חמוד לאללה! לכל האמהות...../images/Emo13.gif
תראו מה קיבלתי היום באימייל: חופשת לידה מאת: דנה מוקד-אשל אלו מכם שעוקבים אחר הכתבות שלי בחודשים האחרונים (ואני מקווה שאני פונה פה לעוד מישהו פרט להורים שלי), יודעים שמדי שבוע אני מספרת לכם על מקום אחר שאפשר לבלות בו חופשה. מה שרובכם אינו יודע זה שבזמן שאני מספרת לכם על טיולים רומנטיים בסיני, אני בעצמי נמצאת בחופשה. אבל לא סתם חופשה, אני נמצאת בחופשת לידה. אבל לפני שאני לוקחת אתכם לסיור מודרך בעמק החיתולים ומספרת לכם על דילמות כמו מתי להתחיל לקצץ לילד את הציפורניים וכמה זמן צריך להשאיר אותו על כל ציצי, תרשו לי להעלות בפניכם קושייה. אני רוצה לדעת מי הוא הבן אדם שהחליט שלהיות במצב של עייפות תמידית, כאבים בכל המקומות האינטימיים והלא אינטימיים בגוף וחסך במגע עם אנשים שאפשר לנהל אתם שיחה, זה סוג של חופשה? לא באמת, אני רוצה שיקום אותו בן אדם, יסתכל לי בעיניים ויגיד לי אם אני נראית לו כמו מישהי שחזרה עכשיו מחוף הים. אני הייתי מגדירה את זה יותר כמו טירונות חי"ר בצבא של לנין, כאשר כל הפלוגה נמנית מסך הכל שני חיילים ומפקד אחד צווחן, שאי אפשר להבין מילה ממה שהוא אומר (וכן, יש גם חייל אחד שכל בוקר יוצא לאפטר). אני רוצה לראות סוכן נסיעות אחד שיצליח למכור למישהו חבילת נופש שכוללת > שלושה לילות בבית החולים, מתוכם 24 שעות שבהן מרגישים כאילו שמישהו מצליף > בכם בשוט בגב התחתון (ולא בקטע קינקי), מתנסים בסוג חדש של ספורט שבו > אמורים להוציא אב! טיח מתוך חור בגודל של ביצה ואחר כך לומדים לתפקד כמו > פרה ולישון בעמידה כמו סוס. > > כמו בכל סוג של דיקטטורה, גם כאן עוברים שטיפות מוח. אם פעם הייתי בן אדם > נאור ובר דעת, הרי שהיום העולם התרבותי שלי מסתכם בצפייה בבייבי מוצארט > שוב ושוב ושוב ושוב. גם הבילוי הקבוע בקניון לא נחשב כחופשה בעיני. מה > שכן, אני עוזרת למשק לצאת מהמיתון ואני עוזרת לבעלי לצאת מדעתו. וזו לא > רק אני. אם יצא לכם לבקר פעם בקניון בשעות הבוקר, תגלו שקיימת תת- תרבות > שלמה של נשים עם עגלות, שמתרוצצות בין החנויות עם פתקי החלפה ויושבות > בבתי קפה עם הציצים בחוץ. אז אולי זאת רק אני, אבל לי נראה שללכת לעבודה > זה הרבה יותר קרוב לחופשה מאשר להישאר בבית עם דיקטטור קטן, שלא ממש > מעניין אותו שאני נורא רוצה להתקלח, כי הוא פלט עליי היום שבע עשרה > פעמים, אני מטפטפת מכל הכיוונים ושכבר אין שום קשר בין הבחורה > רפרזנטטיבית שהייתי פעם לבין המחלבה שאני היום. עכשיו הוא רוצה להיות על > הידיים וזה לא פתוח למשא ומתן. חכי עד שהחייל השני יחזור מהאפטר, יעשה > עליית משמר (שזה אומר שהוא יכנס הביתה יסתכל על הילד ויגיד: "שלום לך > מלאך קטן שלי, התגעגעתי אליך". יסתכל עליך > ויגיד: "יש משהו לאכול?") ורק אז את משוחררת להתקלח, אבל זריז כי עוד מעט > יש לך תורנות מטבח. ואז, בדיוק ברגע כשבא לי להתחיל לבכות, הוא מסתכל > עליי ומחייך חיוך כל כך יפה, כל כך טהור וכל כך שובה, שפתאום אני לא > מרגישה שום עי! יפות, לא מרגישה שום כאב ובאמת לא מרגישה שאני בחופשה, אני > מרגישה שאני ברקיע התשיעי. הערה לבני הקטן יהונתן > אם במקרה תיתקל בכתבה הזו כשתגדל, אני רוצה שתדע שזה הכל בצחוק. לא אכפת לי > שאתה פולט עלי שבע עשרה פעמים ביום, אני לא באמת מרגישה כמו פרה וסוס וכל > מה שהיה בבית החולים- קטן עלינו. סבא שלך הגדיר את זה נכון כשאמר שאתה > החומר הטהור ביותר של הטבע. אהבה זו מילה קטנה מדי בכדי לתאר את מה שאני > מרגישה אליך ואין שום דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר להיות אמא שלך
תראו מה קיבלתי היום באימייל: חופשת לידה מאת: דנה מוקד-אשל אלו מכם שעוקבים אחר הכתבות שלי בחודשים האחרונים (ואני מקווה שאני פונה פה לעוד מישהו פרט להורים שלי), יודעים שמדי שבוע אני מספרת לכם על מקום אחר שאפשר לבלות בו חופשה. מה שרובכם אינו יודע זה שבזמן שאני מספרת לכם על טיולים רומנטיים בסיני, אני בעצמי נמצאת בחופשה. אבל לא סתם חופשה, אני נמצאת בחופשת לידה. אבל לפני שאני לוקחת אתכם לסיור מודרך בעמק החיתולים ומספרת לכם על דילמות כמו מתי להתחיל לקצץ לילד את הציפורניים וכמה זמן צריך להשאיר אותו על כל ציצי, תרשו לי להעלות בפניכם קושייה. אני רוצה לדעת מי הוא הבן אדם שהחליט שלהיות במצב של עייפות תמידית, כאבים בכל המקומות האינטימיים והלא אינטימיים בגוף וחסך במגע עם אנשים שאפשר לנהל אתם שיחה, זה סוג של חופשה? לא באמת, אני רוצה שיקום אותו בן אדם, יסתכל לי בעיניים ויגיד לי אם אני נראית לו כמו מישהי שחזרה עכשיו מחוף הים. אני הייתי מגדירה את זה יותר כמו טירונות חי"ר בצבא של לנין, כאשר כל הפלוגה נמנית מסך הכל שני חיילים ומפקד אחד צווחן, שאי אפשר להבין מילה ממה שהוא אומר (וכן, יש גם חייל אחד שכל בוקר יוצא לאפטר). אני רוצה לראות סוכן נסיעות אחד שיצליח למכור למישהו חבילת נופש שכוללת > שלושה לילות בבית החולים, מתוכם 24 שעות שבהן מרגישים כאילו שמישהו מצליף > בכם בשוט בגב התחתון (ולא בקטע קינקי), מתנסים בסוג חדש של ספורט שבו > אמורים להוציא אב! טיח מתוך חור בגודל של ביצה ואחר כך לומדים לתפקד כמו > פרה ולישון בעמידה כמו סוס. > > כמו בכל סוג של דיקטטורה, גם כאן עוברים שטיפות מוח. אם פעם הייתי בן אדם > נאור ובר דעת, הרי שהיום העולם התרבותי שלי מסתכם בצפייה בבייבי מוצארט > שוב ושוב ושוב ושוב. גם הבילוי הקבוע בקניון לא נחשב כחופשה בעיני. מה > שכן, אני עוזרת למשק לצאת מהמיתון ואני עוזרת לבעלי לצאת מדעתו. וזו לא > רק אני. אם יצא לכם לבקר פעם בקניון בשעות הבוקר, תגלו שקיימת תת- תרבות > שלמה של נשים עם עגלות, שמתרוצצות בין החנויות עם פתקי החלפה ויושבות > בבתי קפה עם הציצים בחוץ. אז אולי זאת רק אני, אבל לי נראה שללכת לעבודה > זה הרבה יותר קרוב לחופשה מאשר להישאר בבית עם דיקטטור קטן, שלא ממש > מעניין אותו שאני נורא רוצה להתקלח, כי הוא פלט עליי היום שבע עשרה > פעמים, אני מטפטפת מכל הכיוונים ושכבר אין שום קשר בין הבחורה > רפרזנטטיבית שהייתי פעם לבין המחלבה שאני היום. עכשיו הוא רוצה להיות על > הידיים וזה לא פתוח למשא ומתן. חכי עד שהחייל השני יחזור מהאפטר, יעשה > עליית משמר (שזה אומר שהוא יכנס הביתה יסתכל על הילד ויגיד: "שלום לך > מלאך קטן שלי, התגעגעתי אליך". יסתכל עליך > ויגיד: "יש משהו לאכול?") ורק אז את משוחררת להתקלח, אבל זריז כי עוד מעט > יש לך תורנות מטבח. ואז, בדיוק ברגע כשבא לי להתחיל לבכות, הוא מסתכל > עליי ומחייך חיוך כל כך יפה, כל כך טהור וכל כך שובה, שפתאום אני לא > מרגישה שום עי! יפות, לא מרגישה שום כאב ובאמת לא מרגישה שאני בחופשה, אני > מרגישה שאני ברקיע התשיעי. הערה לבני הקטן יהונתן > אם במקרה תיתקל בכתבה הזו כשתגדל, אני רוצה שתדע שזה הכל בצחוק. לא אכפת לי > שאתה פולט עלי שבע עשרה פעמים ביום, אני לא באמת מרגישה כמו פרה וסוס וכל > מה שהיה בבית החולים- קטן עלינו. סבא שלך הגדיר את זה נכון כשאמר שאתה > החומר הטהור ביותר של הטבע. אהבה זו מילה קטנה מדי בכדי לתאר את מה שאני > מרגישה אליך ואין שום דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר להיות אמא שלך
