חמותי ואני בנוסף להפרעת חרדה שאני סובלת ממנה
בלידות הראשונות של ילדי היו לי בעיות של חרדה , דיכאון , חוסר תיפקוד כתוצאה מכך כל המשפחה התגייסה לעניין . לעזור ולטפל . כמובן שעם העזרה של אימא שלי היה לי קל כי הרגשתי חופשי לידה.
בלידות הראשונות של ילדי היו לי בעיות של חרדה , דיכאון , חוסר תיפקוד כתוצאה מכך כל המשפחה התגייסה לעניין . לעזור ולטפל . כמובן שעם העזרה של אימא שלי היה לי קל כי הרגשתי חופשי לידה.
לעומת זאת ליד חמותי הרגשתי כל הזמן דרוכה ונשפטת . אני מודעת לכך שחלק גדול מכך נובע מהאישיות שלי עצמי. ששופטת את עצמי בלאו הכי , ולא אוהבת ביקורתיות יתר וכן רגישה מאוד. אבל גם שמצבי השתפר המשיכה התחושה שהיא מנתבת הרבה דברים . ולי היה קשה לבוא ולומר רגע אני חושבת אחרת . זה לא דרך האימהות שלי , הרגשתי שזו תהיה כפיות טובה . אבל בפנים צברתי תסכולים . דוגמאות לחיכוכים : עניני האכלת הילדים , חמותי ומשפחתה היסטרית לגבי הנושא ונתנה לי לחוש שאם האוכל לא מתוקתק משהו לא בסדר . אבל היא ציפתה שאני אדאג לכך , לא לפי מה שאני חושבת שחשוב . בנוסף עניין סביב צפיית הילדים בטלווזיה . הם דגלו בגישה שזה לא כדאי וכו' , לי אין בעיה עם טלווזיה במידה מסוימת ועוד נושאים שונים שבהם היו חוסר הסכמות אבל חששתי להביע את דעתי ולעמוד על שלי . הרגשתי חנוקה בביתי והולכת על ביצים כדי לרצות . המצב ביננו בעיקר השתפר לדעתי שהתחלתי לעבוד והיא שמרה על הילדים כשאני בעבודה. לא היה חיכוך , היא עשתה מה שלדעתה אבל בלי לומר לי מה לעשות והלכה בדרך כלל בלילה לישון בביתה ( לעומת בעבר ) היחסים שלנו השתפרו פלאים עקב כך כי לא היו חיכוכים . לא היה איכפת לי שבשעות שהיא איתם שתנהל אותם לפי ראות דעתה. הבעיה החלה עכשו לאחר שנולדה ביתי השלישית שהביאה שמחה אבל שוב את החיכוך הזה של עזרת יתר שמצד אחד נזקקת ומצד שני התערבות . דוגמא לכך אמרתי לה שהתייעצתי עם אחות טיפת חלב לגבי עניין האכלת הילדה ושהיא אומרת שלא צריך להעמיס עליה בכמיות של אוכל . היא ביטלה את עמדת האחות בזלזול שלמעשה היא מבטלת את דעתי . שוב פחות איכפת לי מה היא עושה כשהיא מטפלת בה לבד . אבל כשאני בסביבה ומתערבים לי זה מעצבן . שוב החל כל עניין ההאכלות מי האכיל מה . מצד אחד היא באה לעזור ומצד שני למשל היא יודעת שאני ממהרת לחתונה. שהבן שלה התחייב להגיע בזמן ולעזור לה והיא גורמת לי להרגיש שאני צריכה להספיק לעזור לה כי אם לא יכול להיות שבסוף היא תסבול מאיזה התקף עצבים שמשום מה אני ממש מפחדת ממנו . כל זה הזכיר לי נשכחות ותקופות לא טובות בעבר . לדעתי זה גם העלה לי את רמת החרדה כי כל פעם שאני יודעת שהיא באה לעזור אני נדרכת . היו תקופות בעבר שהעדפתי כבר להסתדר לבד בעזרת בעלי . אבל מאחר ובעלי נעדר הרבה והוא למשל החליט שהבן שלנו צריך ללמוד גודו במקום שלי קשה להביא אותו לבד מאחר ואין לי רישיון ( היה לנו חוג קרטה שהיה קרוב לבית והייתי בקלות לוקחת אותו לשם , הבן אהב את זה אבל האבא הכניס לו לראש שגודו יותר שווה ) בזמנו אמרתי לו אתה מתחייב לקחת אותו לגודו , זה לא עלי . אבל בפועל הרבה פעמים הוא נעדר בגלל העבודה ו אין ברירה אלא להיעזר באחרים. עכשו בשבוע וחצי האחרונים אני שוב סובלת מהתקף חרדה קשה . כמובן שנזקקת לעזרה יותר , אבל לדעת המטפל שלי אחד הסיבות להתקפי החרדה האלה מלבד הקושי שלי מאובדן החופש שלי שוב, זה תחושות אשמה וחוסר יכולת לעמוד על שלי וגם טראומת העבר . כל החזרה הזו של המעורבות יתר של חמותי בעניני . מעיקה עלי . הייתי רוצה שתבוא להיות עם הילדים פעם בשבוע ותבלה איתם בעיקר לבד ובזמן הזה תאפשר לי להיות חופשיה. לדעתי זו עזרה אמיתית . או לחלופין ללמוד להרגיש חופשי לומר לה כל מה שאני חושבת .טוב די חפרתי , מה דעתכם , איך עושים זאת? איך אומרים לבן אדם שאתה אוהב ומעריך מצד אחד שאתה מעריך את עזרתו אבל גם מועק ממנה , שאתה זקוק לפחות התערבות או לשחרור? תודה על תשובות .
