ על פני החדר אך חוזר כל הזמן אל אותה נקודה שם שכב לו המזרק, מפתה ומזמין, קורא לו: בוא נסני וצרותייך וכל מכאובייך ישכחו... הוא נכנע, הכאב שבזכרונו היה רב מדי מכדי שיוכל להתמודד עימו כעת. הוא לקח את המזרק ונעץ בכח את המחט בצווארו, לוחץ על הבוכנה שהזרימה לתוך ורידיו את החומר הגואל. עננים ורודים כתומים עטפו אותו, חוסמים את זיכרונותיו. הוא עף מתרומם לתוך שינה מענגת, לתוך השכחה המתוקה. תמיד אומרים שיש חיים אחרים ביקום, שיש כוכבים המרוחקים מכדי שנדע עליהם בכלל. ושיום אחד אנחנו נפגוש בהם לטוב או לרע. אבל שכחנו את העולם שלנו שגם בו יש יצורים שעוד לא פגשנו חלקם תבוניים יותר מהאנושות עצמה... וכך מתוך לב האדמה יצאו אותם יצורים אשר אין להם שם, בתחילה הם באו ופניהם לשלום, אך בני האדם נרתעו ממראם והחלו לירות ולטבוח בהם. אזי שלחו היצורים צבא גדול ונורא שהשמיד את בני האדם על זקניהם נשיהם וטפם. לא נותר עוד אדם חי בעולם, והיצורים חזרו אל לב האדמה שבעים מנקמתם שארכה לילה אחד בלבד. הם היו לבד,שניהם,אך שניהם לא ידעו זאת עדיין, הם לא ידעו שהם עתידים להיפגש. הוא התעורר משנת הסם המתוקה,משפשף את עיניו. הבוקר כבר ירד, והשמש חדרה מבעד לחלונות הבית הנטוש, והעניקה לו היישר לתוך עיניו את נשיקתה המכאיבה. אוף... רטן לעצמו בשקט, עוד בוקר חדש הוא התמתח והתרומם בחוסר רצון בולט. המשך יבוא!!!

 

[HobbitGirl]

הערות.

אני מצטערת אם ההערות שלי קטנוניות. אין לי הרבה נסיון בלכתוב ביקורת, וחוץ מזה אני נודניקית לא קטנה בעצמי

1. "אט אט הפשיל את שרוולו" קצת מוזר שמישהו בקריז או שסתם רוצה להזריק יפשיל את השרוול לאט ולא ימשוך אותו למעלה בתנועה אחת מהירה (או איך שלא תבחרי לתאר את זה). 2. הקטע בו את מתחילה לתאר את היצורים לא ממש מתחבר למה שהיה קודם, וקצת קשה להבין למה הוא קשור. מלבד זאת, התיאור שלהם ממש קצר ובלתי מספק. דווקא מעניין לדעת יותר עליהם ועל הסיבות למה שעשו, ואולי בתיאור "מבפנים" ולא "מבחוץ" כמו שעשית. 3."וכל מכאובייך ישכחו... ", "תבוניים יותר מהאנושות עצמה... ", "אוף...". בשלושת המקומות האלה השימוש בשלוש נקודות נראה לי מיותר. נראה לי שנקודה בשניים הראשונים ופסיק בשלישי היו מעבירים את ההרגשה טוב הרבה יותר. 4. "הם היו לבד, שניהם"- מי? כנראה שתשובה תופיע בהמשך, אבל כרגע המשפט לא ממש מצדיק את עצמו. 5. "אוף... רטן לעצמו בשקט, עוד בוקר חדש הוא התמתח והתרומם בחוסר רצון בולט". נראה לי שאחרי "בוקר חדש" אמורה להיות נקודה. 6. במשפט שלמעלה "התרומם בחוסר רצון בולט." אם הוא רוטן אז מן הסתם הוא התעורר בחוסר רצון. גם אם את בוחרת להשאיר את זה, נראה לי שעדיף להוריד את ה"בולט". בסך הכל זה מתחיל בצורה מעניינת, ועכשיו זה תלוי במה שתעשי עם זה הלאה. ד"א- קראת את סדרת "המגדל האפל" של סטיבן קינג? כשקראתי את הקטע ישר נזכרתי בנרקומן משם (אדי). משהו בצורת החשיבה, כנראה.

 

[תפארת תרתי משמע]

הארות להערות...

בקשר ל3 נקודות את צודקת, וכן בקשר לכל הקשור לניקוד, אני משתדלת מאוד לעשות את זה נכון, אבל לצערי הרב אין לי הגהה ואני מגיהה את עצמי. ואני דיסלקטית ,אז תשתדלי לתת לי כמה שיותר הערות בנוגע לניקוד, אלו הערות בונות שאני תמיד שמחה לקבל. בקשר ליצורים בהמשך את תדעי עליהם יותר משאת רוצה לדעת. אני יודעת שזה מסקרן לדעת איך הם נראים, אבל אני מאמינה גדולה במיסתורין ובמתח מהסוג האיטי והמורט עצבים. בקשר להפשיל שרוולו, אני מנסה לתאר שהוא בעצם מנסה לדחות את הרגע, הוא לא ממש שלם עם היותו נרקומן.כנראה שלא הצלחתי בגרסה המלאה אני אשנה זאת. לא קראתי את המגדל האפל, אבל לכבוד הוא לי שהצלחתי להזכיר מעט מיצירתו של אחד הסופרים הכי מוכשרים בעולם. בקשר לשניים, כבר עניתי שאני מאמינה במתח מורט עצבים ובמיסתורין, תאלצי לצערי לחכות. סליחה שלא עניתי לפי הסדר אני פשוט מחוסרת שינה...

 

[Shachar85]

קצת מחמאות וקצת הערות

התחלה של סיפור מעניינת וגורמת לרצות לקרוא את ההמשך התיאורים טובים, אבל חלקם לא במקום. כמו שקודמי אמר- אתה קופץ מנושא לנושא. התיאור של היצורים, התיאור של העולמות האחרים- בא בהפתעה ונראה לא קשור. אתה יכול, סתם לדוגמא, לכתוב שריח הדם הזכיר לו את המלחמה ומשם הוא שוקע בהרהורים על כל היצורים והעולמות (סתם דוגמא. בקלות תמצא משהו יותר מעניין). גם הקפיצה ל"הם היו לבד...." לא קשורה. דבר נוסף- קטנוני ביותר,אני מודה, אבל מפריע לי משום מה. "והתיר את זרועו ואז התישב וחיבק את ברכיו". במקום המילה ואז צריכה לבוא מילה אחרת, ברמת כתיבה קצת יותר גבוהה. חוץ מזה- התחלה מעניינת והמשך יתקבל בברכה

 

[Shachar85]

ומצטער על הפניה ללשון זכר

לא שמתי לב שאת בת

 

[תפארת תרתי משמע]

ספוילר, אבל אתם ביקשתם את זה...

הפלישה מלב האדמה נערכת בזמן שגיבורנו ישן, נראה לי שהבהרתי את זה איפה שהוא בסיפור. בהמשך אתם תגלו מי השני ותגלו גם בדיוק מיהם היצורים ומה הקשר בין הדמויות. הסיפור יהיה מחולק ל4 חלקים תיאלצו לחכות. אני יודעת שלא כולם עומדים בקצב האיטי/ מהיר של האירועים. אך אני עומדת על דעתי שכן אני כותבת מהאסכולה הישנה, שמאמינה בשיטת המניפה שהיא לפתוח באיטיות רבה את הקלפים ולתת לקורא לכסוס את שיניו בתסכול.

 

[Shachar85]

ההערה לא הייתה לגבי התפתחות

אירועים איטית. התפתחות שכזו מתקבלת בברכה אבל הקפיצות בין נושא לנושא מבלבלות ומורידות מערך הסיפור לדעתי קישור קל בין הנושאים יעשה את הסיפור יפה וקריא הרבה יותר

 

[Yuli Gama]

תזהרי עם זה

הסתרת פרטים היא לא מה שבונה את המתח, היא סתם גורמת לקורא לאבד עניין בסיפור.

 

[ronshe]

אהבתי, אך דרוש ליטוש סגנוני ../images/Emo45.gif

אהבתי. אני יודע שזו טיוטה ראשונית, אך דרוש ליטוש. לדוגמא במקום: הוא הטיח את המזרק אל הקיר והתיר את זרועו ואז התישב וחיבק את ברכיו. היה עדיף: הוא הטיח את המזרק אל הקיר והתיר את זרועו, אחר התישב וחיבק את ברכיו. באופן כללי עדיף להמנע מ"ואז" ושימוש מוגזם בוו החיבור (ו...) אישית אני מעדיף לתת שם או כינוי לדמויות. אחרת בקריאה שניה בולטת לי המילה הוא (הם, הן, היא...). זוהי הערה כללית בלבד. יישר כח

רוני

 

[Yuli Gama]

תגובה

קודם כל, אהבתי את הכתיבה. אני אתחיל מרחוק ואתקדם לעבר הסיפור. דיסלקטיות זה לא תירוץ, נכשל בחיבור זה לא תירוץ, עודף שינה בשיעורי לשוןזה לא תירוץ וגם אם העברית אינה שפת האם שלך זה לא תירוץ. אני חושבת שכבר אמורו לך את זה אבל אני אומרת לך שוב. תזכרי שלקורא שלך ממש לא אכפת מהתירוצים של הכותב. לא אכפת לו עם לכותב היה קשה, עם כאב לו הראש, אם הוא כתב את היצירה כל הלילה או כל צרה אחרת. את הקורא מעניינת רק היצירה. בפורום, רובינו ממש נחמדים, ואלא אם יש לך שגיאות כתיב שגורמות להצטמרר תוך כדי קריאת הסיפור יסלחו לך על שאר הטעויות. תדעי אבל שלא יסלחו לך על כך בשום מקום אחר. המלצה חמה, תמצאי לך מהגה. (זה לא נגדך, כפי שאולי תראי יש בהודע הזאת לא מעט שגיות כתיב. עברית אינה שפת האם שלי, אבל בסיפוים אני לא מרשה לעצמי את הפינוק הזה. כבוד מינימלי לסיפור זה לדאוג להגהה

ועכשיו לסיפור

1) רוב הנרקומנים לא מזריקים לזרוע, לא אם הם רוצים שיגלו אותם. 2) נרקומן שמזריק זה נרקומן כבד. זה כבר שני שלבים מעל אקסטזי וכדומה. הוא כבר מעבר לשלב של להתחרת, והוא כבר מעבר לשלב של להתאפק. אם יש לו כריז הוא יזריק. 3) סטריליות מינימלית. 4) מחט בצוואר? את יודעת מה יקרה לו אם הוא יפספס את הוריד? * את מכירה נרקומנים? את מכירה התנהגות אמיתית של נרקומנים? אם לא אז מהר מאוד תגררי לסטריוטיפים, וחבל. זה יפגע באמינות הסיפור וכתוצע מכך בסיפור עצמו. 5) תמיד אומרים שיש חיים אחרים ביקום, שיש כוכבים המרוחקים מכדי שנדע עליהם בכלל. ושיום אחד אנחנו נפגוש בהם לטוב או לרע. אבל שכחנו את העולם שלנו שגם בו יש יצורים שעוד לא פגשנו חלקם תבוניים יותר מהאנושות עצמה... וכך מתוך לב האדמה יצאו אותם יצורים אשר אין להם שם, בתחילה הם באו ופניהם לשלום, אך בני האדם נרתעו ממראם והחלו לירות ולטבוח בהם. אזי שלחו היצורים צבא גדול ונורא שהשמיד את בני האדם על זקניהם נשיהם וטפם. לא נותר עוד אדם חי בעולם, והיצורים חזרו אל לב האדמה שבעים מנקמתם שארכה לילה אחד בלבד. הם היו לבד,שניהם,אך שניהם לא ידעו זאת עדיין, הם לא ידעו שהם עתידים להיפגש מכיוון שאת מיקמת את הקטע הזה בשלב ההזיה של הבחור את מבלבלת את הקורא. -האם זה באמת מתרחש? -האם הוא מדמין את זה? -האם זה יקרה או כבר קרה? הקטע הזה הוא יותר הקדמה ממשהו אינטגרלי בסיפור. אם את לא מוסרת לנו את זה כחלק מהעלילה(וחבל שלא) אז אולי עדיף להעביר את זה לפתיח? (או שזה קרה בזמן שהיה מסטול? אם כך למה שרד?) בני האדם נרתעו ממראם והחלו לירות ולטבוח בהם א- זה כל כך סטריאוטיפי שזה מעלה חיוך אין לי בעיה להאמין שבני האדם תקפו אותם, אבל רק כי הם ניראו רע? ב- והחלו לירות ולטבוח בהם ? המשפט הזה פשוט לא עובד. זה כמו להרביץ להם עם מזלג ולטבוח בהם. לירות כבר כול בתוך הלטבוח. סהכ"ל התחלה חמודה מחכה להמשך.

 

[תפארת תרתי משמע]

את צודקת... אבל:

1. אין סיכוי שאני אשיג הגהה .(אני לא מיליונרית,ובדרך כלל אנשים שיכולים לעזור לי, הם מאוד עסוקים.) 2. אין לי מחשב, כרגע אני על מחשב של מישהי אחרת שנמצאת בח"ול.בדרך כלל אני כותבת ידנית ולפעמים זה גורם לחוסר סבלנות מצידי ואז כתיבתי מתדרדרת למשפטים מוזרים וטיפשיים שא"חכ גם אני תוהה מאיפה הם נקרצו. 3. אני לא מכירה נרקומנים, אבל אני מכירה מקרוב התמכרויות אחרות, ומתעסקת הרבה בכתיבה על שליטה עצמית. גיליתי שלכל מכור יש את הרגע שהוא כמעט מצליח לעמוד כנגד התמכרותו, אבל רק כמעט. 4.יש לזכור שזוהי טיוטה ראשונה ואני לוקחת לתשומת ליבי כל הערה שלכם. א אני כבר כותבת 16 שנה, ואני סובלת מתסמונת "הקרובים המבקרים" שתמיד אומרים לך: שאתה כותב, נהדר, מקסים ונפלא. ומחר בטוח תזכה בפרס נובל לספרות, כך שכשמגיע לך ביקורת בונה קשה לך לקבל אותה. זהו אני מודה קשה לי מאוד לקבל ביקורת. ואני נוטה להתגונן יותר מדי, אבל מצד שני חשוב לי לקרוא ביקורת. אבל זה קשה מאוד אני מודה, לראות יצירה שעמלת עליה מנותחת לגזרים. בקיצור אני מוצאת את עצמי מהרהרת בסרט שר הטבעות. יש קטע שבו ארגורן אומר למישהו (לא זוכרת מי) שאיש לא הציב לסאורון אתגר רציני כבר שנים. ואני מוצאת את עצמי מזדהה עם משפט זה.

 

[Yuli Gama]

אבל

1. לא התכוונתי שתרוצי ותמצאי מהגה עכשיו. אין לך כל כך הרבה שגיות כתיב . פשוט חשוב שתדע שלכותבים אין תירוצים, אין לנו את הפרוויליגיה הזאת. (2, כנ"ל) ופריט מידע קטן, מחצית מהכותבים שאני מכירה הם דיסלקטים, זה לא מפריע להם לכתוב ולפרסם . שהדיסלקטיות שלך לא תהיה הדבר שיפריע. ואני בטוחה שאם תהיה זקוקה להגהה כדי לשלוח את הסיפורים שלך הלאה (נגיד לאספמיה) ימצא בפורום מישהו שיוכל לעזור לך עם זה. 3.את לא מדברת על מישהו שמתמודד מול התמכרות, את מדברת על מכור. מכור קשה. אבל שוב, לשיקול דעתך ניראה לאן זה מתפתח (רק תוודי שהוא באמת לא הורג את עצמו בטעות, מחט בצוואר וכו'

) 4. הסיפור הראשון שלי קיבל קטילה רצחנית, משני אלמוניים בכינוי גרומיט וNY , זה היה אחת החוויות הכואבות ביותר שלי בתור כותבת, והאחת שאני יכולה להצביע עליה כזאת שהחריכה אותי לקחת את הכתיבה ברצינות. את כותבת כבר 16 שנה? ביקורת? קטן עליך

זה לא מה שישבור אותך, אם את אוהבת לכתוב, אין דבר שישבור אותך. קרובים מבקרים זה מכה.

, מילא הם לא סוביקטיבים, אבל יש דברים שפשוט מפחיד להראות להם. איך הם יגיבו? איך הם יסתכלו עלי וכו' נו? איפה ההמשך?

?

 

[תפארת תרתי משמע]

הנה המשך- חלק ב'

הוא יצא אל העולם כשבליבו מקננת הרגשה רעה, ההרגשה גברה כשראה את מה שארע: מכוניות מפויחות ומרוסקות בצידי הדרכים, וסדקים ארוכים חרצו את האספלט, כאילו עברו שם טנקים או מחרשות. כתמי דם מעורבבים בדלק, גופות נרקבות תחת חומה של השמש היוקדת, בתים חרבים והשקט הנורא. הבדידות המסתמנת, הוא הניח את ידו על פיו, מחניק את התסכול התקוע בגרונו. הוא ניסה לצבוט את עצמו שוב ושוב, לסטור על פניו, אך לשווא. כי לא חלום היה הדבר, הוא הלך ברחוב, מנסה לעכל את ההרס הרב ולא מצליח. פסיעותיו היו הדבר היחיד ששמע, לרגע הזדעק ומה עם הורי? צעק. ורק הד עגום ענה לו, הוא רץ מרחק עשר רחובות. עד שהיגיע אל הבית, שנראה שלם מצידו האחד. אך כשנכנס לבנין, נדהם לגלות שבמקום בו היתה דירת הוריו, נפער חור ענק כאילו מישהו כרסם בבנין. אני לבד, הוא ישב על מה שנשאר מגרם המדרגות ופרץ בבכי. הוא התכרבל בתנוחה עוברית על פני האדמה. ולחש לעצמו שוב ושוב: כשאתעורר הכל יחזור להיות מה שהיה כתמול שלשום.כך עצם את עיניו ושקע שוב בתרדמה עמוקה. כשהתעורר שוב היה זה כבר בין הערביים. השמש נפרדה לשלום מהעולם, מותירה אחריה כתמי אור אחרונים כמתנת פרידה. ריח צחנת הגופות היחל להתנדף. הוא התרומם, מבין כי הוא היחיד שנותר חי בשכונה. אבל ודאי יש מישהו שנותר בחיים כמוהו, תקווה התעוררה בו, מכה בליבו שורשים הוא ימצא ניצולים ויתחקר אותם על מה שארע ויהי מה. הוא פסע נמרצות, נכנס למרתפים, בודק מכונית ודירות. מטפס על גגות אך לשווא. לפתע הוא ראה משהו שוכב, מנסה לסחוב משהו כבד. היה זה במרחק רב אבל בכל זאת תזוזה היא תזוזה, הוא רץ לשם, זעזוע אחז בו כשראה במה מדובר, היה זה כלב גדול מגזע לא ברור, קשור ברצועה שהיתה אחוזה בידה המאוגרפת של ילדה קטנה ומתה. הכלב לא עזב אותה לרגע, למרות שהיה יכול למשוך את הרצועה מידה בכח. הוא נשכב לידה מלקק את פניה, ובעזרת אפו מנסה בעדינות לעודדה שתקום. לרגע התישב הכלב והרים את אפו אל השמיים, כשקינה חזקה פורצת מחזהו, אזי שב הכלב לשכב כשכפה אחת מחבקת את הילדה אל חזהו.

 

[Yuli Gama]

יפה!

יש עודף תיאורים. את מראה לנו מה התרחש במקום להראות לנו איך הוא רואה את זה. חסר את ההרגשה של חובר אמונה, של חוסר מציאות. הכלב בסוף מעביר את כל הרגש הרבה יותר חזק מקטעי התיאורים לפניו. מה זה "מחניק את התסכול התקוע בגרונו?" למשל. אבל סה"כ יפה, מחכה להמשך. נ.ב הוא נרקומן, בקטע הזה את לא מזכירה את זה . אבל יום שלם עבר והוא לא חשב על הסם אפילו פעם אחת, לא העלה בדעתו שיתכן וזה סתם טריפ רע.

 

[קפיצתהדרך]

מהר מדי

לדעתי דווקא הכתיבה עצמה ממש שוטפת ונעימה.הבעייה היא שאת מכניסה את הקורא לאיזה קטסטרופה (די קיטשית אני חייב לציין) שבה כל העולם נכחד ע"י מפלצות.. זו נראית כמו התחלה של סרט הוליוודי סוג ב'... את שכחת את כל האלמנטים ההכרחיים לפתיחה - באיזו תקופה מדובר? איפה מתרחש הסיפור? ומי היא הדמות שעליה את מדברת? (אנו לא יודעים עליו כלום חוץ מזה שהוא נרקומן ושהיו לו הורים..) כמו כן, הקורא צריך להזדהות עם הסיפור. גם סיפורים שבהם נכחד כל העולם - צריכים להכיל סיפורים אישיים של הדמויות בסיפור. סיפורים כאלה בדרך כלל מראים את השינוי שחל בדמויות לאחר האסון הגדול - ובכך שאת מתחילה את הסיפור בהשמדת כדור הארץ אנו לא מספיקים להכיר את הדמויות. בקיצור - דעתי האישית היא שאת חייבת לשנות את הפתיחה מקצה לקצה.אולי אם הייתי רואה את כל הסיפור דעתי הייתה משתנה אך אני בספק. בסך הכל רואים שאם את רוצה את יכולה לסחוף את הקוראים בלי בעייה - אבל קודם צריך למצוא גם את העלילה שתעשה זאת.

 

[תפארת תרתי משמע]

תמתין בסבלנות... זו רק ההתחלה

לסיפור ארוך ומייגע. בכוונה עשיתי התחלה קיטשית, כי הסוף לגמרי לא קיטש. וגם השאלות של איפה, מתי, ואיך יבואו על פתרונם. בספור הזה אני עובדת בשיטת המניפה, שזה אומר להתחיל ממצב כאוטי ולא ברור, ולאט לאט להסביר. גם ההתחלה החפוזה נועדה להדגיש את הבאלגן שהתרחש ועומד להתרחש...

 

[קפיצתהדרך]

הצעה שלי

אז אם את רוצה להסתיר מהקורא פרטים, ולהשאיר אותו במתח, אל תוסיפי את השורות "וכך מתוך לב האדמה יצאו אותם יצורים אשר אין להם שם, בתחילה הם באו ופניהם לשלום, אך בני האדם נרתעו ממראם והחלו לירות ולטבוח בהם. אזי שלחו היצורים צבא גדול ונורא שהשמיד את בני האדם על זקניהם נשיהם וטפם. לא נותר עוד אדם חי בעולם, והיצורים חזרו אל לב האדמה שבעים מנקמתם שארכה לילה אחד בלבד." או שאת מספרת את הסיפור מנקודת המבט של הנרקומן אשר מתעורר בבהלה ורואה שהכל מסביבו הושמד, או שאת מספרת מנקודת מבט של סופר כל יודע, אשר מספר את הסיפור מלמעלה ולא משמיט מאיתנו פרטים חשובים. עוד אפשרות היא שתוסיפי את ההערה הזו בתור פתיח או ציטוט לפרק (דוגמת "חולית" או "המשחק של אנדר"), ואז תתחילי את הסיפור מנקודת מבטו של הנרקומן. את יכולה לקחת איזה סגנון סיפור שמתאים לך, אבל כמו שזה עכשיו - זה ממש צורם ולא נכון מבחינת האווירה.