חמש-עשרה דקות של אי-קיום

[ספרנו1]

חמש-עשרה דקות של אי-קיום

כבר חמש-עשרה דקות שאינני בטוח
אם אני קיים
כבר חמש-עשרה דקות שלא קיבלתי
מייל או
לייק
כבר חמש-עשרה דקות שאף דלת אוטומטית
לא נפתחה בפניי
ואף אחד לא קרא בשמי בקפה ארומה

מישהו שם מסתכל לי בעיניים
מעניין למה?
כנראה שהוא עלה עליי
שאני לא קיים

 

[ספרנו1]

*של אי-קיום

 

[shlomit224]

חביב...

 

[ספרנו1]

 

[aiziq]

הרבה יותר מחביב

מעביר היטב את החשש, את הביקורת החברתית, מרגיש אמיתי ואמיץ

הסביבה הוירטואלית מעצימה את הבדידות
ומחזקת את ההתנייה שלנו בפידבק כדי להרגיש בעלי ערך. יותר ויותר אנו מאבדים את הביטחון בערל העצמי ופחות ופחות נוקטים ביוזמה.

 

[ספרנו1]

תודה רבה

 

[catchet]

יפה

השיר הזכיר לי איזה מאמר שקראתי פעם לא זוכרת בדיוק שלי מי, (אולי של אלתוסר או וולטר בנימין, אבל אני לא בטוחה), שם הוא דיבר על זה שעצם הפניה למישהו מכוננת אותו כסובייקט, הקריאה הזו יש בה משהו שנותן לך להרגיש שאתה מישהו. זה נאמר בהקשר של חברות שמנצלות את זה בשביל לגרום לך לצרוך כל מני דברים שאתה לא באמת צריך. הצריכה עצמה מעוררת אותך להרגיש שאתה מישהו בעל צרכים, כשלמעשה זה אשליה של צורך שנוצרה אצלך, ואתה קנית את התרמית כי רצית להאמין שאתה מישהו.

הכי אהבתי את הבית האחרון, שם רואים את האשליה שבסובייקט המכונן באופן כזה. כאילו אם לא פונים אליך, לא מכירים בך, אינך קיים.

אהבתי

 

[ספרנו1]

את ההשראה קיבלתי

מספר (בעיקר מהפרקים האחרונים שלו) בשם "טכנומיסטיקה" של ד"ר עידו הרטוגזון. לטעמי מדובר בספר מאלף (זכה גם לתשבחות מפרופ' בני שנון, ועוד מכובדים).

נשמע מאמר מעניין, אם תצליחי לשים עליו את ידך, אשמח מאד לקבל הפנייה

הדברים שאת אומרת מזכירים לי רעיון שקראתי בכתבה הזאת
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2182240
שעצם גיבוש תחושת העצמי שלנו מגיל 0 תלויה בחיזוקים לקיום שלנו שאנו מקבלים מהסובבים אותנו. בראש ובראשונה מההורים, שאוחזים בנו ובכך תוחמים את גבולות הגוף שלנו ומגדירים לנו את ה"אני", כמו כן, בהביטם בעייננו הם מאשרים את קיומנו.

נקודה נוספת: אחרי שקראתי בספר האמור לעיל שבסקר שנערך בארה"ב (בשנת 2005, אני משוכנע שהיום האחוזים היו מכפילים ואולי אף משלשים את עצמם) ע"י חברה כלשהי 10% מהאנשים ענו בחיוב לשאלה : "האם היית רוצה להיות המותג אפל?", המבט שלי על פרסומות ומותגים השתנה מעט ובשבוע שעבר הבחנתי בכך ש-2 פרסומות ב"מוסף הארץ" , אחת אחרי השנייה, ממש חיזקו את רוח הדברים:
הפרסומת הראשונה הייתה על כורסא מעוצבת, והסלוגן היה פחות או יותר: "הכורסא שזזה איתך".
הפרסומת השנייה הייתה לתנור וראו בו את ההשתקפות של האישה שעומדת מול התנור.

תודה

 

[gulu be]

וריאציה על 15 דקות תהילה של אנדי וורהול

ולכן השיר הזה עומד על עומק השינוי בין אמצע המאה שעברה, בה כולם היו אנונימיים והמקסימום שיכול אדם לצפות הוא ל 15 דקות בהם העולם מכיר בקיומו, למצב בו אף אחד לא אנונימי, הפרטיות מתה, והחיים של כל אחד (שנמצא ברשתות החברתיות למיניהן) מוצגים לראווה (מבחירה?) בפני קהל כזה או אחר, עד שהפחד הוא לחזור לפרטיות שאבדה, באותן 15 דקות בהן אף אחד לא מתעניין בקיום של הדובר ולכן הוא במצב של אי-קיום.
בסיום השיר, שאולי רומז על העולם הקודם, כיוון שדרך המחשב אין מבט כזה בעיניים, חסר לי קצת יותר על המבט הזה. מה העמדה של אותה ישות לא ברורה שמביטה בעיניים כלי הדובר הלא קיים?
יש גם הבדל בין קבלה של מייל או לייק שתלויים באחרים (ואז האי-קיום הוא תולדה של זה שאחרים לא מכירים בדובר) לבין דלת אוט' לקריאת השם בארומה שתלויים בדובר (כך שהאי-קיום הוא תולדה של האי-מעש של הדובר עצמו), כך שהאמירות הן אחרות לגמרי. האם זו הייתה הכוונה?

 

[ספרנו1]

קיום מול פרסום

ראשית, אודה כי לא הכרתי את 15 דקות התהילה של אנדי וורהול.
שנית, נכון שיש קשר די מתבקש בין הכרה בקיום האדם לבין פרסום, אבל בשיר שלי אין עיסוק בפרסום ובתהילה ויותר בעצם ההכרה בקיום האדם, משהו בסיסי יותר.
&nbsp
המייל שאקבל לא יהפוך אותי לפחות אנונימי ולא ישפיע על רמת הפרטיות שלי (ואולי במובן מסויים דווקא כן?), וכך גם הדלת האוטומטית שתפתח בפניי. הם כן יזכירו לי שאני קיים, בעולם שבו קל לשכוח שאיננו זקוקים לחיזוקים כאלה לשם כך.
התרגלנו שמלטפים לנו את האגו: פונים אלינו בפרסומות, בלייקים, המלצר משרת אותנו, ואם זה לא מספיק-יש גם מארחת שתזמין אותנו במיוחד מהרחוב. וכשהשירות בבית-הקפה הוא עצמאי מישהו יקרא בשם שלנו ואנחנו נהלך בגו זקוף בדרכנו לאסוף את כוס הקפה שהוכנה במיוחד עבורנו, _____ (השלם את השם).
&nbsp
לגבי המבט בסוף:
הזרקור מופנה באופן מכוון לחוויה של מי שמרגיש את המבט. הוא לא רגיל שאנשים מכירים בקיומו בדרך הכי פשוטה- תקשורת ישירה, טבעית ובריאה בדמות מבט פשוט או חמימות אנושית. נוצר אבסורד: המשמעות שהייתה צריכה להיות למבט כזה נהייתה הפוכה: עלו עלי שאני לא קיים.
המבט הפך להיות הכלי המאתר ומזהה את האדם שלא קיים- כי כבר 15 דקות שלא...
&nbsp
האמת היא שלא חשבתי על האבחנה שהעלית בין 2 הרעיונות הראשונים בשיר ל-2 האחרונים, אבל היא נשמעת הולמת

 

[gulu be]

היי

אני לא רוצה לפתוח דיון ארוך, אז אומר רק כך:
כתבתי כאן כבר פעמיים לפחות, וזו גם דעתי, שברגע שאנחנו מפרסמים שיר (או כל טקסט לצורך העניין), הוא כבר לא ממש שלנו, והכוונות שלנו רלוונטיות רק עד כמה שהצלחנו לתת להן ביטוי מדוייק במילים. למילים יש משמעות משל עצמן (כולל התרבות בה הן נוצרות והשימושים הרבים שלהן בתוך התרבות), וגם אם אנחנו ככותבים איננו מודעים למשמעות הזו, היא עדיין שם. כך זה לגבי 15 הדקות של אנדי וורהול (שבעיני בהכרח מקשר (או מתכתב כפי שנוהגים לומר) את השיר עם פרסום, גם אם בלא כוונה), וכך זה עם מטען תרבותי נוסף שלא הזכרתי והוא אמירתו של דקרט - אני חושב אני קיים. פעמים רבות, המטען התרבותי מתגלגל אלינו, בלי שאנחנו מודעים למקור שלו ולשלל משמעויותיו, אבל כאשר אנחנו עושים באותן במילים שימוש, צף ועולה מטען המשמעות גם בלי המודעות של הכותב.
מעבר לכך, רואים שיש חשיבה מאחורי השיר, וביטוי שיורד לעומק התחושות שיש לרבים מאתנו בעידן הדיגיטלי/וירטואלי.

 

[ספרנו1]

מעניין, מקבל.

 

[moonlihgt]

מעולה

מתאר כל כך טוב את ההתמכרות שלנו לשיתוף הסביבה ולאישור ממנה
אגב זו באמת שאלה האם דבר קיים אם אין אחרים שמודעים לקיומו?

 

[niva99]

כמו השאלה הפילוסופית

"אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל"?
או במילים אחרות - האם משהו יכול להתקיים בלי שמבחינים בו?
&nbsp
במאה ה-18 פיתח ברקלי את האידאליזם הסובייקטיבי- גישה פילוסופית הגורסת שעצמים קיימים רק כאשר תופסים אותם. על פי גישה זאת, הצליל(למשל) אינו קיים, כי אין לקיומו שום משמעות מחוץ לתודעה של בעלי חיים.
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp

 

[ספרנו1]

תודה רבה, בדיוק זו הייתה הכוונה.

לגבי השאלה, התייחסה יפה niva והחכימה גם אותי

 

[רסיסי טיולים]

מצטרף למחמאות

שיר יפה עם סוף מקסים.

 

[ספרנו1]

חן חן, איזה כיף

 

[kumkum2014]

*

השיר הזה מצוין גם לדעתי - בול פגיעה בנושא שמעסיק כל כך הרבה מאיתנו, הצורך בהכרה, שעידן התקשורת הדיגיטלית הפך לכמעט אובססיבי אצל רבים (גם אני).

 

[ספרנו1]