עפרה מדיסקר
New member
חנות התכשיטים ברחוב שלומציון
כשמכרתי אספנות הייתי נוהגת לשאול אספנים איך התחילו לאסוף
אספנית בשם תמימה סיפרה לי את סיפר שהכנסתי לרומן שכתבתי "מועדון האספנים בן יהודה 34 ירושלים"
קראו ותהנו
: "התחלתי לעבוד בגיל צעיר מאוד. אחרי בית-הספר הייתי מנקה חדרי מדרגות. פעמיים ביום הייתי עוברת ליד חנות העתיקות ברחוב שלומציון. הייתי עוצרת מול חלון הראווה, נדבקת לשמשה ומקווה שפעם יהיה לי מספיק כסף לקנות כל מה שאני רוצה.
יום אחד יצא בעל הבית ושאל למה אני מלכלכת לו את הזכוכית. הצבעתי על השרשרת הזאת ואמרתי שאני אוהבת אותה. הבעת הכעס שלו התחלפה בחיוך רך ומשועשע. הוא החמיא לי על הטעם היקר, והציע שאלך הביתה.
מאז בכל יום שהבחין בי היה יוצא אלי. בבית היינו שמונה ילדים, וכאן הייתי פתאום בת יחידה. יום אחד הצעתי לו עסקה: הוא ישמור בשבילי את השרשרת, ואני אשלם תמורתה בתשלומים. התביישתי להגיד שאני מנקה. אמרתי שזה מדמי הכיס שלי. הוא צחק, לא האמין שאני רצינית, אבל הסכים. מאז בכל יום חמישי הייתי נכנסת בגאווה לחנות ונותנת לו את הכסף שהצלחתי לחסוך. הוא היה מוציא מחברת ורושם. הרגשתי חשובה.
כשהיו בחנות לקוחות הוא היה צובט את לחיי ומתפאר בי כאילו הייתי בתו המוכשרת: "ראיתם את המיידלע הזאת, במקום לקנות ממתקים ושטויות היא חוסכת כדי לרכוש שרשרת עתיקה".
אחרי שנה וחצי מסרתי את התשלום האחרון. אני מניחה שהוא עשה לי הנחה גדולה. הוא היה המום מהנחישות שלי. היום שבו קיבלתי אותה היה אחד הימים השמחים בחיי. הוא ארז אותה יפה ושם בפנים פתק: "למיידלע שלי". כבר אז הייתי נגועה באספנות, למרות שלא הכרתי את המילה. שבוע לאחר מכן בחרתי צמיד מיוחד, והתחלתי לשלם עליו באותה שיטה".
כשמכרתי אספנות הייתי נוהגת לשאול אספנים איך התחילו לאסוף
אספנית בשם תמימה סיפרה לי את סיפר שהכנסתי לרומן שכתבתי "מועדון האספנים בן יהודה 34 ירושלים"
קראו ותהנו
: "התחלתי לעבוד בגיל צעיר מאוד. אחרי בית-הספר הייתי מנקה חדרי מדרגות. פעמיים ביום הייתי עוברת ליד חנות העתיקות ברחוב שלומציון. הייתי עוצרת מול חלון הראווה, נדבקת לשמשה ומקווה שפעם יהיה לי מספיק כסף לקנות כל מה שאני רוצה.
יום אחד יצא בעל הבית ושאל למה אני מלכלכת לו את הזכוכית. הצבעתי על השרשרת הזאת ואמרתי שאני אוהבת אותה. הבעת הכעס שלו התחלפה בחיוך רך ומשועשע. הוא החמיא לי על הטעם היקר, והציע שאלך הביתה.
מאז בכל יום שהבחין בי היה יוצא אלי. בבית היינו שמונה ילדים, וכאן הייתי פתאום בת יחידה. יום אחד הצעתי לו עסקה: הוא ישמור בשבילי את השרשרת, ואני אשלם תמורתה בתשלומים. התביישתי להגיד שאני מנקה. אמרתי שזה מדמי הכיס שלי. הוא צחק, לא האמין שאני רצינית, אבל הסכים. מאז בכל יום חמישי הייתי נכנסת בגאווה לחנות ונותנת לו את הכסף שהצלחתי לחסוך. הוא היה מוציא מחברת ורושם. הרגשתי חשובה.
כשהיו בחנות לקוחות הוא היה צובט את לחיי ומתפאר בי כאילו הייתי בתו המוכשרת: "ראיתם את המיידלע הזאת, במקום לקנות ממתקים ושטויות היא חוסכת כדי לרכוש שרשרת עתיקה".
אחרי שנה וחצי מסרתי את התשלום האחרון. אני מניחה שהוא עשה לי הנחה גדולה. הוא היה המום מהנחישות שלי. היום שבו קיבלתי אותה היה אחד הימים השמחים בחיי. הוא ארז אותה יפה ושם בפנים פתק: "למיידלע שלי". כבר אז הייתי נגועה באספנות, למרות שלא הכרתי את המילה. שבוע לאחר מכן בחרתי צמיד מיוחד, והתחלתי לשלם עליו באותה שיטה".
