חמימות חולפת
נכון, זה באיחור של כמה ימים, אני מקווה שזה עדיין רלוונטי... (הייתי משרשרת לאשכול הקודם אבל הוא כבר לא קופץ...) דנה ברגר – "גולדסטאר זאפה", תל אביב: 23 באוגוסט, 2006 איפשהו בזמן המשקה השני, ישבתי ובהיתי בכל הסובבים אותי. שעת ערב, בר קריוקי, וכולם מסביבי קופצים, רוקדים ושרים... ורק אני יושבת בשקט עם המשקה המר והלא-טעים-בעליל שלי, מלאה ברחמים עצמיים ורסיסים שבורים. לקחתי עוד לגימה אחת מהכוס והרהרתי לעצמי, איזה שיר הייתי בוחרת לבצע שם – אם רק אחוז האלכוהול בדם שלי היה גבוה יותר, ולו בכלל ידעתי לשיר. כל-כך פתאטית, חשבתי לעצמי; אך למרות זאת לא יכולתי להימנע מלזמזם בשקט-בשקט את "אהבה" של דנה ברגר, ולדמיין איך זה היה יכול להיות – אילו הייתי קמה על הרגליים, מסתכלת בעיניים של אותו האידיוט שהכניס אותי למצב הזה ונראה שנהנה מכל רגע, שרה מכל הלב ומגלה לו עד כמה שהוא פגע בי. "אהבה, למה את חייבת כל כך להכאיב אהבה, לקחת כבר הכל לא נשאר לי דבר לעצמי ואתה נכנסת לחיים שלי בלי אזהרה אהבה, משנה צורה, מפחידה אותי..." אבל דברים עוברים והמציאות משתנה – כבר לא מחכה לו, שיבוא; אך כשדנה עדיני התחילה לשיר את השורות הראשונות של "אהבה" בהופעה של ברגר, לא יכולתי להימנע מלהיזכר בו לקצת – חבר שאהבתי נעלם מחיי. וטוב שכך. כבר עברו מספר ימים מאותה ההופעה, ואני עדיין לא מצליחה לשים את האצבע על מה בדיוק הלך שם. כבר עברו מספר ימים, אך אני לא מצליחה להוציא את האלבום "יום יום" מהמערכת, ולו הכמיהה לאיזה ניצוץ קטן שיחזיר אותי לרגע להופעה. כשאריק ברמן – אומנם מלודרמטי מדי לעיתים אך ללא ספק מוכשר – ירד מהבמה לאחר חימום קצרצר, לקחתי נשימה עמוקה והודתי בפני חברי הטוב שהתלווה אליי שבכלל אין לי ראש להופעה, ככה פתאום. לא שיש לי חס וחלילה משהו כנגד דנה ברגר, להיפך; פשוט עד אותו הרגע הייתי כל כך עסוקה בלחשוב על עדיני – אחת מאורחי הכבוד של הערב – שפשוט "ברחה מזכרוני" העובדה שדנה ברגר היא זאת שבעצם מופיעה ושכחתי להכין את עצמי להופעה. נכון, עדיני הייתה הסיבה המקורית שבגללה הגעתי. כששמעתי לראשונה על ההופעה, לא בדיוק התאמצתי להגיע – כמה שהיא מצויינת, ברגר תמיד הייתה "ברקע" בשבילי. אי שם, עומדת בצבעים חיוורים ובלונד, מנגנת בגיטרה, לא יותר מדי בולטת; אך כששמעתי על האירוח של דנה השנייה, ידעתי שאני אעשה שמיניות באוויר רק כדי להיות שם. ואז היא עלתה על הבמה. אני לא בטוחה מה בדיוק היה הניצוץ, הקסם שתפס אותי – אבל משהו בהחלט היה שם, ועשה את העבודה כמו שצריך. מצאתי את עצמי שרה שירים ששכחתי מקיומם, ושירים שלא הכרתי עד אותם רגעים אך בכל זאת הצלחתי לשיר. היא התבגרה, דנה ברגר – רואים את זה עליה; היא כבר לא הבחורה שזכורה לי ממסך הטלוויזיה כשהייתי קטנה. גם בגיל 36 (ועדיין חתיכה לא נורמלית), עם ילדה קטנה ברזומה, דנה ברגר היא גברת הרוק הישראלי as we know it; אך למרות הכל, רואים עליה ושומעים ממנה שהיא עדיין יכולה להיות הילדה הפגועה, הכפופה, שבורת הלב שקשה לא להזדהות איתה – במיוחד כשנופלים על ערב קריוקי ארור זה או אחר... "ראש השנה בחוץ בפנים הכל שבור לי... צריך לב מברזל צריך עור של פיל..." כשהיא מתחילה לשיר והגיטרה מצטרפת לפעולה, העיניים נפקחות לי והראש מזדקר. היא מהפנטת, היא קורנת, ולמרות כל הכאב שמזדחל החוצה – היא צוחקת ומפלרטטת עם הקהל, שובה אותנו בקסמייה. מישהי קוראת לי לקום, להתעורר – והנה היא עומדת מולי, ומיד אני ממלמלת, יותר לעצמי, "תשכח מה שאמרתי..." ומתהפנטת. כמה קל לקנות את הנשמה שלי. כשעדיני המדהימה מצטרפת, דנה (שלאורך כל הערב מסתלבטת על כך ששמה המלא הוא בעצם "דנה חיה ברגר" וזוכה להיקרא "חיה ברגר" למשך כל ההופעה) קוראת בעצם את מחשבותיי, מצביעה על עדיני ואומרת, "לפעמים אני שואלת, 'למה אני לא בן?'" – ושתי הדנות מבצעות ביחד מספר דואטים, לפני שעדיני תופסת את הבמה לביצוע שיר סולו משלה ("I Love You" המקסים), וברגר חוזרת לביצוע משותף נוסף. אם הכימיה בין השתיים לא הספיקה, אז קיבלו את ירמי קפלן כצ'ופר נוסף. כמה שקפלן די "מציק" לי לפעמים מסיבות לא ידועות, קשה לא להנות מההופעה שלו (ואני אכן מצפה בקוצר רוח לשיתוף פעולה שלו עם חמי רודנר ביום שישי הקרוב!). רוקר אמיתי, הבן-אדם – והשילוב עם דנה פשוט מפוצץ באנרגיות ובמתח מיני. משהו בהחלט עבד הפעם באירוחים – יצא לי לראות מספר לא מועט של הופעות בהן התארחו אמנים שונים, ולרוב אותם השילובים נראים תמוהים למדי, אפילו אם הם בסופו של דבר מוצלחים. הפעם, הקומבינציה נראית טבעית וטהורה, ולכן התוצאות בהתאם. אז עם מחיאות כפיים שכאלו, קשה להאשים את דנה שירדה מהבמה ועלתה שוב לשלושה (!) הדרנים, ביניהם ביצוע ל"חמדת אבות" של ענבל פרלומטר ז"ל עם הקאסט המלא – ברגר, עדיני, קפלן ואפילו גם ברמן, וגם ביצוע ל"הזונה והכלב" עם קפלן בלבד ("אני לא מבין למה העקשת לשיר שיר שנקרא 'הזונה והכלב'..." / "זה בגלל שאני זונה, ואתה כלב!") "מתי בפעם האחרונה דיברת עם הלב שלך? להתקדם תוך כדי תנועה תוך כדי חולשה, תוך כדי בושה..." דקות ספורות ישבנו באוטו, מחבקים את הרגליים לצלילי "פינק פלויד" שהתנגנו במערכת, מנסים לעכל את ההופעה. פשוט לא ייאמן; איך לא ציפינו לכלום, איך רק חשבנו שסתם מצאנו דרך להעביר עוד ערב. בהחלט לא תיארנו לעצמנו שנצא פגועים אך מרוצים, כואבים אך מאושרים. נפלנו לתהום, עד הקצה, אך יצאנו מאוהבים עד השמיים בבחורה שהרגע שלחה לי קצת שקט, שקט מופתי בקופסא, מארץ רחוקה.
נכון, זה באיחור של כמה ימים, אני מקווה שזה עדיין רלוונטי... (הייתי משרשרת לאשכול הקודם אבל הוא כבר לא קופץ...) דנה ברגר – "גולדסטאר זאפה", תל אביב: 23 באוגוסט, 2006 איפשהו בזמן המשקה השני, ישבתי ובהיתי בכל הסובבים אותי. שעת ערב, בר קריוקי, וכולם מסביבי קופצים, רוקדים ושרים... ורק אני יושבת בשקט עם המשקה המר והלא-טעים-בעליל שלי, מלאה ברחמים עצמיים ורסיסים שבורים. לקחתי עוד לגימה אחת מהכוס והרהרתי לעצמי, איזה שיר הייתי בוחרת לבצע שם – אם רק אחוז האלכוהול בדם שלי היה גבוה יותר, ולו בכלל ידעתי לשיר. כל-כך פתאטית, חשבתי לעצמי; אך למרות זאת לא יכולתי להימנע מלזמזם בשקט-בשקט את "אהבה" של דנה ברגר, ולדמיין איך זה היה יכול להיות – אילו הייתי קמה על הרגליים, מסתכלת בעיניים של אותו האידיוט שהכניס אותי למצב הזה ונראה שנהנה מכל רגע, שרה מכל הלב ומגלה לו עד כמה שהוא פגע בי. "אהבה, למה את חייבת כל כך להכאיב אהבה, לקחת כבר הכל לא נשאר לי דבר לעצמי ואתה נכנסת לחיים שלי בלי אזהרה אהבה, משנה צורה, מפחידה אותי..." אבל דברים עוברים והמציאות משתנה – כבר לא מחכה לו, שיבוא; אך כשדנה עדיני התחילה לשיר את השורות הראשונות של "אהבה" בהופעה של ברגר, לא יכולתי להימנע מלהיזכר בו לקצת – חבר שאהבתי נעלם מחיי. וטוב שכך. כבר עברו מספר ימים מאותה ההופעה, ואני עדיין לא מצליחה לשים את האצבע על מה בדיוק הלך שם. כבר עברו מספר ימים, אך אני לא מצליחה להוציא את האלבום "יום יום" מהמערכת, ולו הכמיהה לאיזה ניצוץ קטן שיחזיר אותי לרגע להופעה. כשאריק ברמן – אומנם מלודרמטי מדי לעיתים אך ללא ספק מוכשר – ירד מהבמה לאחר חימום קצרצר, לקחתי נשימה עמוקה והודתי בפני חברי הטוב שהתלווה אליי שבכלל אין לי ראש להופעה, ככה פתאום. לא שיש לי חס וחלילה משהו כנגד דנה ברגר, להיפך; פשוט עד אותו הרגע הייתי כל כך עסוקה בלחשוב על עדיני – אחת מאורחי הכבוד של הערב – שפשוט "ברחה מזכרוני" העובדה שדנה ברגר היא זאת שבעצם מופיעה ושכחתי להכין את עצמי להופעה. נכון, עדיני הייתה הסיבה המקורית שבגללה הגעתי. כששמעתי לראשונה על ההופעה, לא בדיוק התאמצתי להגיע – כמה שהיא מצויינת, ברגר תמיד הייתה "ברקע" בשבילי. אי שם, עומדת בצבעים חיוורים ובלונד, מנגנת בגיטרה, לא יותר מדי בולטת; אך כששמעתי על האירוח של דנה השנייה, ידעתי שאני אעשה שמיניות באוויר רק כדי להיות שם. ואז היא עלתה על הבמה. אני לא בטוחה מה בדיוק היה הניצוץ, הקסם שתפס אותי – אבל משהו בהחלט היה שם, ועשה את העבודה כמו שצריך. מצאתי את עצמי שרה שירים ששכחתי מקיומם, ושירים שלא הכרתי עד אותם רגעים אך בכל זאת הצלחתי לשיר. היא התבגרה, דנה ברגר – רואים את זה עליה; היא כבר לא הבחורה שזכורה לי ממסך הטלוויזיה כשהייתי קטנה. גם בגיל 36 (ועדיין חתיכה לא נורמלית), עם ילדה קטנה ברזומה, דנה ברגר היא גברת הרוק הישראלי as we know it; אך למרות הכל, רואים עליה ושומעים ממנה שהיא עדיין יכולה להיות הילדה הפגועה, הכפופה, שבורת הלב שקשה לא להזדהות איתה – במיוחד כשנופלים על ערב קריוקי ארור זה או אחר... "ראש השנה בחוץ בפנים הכל שבור לי... צריך לב מברזל צריך עור של פיל..." כשהיא מתחילה לשיר והגיטרה מצטרפת לפעולה, העיניים נפקחות לי והראש מזדקר. היא מהפנטת, היא קורנת, ולמרות כל הכאב שמזדחל החוצה – היא צוחקת ומפלרטטת עם הקהל, שובה אותנו בקסמייה. מישהי קוראת לי לקום, להתעורר – והנה היא עומדת מולי, ומיד אני ממלמלת, יותר לעצמי, "תשכח מה שאמרתי..." ומתהפנטת. כמה קל לקנות את הנשמה שלי. כשעדיני המדהימה מצטרפת, דנה (שלאורך כל הערב מסתלבטת על כך ששמה המלא הוא בעצם "דנה חיה ברגר" וזוכה להיקרא "חיה ברגר" למשך כל ההופעה) קוראת בעצם את מחשבותיי, מצביעה על עדיני ואומרת, "לפעמים אני שואלת, 'למה אני לא בן?'" – ושתי הדנות מבצעות ביחד מספר דואטים, לפני שעדיני תופסת את הבמה לביצוע שיר סולו משלה ("I Love You" המקסים), וברגר חוזרת לביצוע משותף נוסף. אם הכימיה בין השתיים לא הספיקה, אז קיבלו את ירמי קפלן כצ'ופר נוסף. כמה שקפלן די "מציק" לי לפעמים מסיבות לא ידועות, קשה לא להנות מההופעה שלו (ואני אכן מצפה בקוצר רוח לשיתוף פעולה שלו עם חמי רודנר ביום שישי הקרוב!). רוקר אמיתי, הבן-אדם – והשילוב עם דנה פשוט מפוצץ באנרגיות ובמתח מיני. משהו בהחלט עבד הפעם באירוחים – יצא לי לראות מספר לא מועט של הופעות בהן התארחו אמנים שונים, ולרוב אותם השילובים נראים תמוהים למדי, אפילו אם הם בסופו של דבר מוצלחים. הפעם, הקומבינציה נראית טבעית וטהורה, ולכן התוצאות בהתאם. אז עם מחיאות כפיים שכאלו, קשה להאשים את דנה שירדה מהבמה ועלתה שוב לשלושה (!) הדרנים, ביניהם ביצוע ל"חמדת אבות" של ענבל פרלומטר ז"ל עם הקאסט המלא – ברגר, עדיני, קפלן ואפילו גם ברמן, וגם ביצוע ל"הזונה והכלב" עם קפלן בלבד ("אני לא מבין למה העקשת לשיר שיר שנקרא 'הזונה והכלב'..." / "זה בגלל שאני זונה, ואתה כלב!") "מתי בפעם האחרונה דיברת עם הלב שלך? להתקדם תוך כדי תנועה תוך כדי חולשה, תוך כדי בושה..." דקות ספורות ישבנו באוטו, מחבקים את הרגליים לצלילי "פינק פלויד" שהתנגנו במערכת, מנסים לעכל את ההופעה. פשוט לא ייאמן; איך לא ציפינו לכלום, איך רק חשבנו שסתם מצאנו דרך להעביר עוד ערב. בהחלט לא תיארנו לעצמנו שנצא פגועים אך מרוצים, כואבים אך מאושרים. נפלנו לתהום, עד הקצה, אך יצאנו מאוהבים עד השמיים בבחורה שהרגע שלחה לי קצת שקט, שקט מופתי בקופסא, מארץ רחוקה.
