חמות חסרת טאקט (בנאלי, אבל זה מה יש
)
מצטערת שלא גיליתי את הפורום הזה, לפני שנים
. יישר כח לכל הכותבות והמגיבות, וכמובן למי שמנהלים.
קצת רקע ומחילה אם זה יוצא ארוך:
אני והאיש, נשואים 4 שנים. התארסנו בגילאים מבוגרים אחרי כשנה יחד, ללא מגורים לפני. אחרי שהתארסנו, אמו לא הסתירה את מורת רוחה וניסתה לשכנע אותו לדחות (היה גרוש). כשזה לא עבד וכבר קיבלתי טבעת, שלחה אחת מבנותיה לשכנע אותו.
כשראתה שאנו נחושים, התחילה לחרב לנו את ההכנות לחתונה ובכללי - דאגה שלא יהיה לי כיף ככלה ושאבין שאני על הכוונת שלה. בעלי ניסה לרסן אותה, אבל בגדול הבלגנו. אחותו נישאה לא הרבה אחרי בחתונה עלובה למדי (אמה התפלצה מזה), אבל שם לא הייתה שום ביקורת והיה פסטיבל ליקוקים אחד גדול לזוג הצעיר (והסטלן) ולמחותנים, כי על הזיווג שלהם חמותי דווקא בירכה ומפרגנים להם מכל כיוון, עד היום.
בשנתנו הראשונה יחד, פתאום התעורר אצלה איזה עניין שנדרשה בו לסיוע בתחום המקצועי שלי. לא נטרתי ועזרתי לה 24/7. זה חייב אותה לנהוג בי תרבותיות כמו כל פולנייה טובה אבל העקיצות, הביקורות והעין שכל הזמן בוחנת, המשיכו (דוגמה: 10 חודשים עברו מהחתונה והיא עדיין הקפידה לומר בכל ביקור, איך שום דבר לא היה שם טוב ואיך הפורמט בו גיסתי התחתנה, היה מהמם). האחים והגיסים שלו, הצטרפו גם לירידות. שוב הבלגתי. מקסימום, הייתי בוכה לבעלי שכבר נמאס לו להתעסק בזה ודרש שלא אקח ללב (אצלי בבית מתים עליו).
רצה אלוקים, ובמהלך אותה שנה, התמודד הבעלול עם משבר נפשי די קשה. הוא עירב את אמו ואת אחותו ואז התחילה צרמוניה של ירידות עלי, שהכל בגללי ולמה אנחנו לא עוברים דירה ובלה בלה בלה. שוב הבלגתי. אני בעצמי מצאתי לו דרך קשרים טיפול שעזר לו, אבל הן בעיקר דיברו והעבירו ביקורת. השיא היה, כשאחותו החליטה ואמה הסכימה שהוא צריך להתאשפז, והן פנו אליו וניסו לשכנע אותו בלי בכלל להכניס אותי לתמונה.
זה היה השיא ואני בתגובה ברחתי מביתי שלי, השתוללתי ואחרי כמה שבועות נכנסתי טוב טוב באמו, על כל ההתנהלות שלה ושל משפחתה מהאירוסין שלנו ועד כה. היא נבהלה וככה גם גיסתי, כולם התחילו התנצלויות והתחנפויות אלי ואני שוב לא נטרתי ועזרתי לחמותי עם עניינים מקצועיים. לכאורה, העניינים בינינו בסדר. הן ביקשו סליחה, אבל אצלי זה לא מחק כלום, כי הייתי מצפה מאנשים מבוגרים, שידעו שיש קווים אדומים בחייו של זוג צעיר, שלא חוצים.
מתחת לפני השטח, אני עדיין סוחבת מלא כעס על מה שעשו, לא סומכת עליהן בשיט ובכללי מרגישה שבעיני חמותי, אנחנו זוג סוג ב' לעומת הבת שלה ובעלה.
אחרי כל מה שעברנו, הסתבר שאנחנו זקוקים לטיפולי פוריות. כולם יודעים ואני לא צריכה לספר מה זה עושה לאישה ומה זה עושה לזוגיות. לעומת זאת, אותה גיסה חצופה, שבחשה עם אמה בחיים שלי ורחוקה מלהיות יציבה, נקלטה מגרעפס של בעלה. נכון, אני מקנאה. נכון, אני חושבת שאחרי כל מה שהיא ואמה עשו לי, זה לא הוגן שהן מקבלות מתנות במקום עונשים.
אבל הקושי שלי, הוא ביציאה שהייתה לחמותי, כשהיינו אצלם לפני זמן מה רק אני והוא, אז הבנתי עד כמה אני ובעלי, בדרגה נחותה לעומתם בעיניה.
היא פנתה אליו ונזפה בו: "אתה צריך להתקשר יותר לאחותך! היא .
בהריון! היא רגישה עכשיו! צריך להתעניין בה יותר!" הוא לא ענה לה והמשיך בשלו. אני רתחתי מבפנים. כאילו שלזוג הזה היה חסר אי פעם פרגון ממישהו! אפילו אני, עם כל מה שעשו לי, פירגנתי להם! כאילו לה אין חמות וגיסה שמשום מה מתות עליה, כאילו אין לה בעל שיתמוך בה וכאילו אני והאיש שלי, עם כל המיץ של הזבל שאנחנו נמצאים בו בטיפולים, עוד צריכים לנצל את האנרגיות שלנו, שיש לנו בקושי לעצמנו ולזוגיות המתנודדת שלנו, כדי לשמש להם כקבוצת מעודדות!
היו לי כבר כמה התפרצויות בכי ועצבים על העניין הזה ואני חוששת שאישי מאבד את סבלנותו אלי. לא יודעת איך אצליח להתמודד עם הסיטואציה, אם אנחנו לא ניקלט ורק להם יהיה. גם ככה הם נחשבים לנסיכי הכתר. בעלי נתן לי רשות מלאה לענות לאמו, אבל אני לא יודעת מה לומר לאישה מבוגרת (שבעצמה חיכתה שנים לילדים), שחינכו אותי לתת לה כבוד מבלי לצאת קנאית וצרת עין.
אם למישהו יש פה תובנה איך מתמודדים ומה אומרים, אם מישהו התמודד פה עם מצב דומה, אני אשמח לשמוע. תודה ושוב סליחה על האורך.
מצטערת שלא גיליתי את הפורום הזה, לפני שנים
קצת רקע ומחילה אם זה יוצא ארוך:
אני והאיש, נשואים 4 שנים. התארסנו בגילאים מבוגרים אחרי כשנה יחד, ללא מגורים לפני. אחרי שהתארסנו, אמו לא הסתירה את מורת רוחה וניסתה לשכנע אותו לדחות (היה גרוש). כשזה לא עבד וכבר קיבלתי טבעת, שלחה אחת מבנותיה לשכנע אותו.
כשראתה שאנו נחושים, התחילה לחרב לנו את ההכנות לחתונה ובכללי - דאגה שלא יהיה לי כיף ככלה ושאבין שאני על הכוונת שלה. בעלי ניסה לרסן אותה, אבל בגדול הבלגנו. אחותו נישאה לא הרבה אחרי בחתונה עלובה למדי (אמה התפלצה מזה), אבל שם לא הייתה שום ביקורת והיה פסטיבל ליקוקים אחד גדול לזוג הצעיר (והסטלן) ולמחותנים, כי על הזיווג שלהם חמותי דווקא בירכה ומפרגנים להם מכל כיוון, עד היום.
בשנתנו הראשונה יחד, פתאום התעורר אצלה איזה עניין שנדרשה בו לסיוע בתחום המקצועי שלי. לא נטרתי ועזרתי לה 24/7. זה חייב אותה לנהוג בי תרבותיות כמו כל פולנייה טובה אבל העקיצות, הביקורות והעין שכל הזמן בוחנת, המשיכו (דוגמה: 10 חודשים עברו מהחתונה והיא עדיין הקפידה לומר בכל ביקור, איך שום דבר לא היה שם טוב ואיך הפורמט בו גיסתי התחתנה, היה מהמם). האחים והגיסים שלו, הצטרפו גם לירידות. שוב הבלגתי. מקסימום, הייתי בוכה לבעלי שכבר נמאס לו להתעסק בזה ודרש שלא אקח ללב (אצלי בבית מתים עליו).
רצה אלוקים, ובמהלך אותה שנה, התמודד הבעלול עם משבר נפשי די קשה. הוא עירב את אמו ואת אחותו ואז התחילה צרמוניה של ירידות עלי, שהכל בגללי ולמה אנחנו לא עוברים דירה ובלה בלה בלה. שוב הבלגתי. אני בעצמי מצאתי לו דרך קשרים טיפול שעזר לו, אבל הן בעיקר דיברו והעבירו ביקורת. השיא היה, כשאחותו החליטה ואמה הסכימה שהוא צריך להתאשפז, והן פנו אליו וניסו לשכנע אותו בלי בכלל להכניס אותי לתמונה.
זה היה השיא ואני בתגובה ברחתי מביתי שלי, השתוללתי ואחרי כמה שבועות נכנסתי טוב טוב באמו, על כל ההתנהלות שלה ושל משפחתה מהאירוסין שלנו ועד כה. היא נבהלה וככה גם גיסתי, כולם התחילו התנצלויות והתחנפויות אלי ואני שוב לא נטרתי ועזרתי לחמותי עם עניינים מקצועיים. לכאורה, העניינים בינינו בסדר. הן ביקשו סליחה, אבל אצלי זה לא מחק כלום, כי הייתי מצפה מאנשים מבוגרים, שידעו שיש קווים אדומים בחייו של זוג צעיר, שלא חוצים.
מתחת לפני השטח, אני עדיין סוחבת מלא כעס על מה שעשו, לא סומכת עליהן בשיט ובכללי מרגישה שבעיני חמותי, אנחנו זוג סוג ב' לעומת הבת שלה ובעלה.
אחרי כל מה שעברנו, הסתבר שאנחנו זקוקים לטיפולי פוריות. כולם יודעים ואני לא צריכה לספר מה זה עושה לאישה ומה זה עושה לזוגיות. לעומת זאת, אותה גיסה חצופה, שבחשה עם אמה בחיים שלי ורחוקה מלהיות יציבה, נקלטה מגרעפס של בעלה. נכון, אני מקנאה. נכון, אני חושבת שאחרי כל מה שהיא ואמה עשו לי, זה לא הוגן שהן מקבלות מתנות במקום עונשים.
אבל הקושי שלי, הוא ביציאה שהייתה לחמותי, כשהיינו אצלם לפני זמן מה רק אני והוא, אז הבנתי עד כמה אני ובעלי, בדרגה נחותה לעומתם בעיניה.
היא פנתה אליו ונזפה בו: "אתה צריך להתקשר יותר לאחותך! היא .
בהריון! היא רגישה עכשיו! צריך להתעניין בה יותר!" הוא לא ענה לה והמשיך בשלו. אני רתחתי מבפנים. כאילו שלזוג הזה היה חסר אי פעם פרגון ממישהו! אפילו אני, עם כל מה שעשו לי, פירגנתי להם! כאילו לה אין חמות וגיסה שמשום מה מתות עליה, כאילו אין לה בעל שיתמוך בה וכאילו אני והאיש שלי, עם כל המיץ של הזבל שאנחנו נמצאים בו בטיפולים, עוד צריכים לנצל את האנרגיות שלנו, שיש לנו בקושי לעצמנו ולזוגיות המתנודדת שלנו, כדי לשמש להם כקבוצת מעודדות!
היו לי כבר כמה התפרצויות בכי ועצבים על העניין הזה ואני חוששת שאישי מאבד את סבלנותו אלי. לא יודעת איך אצליח להתמודד עם הסיטואציה, אם אנחנו לא ניקלט ורק להם יהיה. גם ככה הם נחשבים לנסיכי הכתר. בעלי נתן לי רשות מלאה לענות לאמו, אבל אני לא יודעת מה לומר לאישה מבוגרת (שבעצמה חיכתה שנים לילדים), שחינכו אותי לתת לה כבוד מבלי לצאת קנאית וצרת עין.
אם למישהו יש פה תובנה איך מתמודדים ומה אומרים, אם מישהו התמודד פה עם מצב דומה, אני אשמח לשמוע. תודה ושוב סליחה על האורך.
