חנופת הארץ
פרשות מטות -מסעי המסיימות את ספר במדבר מתארות אירועים, הוראות, סיכומים וציווים שניתנו ב"ערבות מואב על ירדן יריחו" (שיותר מתיאור המיקום הגיאוגרפי שבו בני ישראל היו מצויים, בא ללמד על האווירה והתכונה ערב הכניסה לארץ) באופן טבעי המתואר בפרשות אלו קשור בקשר ישיר להתנחלות העתידית בארץ, ההכנות לקראתה והמצוות הקשורות בה. כך נמצא בסופה של פרשת מסעי מקטע נרחב בדיני רוצח ורוצח בשגגה, וכן בדיני ערי מקלט שיש להקים עם הכניסה לארץ. בסופו של מקטע זה מופיע פסוק שהמילים המרכזיות בו טעונות הסבר ובעיקר הבנה בהקשר של דיני רוצח ורוצח בשגגה: "וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ..". מהי משמעותה של המילה חנופה בהקשר הנוכחי של דיני רוצח ורוצח בשגגה ובכלל מהי משמעות צמד המילים: "חנופת הארץ"?
נציין כי מילה זו מופיעה פעמיים בלבד בתורה כולה (להוציא את הנביאים והכתובים) ושתי הפעמים מופיעים בפסוק הנוכחי.
המתרגמים (אונקולוס ותרגום יונתן) מתרגמים 'חנופה' במשמעות 'חובה' או 'תועבה': "ולא תחיבון (תחניפו)..ית ארעא" -אונקלוס, "ולא תטנפון.." -ת"י, ובכך למעשה מעניקים משמעות שונה למילה זו מהבנתה בימינו (=התרפסות, נכלוליות, מלאכותיות). חלק מהפרשנים קיבלו את התרגום כפשוטו (רש"י) וחלק מביאים ראיות כי בדברי הנביאים משמעותה של חנופה היא כמשמעותה בימינו. הרמב"ן (ויש עוד זולתו) מפרש את החנופה ביחס לאדמה, ומבלי להכנס לתוכן פירושו המעניין, הוא בכל מקרה מבין את המילה 'חנופה', במשמעותה דהיום ובלשונו: "כי כל חנופה (היא) עשות ההפך הנראה והנדמה לעיניים". כך או כך, חז"ל ללא ספק הבינו את המילה חנופה (גם בהקשר הנוכחי) כמלאכותיות והתרפסות, עד שהם קובעים את ההיגד ספק הלכתי נורמטיבי/ספק אפיגרמי על סמך הפסוק בפרשה זו: כי 'אין להתחנף לרשעים'.
מבלי להכנס לדיון אנכרוניסטי מקראי-חז"לי, העובדה היא כי ביטוי זו המופיע בפרשה זו הוא ייחודי, ומוכרח שתהיה לו משמעות שונה מאשר שם נרדף לתיעוב, טנוף או חובה (כתרגומו) שהרי ממאי נפשך בפסוק הבא נרשם: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ.." במשמעות זו בדיוק, והיותה של הארץ "לא טולרנטית" למעשי תועבה מבוטא רבות במקרא בביטויים מגוונים ("ולא תקיא אתכם הארץ" וכו') החוזרים על עצמם, משמע שיש בשימוש ביטוי זה - חנופה - במקום זה, התואם דווקא את הקשרו התוכני לעניין רצח, ולעניין ארץ ישראל באופן אקסקלוסיבי.
רצוני להרהר בדבר זה בגלוי ולומר כך:
הביטוי חנופה אין הקשרו וייחוסו בפרשתנו לעניין רצח דייקא, אלא דווקא לרצח בשגגה, או/ו לנקמת-דם (קשר ישיר להופעתו של ביטוי זה בפסוקים הרלוונטים).
חנופה במשמעותה החז"לית, וייתכן לומר גם הנביאית, היא שקר ורוע המוצג באיצטלה של אמת וטוב (בין אם היא מושגת בהתרפסות או בנכלוליות). הסוואה הזו היא בעייתית לעיני אדם, וכאן המקרא מזהיר בדיוק מעשות הרע באיצטלה של אמת וחוק.
רוצח בדם קר הקוטל לשם רצח, לא קשה לזהות ולהוקיע. מה קורה כשיש רצח מוסווה? כאשר בשם החוק, או התורה, קוטלים! יש דתות שעשו מזה קריירה ('מסעי הצלב' בנצרות) ויש כאלו שעתה נוטלים קורס השלמה מזורז ומהיר (דאע"ש ושאר מרעין בישין, באיסלאם). האזהרה המקראית (חזלית/הרמונויטית?) בהקשר זה ברורה מאוד: הארץ 'לא תסבול' רצח מכל סוג שהוא. כאשר רצח בשגגה הוא לא בדיוק בשגגה וכאשר גואל הדם בא 'לסגור חשבון' שלא על פי דין וכו' אלו מסוג המקרים אשר קשה לזהותם, עד בלתי ניתן. השימוש במילה חנופה בהקשר הנוכחי תואם מאוד סיטואציות כגון אלו.
ועל אחת כמה וכמה הקשר לארץ ישראל דווקא, שכמובן, אין פירושו כאותם הנפתים נעדרי חך לחשוב, כי הארץ גופא "לא תסבול חנופה" משמע היא בעלת מהות אימננטית כלשהי, אלא במשמעות של ריבונות ושררה שלטונית עצמאית אשר אנו יודעים כי קיימים מקרים בהם שררה מביאה להרס והשחתה, וככל ששררה זו אבסולוטית יותר, בפרפראזה על דברי הלורד אקטון, כך היא הרסנית יותר. ורצח והרג בחסות שלטונית קשה לזיהוי וקשה להפנמה והבנה מסיבות אפוריסיטיות מובהקות. לדעתי, אין השימוש במילה חנופה בהקשר זה, והבנת צמד המילים: "חנופת הארץ" אף היא - אלא אזהרה להרג בעל "הצדקה" אינדיבידואלית מוסווית ועל אחת כמה וכמה בעל 'הצדקה' ובחסות שלטונית קולקטיבית.
פרשות מטות -מסעי המסיימות את ספר במדבר מתארות אירועים, הוראות, סיכומים וציווים שניתנו ב"ערבות מואב על ירדן יריחו" (שיותר מתיאור המיקום הגיאוגרפי שבו בני ישראל היו מצויים, בא ללמד על האווירה והתכונה ערב הכניסה לארץ) באופן טבעי המתואר בפרשות אלו קשור בקשר ישיר להתנחלות העתידית בארץ, ההכנות לקראתה והמצוות הקשורות בה. כך נמצא בסופה של פרשת מסעי מקטע נרחב בדיני רוצח ורוצח בשגגה, וכן בדיני ערי מקלט שיש להקים עם הכניסה לארץ. בסופו של מקטע זה מופיע פסוק שהמילים המרכזיות בו טעונות הסבר ובעיקר הבנה בהקשר של דיני רוצח ורוצח בשגגה: "וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ..". מהי משמעותה של המילה חנופה בהקשר הנוכחי של דיני רוצח ורוצח בשגגה ובכלל מהי משמעות צמד המילים: "חנופת הארץ"?
נציין כי מילה זו מופיעה פעמיים בלבד בתורה כולה (להוציא את הנביאים והכתובים) ושתי הפעמים מופיעים בפסוק הנוכחי.
המתרגמים (אונקולוס ותרגום יונתן) מתרגמים 'חנופה' במשמעות 'חובה' או 'תועבה': "ולא תחיבון (תחניפו)..ית ארעא" -אונקלוס, "ולא תטנפון.." -ת"י, ובכך למעשה מעניקים משמעות שונה למילה זו מהבנתה בימינו (=התרפסות, נכלוליות, מלאכותיות). חלק מהפרשנים קיבלו את התרגום כפשוטו (רש"י) וחלק מביאים ראיות כי בדברי הנביאים משמעותה של חנופה היא כמשמעותה בימינו. הרמב"ן (ויש עוד זולתו) מפרש את החנופה ביחס לאדמה, ומבלי להכנס לתוכן פירושו המעניין, הוא בכל מקרה מבין את המילה 'חנופה', במשמעותה דהיום ובלשונו: "כי כל חנופה (היא) עשות ההפך הנראה והנדמה לעיניים". כך או כך, חז"ל ללא ספק הבינו את המילה חנופה (גם בהקשר הנוכחי) כמלאכותיות והתרפסות, עד שהם קובעים את ההיגד ספק הלכתי נורמטיבי/ספק אפיגרמי על סמך הפסוק בפרשה זו: כי 'אין להתחנף לרשעים'.
מבלי להכנס לדיון אנכרוניסטי מקראי-חז"לי, העובדה היא כי ביטוי זו המופיע בפרשה זו הוא ייחודי, ומוכרח שתהיה לו משמעות שונה מאשר שם נרדף לתיעוב, טנוף או חובה (כתרגומו) שהרי ממאי נפשך בפסוק הבא נרשם: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ.." במשמעות זו בדיוק, והיותה של הארץ "לא טולרנטית" למעשי תועבה מבוטא רבות במקרא בביטויים מגוונים ("ולא תקיא אתכם הארץ" וכו') החוזרים על עצמם, משמע שיש בשימוש ביטוי זה - חנופה - במקום זה, התואם דווקא את הקשרו התוכני לעניין רצח, ולעניין ארץ ישראל באופן אקסקלוסיבי.
רצוני להרהר בדבר זה בגלוי ולומר כך:
הביטוי חנופה אין הקשרו וייחוסו בפרשתנו לעניין רצח דייקא, אלא דווקא לרצח בשגגה, או/ו לנקמת-דם (קשר ישיר להופעתו של ביטוי זה בפסוקים הרלוונטים).
חנופה במשמעותה החז"לית, וייתכן לומר גם הנביאית, היא שקר ורוע המוצג באיצטלה של אמת וטוב (בין אם היא מושגת בהתרפסות או בנכלוליות). הסוואה הזו היא בעייתית לעיני אדם, וכאן המקרא מזהיר בדיוק מעשות הרע באיצטלה של אמת וחוק.
רוצח בדם קר הקוטל לשם רצח, לא קשה לזהות ולהוקיע. מה קורה כשיש רצח מוסווה? כאשר בשם החוק, או התורה, קוטלים! יש דתות שעשו מזה קריירה ('מסעי הצלב' בנצרות) ויש כאלו שעתה נוטלים קורס השלמה מזורז ומהיר (דאע"ש ושאר מרעין בישין, באיסלאם). האזהרה המקראית (חזלית/הרמונויטית?) בהקשר זה ברורה מאוד: הארץ 'לא תסבול' רצח מכל סוג שהוא. כאשר רצח בשגגה הוא לא בדיוק בשגגה וכאשר גואל הדם בא 'לסגור חשבון' שלא על פי דין וכו' אלו מסוג המקרים אשר קשה לזהותם, עד בלתי ניתן. השימוש במילה חנופה בהקשר הנוכחי תואם מאוד סיטואציות כגון אלו.
ועל אחת כמה וכמה הקשר לארץ ישראל דווקא, שכמובן, אין פירושו כאותם הנפתים נעדרי חך לחשוב, כי הארץ גופא "לא תסבול חנופה" משמע היא בעלת מהות אימננטית כלשהי, אלא במשמעות של ריבונות ושררה שלטונית עצמאית אשר אנו יודעים כי קיימים מקרים בהם שררה מביאה להרס והשחתה, וככל ששררה זו אבסולוטית יותר, בפרפראזה על דברי הלורד אקטון, כך היא הרסנית יותר. ורצח והרג בחסות שלטונית קשה לזיהוי וקשה להפנמה והבנה מסיבות אפוריסיטיות מובהקות. לדעתי, אין השימוש במילה חנופה בהקשר זה, והבנת צמד המילים: "חנופת הארץ" אף היא - אלא אזהרה להרג בעל "הצדקה" אינדיבידואלית מוסווית ועל אחת כמה וכמה בעל 'הצדקה' ובחסות שלטונית קולקטיבית.