חסימות מנטליות ורגשיות

[BU BP]

חסימות מנטליות ורגשיות

כבר כמה פעמים העליתי את הנושא בשרשורים שונים , אז חשבתי שאולי כדאי לדון בו לעומק. אני נתקלת במצב של חסימה רגשית/מנטלית.... או איך שלא תקראו לזה. מטלות שרק אם אצליח לשבור את החסימה - אוכל להסיר אותן מהדרך - והם לא יעיקו על יותר - אבל מאחר ולא טוב לי עם המטלות וההקשרים שלהם - אני פשוט מתכחשת אליהם. כל יום אני מוצאת את עצמי אומרת היום אני אשים לזה סוף ובסוף היום - כלום! רציונאלית אני יודעת שזו טעות - מאחר וזה יוצר עומס מחשבתי - כל הזמן זה ברקע - צריכה לבצע. וזה לא שלא היה לי את הזמן הפנוי - רק לא הייתי פנויה נפשית - לטפל בנושאים. במקום זה עסקתי אפילו במטלות יזומות ---> העיקר - לא זה. אשמח לשמוע , האם זה מוכר גם לכם? וטיפים לעבור את המכשול

 

[יעל ארבל]

לא הצלחתי להבין מהודעתך,

מה מונע ממך לעשות את זה? את מתארת כאן מצב שבו את דוחה ודוחה משהו בלי שום תאריך יעד. אבל למה? מה הסיבה לדחייה האינסופית? אולי אם תדעי למה את דוחה את זה כל הזמן, אולי יהיה יותר קל לסיים את זה כבר וגמרנו. אני יכולה לספר על משהו דומה שקרה לי לאחרונה. הייתי צריכה לקבוע תור לרופאת עיניים. היתה לי תזכורת במחשב לזה, שכל הזמן דחיתי אותה ביום ועוד יום ועוד יום. ככה שבועיים. אולי חודש, מי יודע. עד שפתאום נפל לי האסימון, הבנתי שאני מפחדת מהביקור הזה. מפחדת ממה שיגידו לי. ברגע שהבנתי שזאת הסיבה, יכולתי להגיד לעצמי שעדיף שאני אדע מה שאני צריכה לדעת מאשר להתחמק מזה עוד ועוד שחס וחלילה יהיה מאוחר מדי. ובאותו יום קבעתי את התור. הנקודה היא שברגע שזיהיתי מה היתה הסיבה לדחייה האינסופית הזאת, יכולתי לדבר עם עצמי עליה. השאלה אם את יודעת לזהות את הגורם לדחייה. לא תמיד זה פשוט לזהות אותו.

 

[BU BP]

קלעת בול - פחד מלהתמודד עם דברים

כואבים , רק שלא מדובר ברופא שיניים - אלא כאב יותר רגשי. ולמרות שאני טוחנת לעצמי את הראש ולפעמים אף מכריחה את עצמי לשבת -ואז אני יושבת ובוהה בחומר , מסדרת אותו כ"משחק מקדים" , ואז מתחיל חוסר השקט הפנימי ואני מתחילה לקום ולהסתובב ולהתעסק בשטויות וזהו נגמרו הכוחות - לא מגיעה לטפל ולסגור. התת מודע שלי גדול עלי! ואז חולף עוד יום ואין התקדמות.

 

[תמי ב]

לא חסרים לי דברים כאלה.

הכי דחוף: ללכת ולהצטלם כדי שאוכל לשלוח תמונה שלי עם בני משפחתי לילדה ההודית ש"אימצנו". טוב, אני יודעת בדיוק למה אני לא רוצה להצטלם: אני שמנה מדי ולא מסוגלת לראות את עצמי בתמונות. אבל בגלל התסביכים שלי, הילדה המסכנה לא קיבלה מכתב כבר חצי שנה או משהו! אז בגלל שאני מכוערת מבחוץ, אני גם מתנהגת מכוער? ממש לא פייר, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי להצטלמות. בייחוד שהמשפחה ההודית הזאת (קיבלתי תמונה) הם קטנים ורזים כל כך. אני ממש מתביישת. מטלות נוספות: לסדר את הבית שיהיה נעים לחיות בו! אני לא יודעת למה אני לא מסוגלת להתלט על הבלגן. אני מתכוונת, להשתלט בצורה שיטתית. שהבית יהיה מסודר ונוח. מה הבעייה שלי בדיוק?!!!! אני לא מצליחה למצוא שום סיבה שבגללה אני לא מסדרת. אפילו עצלות זו לא סבה מספקת, כי אף אחד לא עומד לי על הראש, ואני בפירוש יכולה לסדר לאט ובקצב שלי. בשאר המטלות אני עומדת לא רע: עובדת (בבית, בתרגום), מכבסת, מבשלת סביר, עורכת קניות, משלמת חשבונות, מגדלת את הילדים, אבל רק לסדר אני לא מסוגלת. חבל נורא, כי אני רוצה בית מסודר ונעים.

 

[א ס י ת]

תמי ב הייתה לי פעם חברה שהוריה

הגיעו מדרום אפריקה. הם לא ידעו לסדר בעצמם, כי היו רגילים לעבודה של שחורים. הבית שלהם היה מבולגן בצורה שמעולם לא ראיתי. היות ושני הוריה היו אקדמאים ולאף אחד לא היה חשק לסדר, הבית נראה מאוד מוזנח. אבל להם לא היה איכפת. יש לי עוד חברה שיש לה 20 חתולים, והיא גם לא אוהבת לסדר את הבית. היא מבלגנת את הבית בכוונה, כי כך היא מרגישה הכי בטוחה. היא דוקא אוהבת שהבית נקי כשהיא מקבלת בולמוסים של נקיון. אני חושבת שהיא אוהבת את הבולמוסים של הנקיון שלה. אני חושבת שסידור הבית היא משימה חשובה. היא לדעתי מסדרת את האני הפנימי, ומלמדת לעמוד ביעדים. אני נמצאת עכשיו בשלב של מסירת חפצים מיותרים. זה עושה לי טוב, והופך אותי לקלה יותר. בקשר לעודף המשקל. ההודים שלך דוקא אוהבים אנשים שמנים, הם בדיעה שמי ששמן הוא אדם עשיר, כי יש לו כסף להרבה מזון. אין לך מה לחשוש להתצטלם. הם יאהבו אותך כמו שאת.

 

[תמי ב]

כמו האנשים מדרום אפריקה

בתור ילדה אף פעם לא עזרתי לסדר את הבית, כי היו עוזרות ומטפלות ולא הרשו לי להפריע להן בעבודה.... אבל אני כבר עשרים ושמונה שנים מחוץ לבית של ההורים, ולי אישית בכל חיי כאדם בוגר הייתה עוזרת לתקופה של חודשיים בערך וזהו -וגם זה רק פעם בשבוע - שבועיים- עד שהבנתי שכלכלית אני לא מסוגלת לעמוד בזה. אז כבר הייתי צריכה ללמוד לסדר לבד

ותודה בקשר לעידוד להצטלם

 

[א ס י ת]

תמי אין לך הרגלים לנקיון הבית

לפיכך אם את רוצה, את יכולה לסגל לעצמך. זאת עבודה סיזיפית די קשה. אבל אפשר להמתיק אותה עם רדיו בקולי קולות, מישראל, או לחשוב על זה כהתעמלות בוקר. כל יום לנקות רק שעה אחת ולא יותר. לא להתנפל על כל הבית בבת אחת.

 

[א ס י ת]

BU BP מתוך נסיון אישי, כתיבת הבוקר

מטפלת גם בחסימות אישיות. אולי תנסי את זה לשבוע?

 

[BU BP]

כתיבת בוקר

התחלתי עם כתיבת הבוקר ביום ג' יומיים כתבתי ועם הכתיבה יצא המון בכי. היום היה לי יום מאוד מגעיל נפשית - ולא הייתי מסוגלת לשבת לכתוב - אני אנסה לחזור לזה מחר. ביינתיים יוצא המון ג'יפה - יכול להיות שזה מהסתימה

! אני לא יודעת הבטחתי לעצמי שאני אנסה זאת לשבועיים ורק אז אני אקבל החלטה אם זה טוב או רע עבורי. מה שבטוח לא נראה לי להתחיל כל בוקר בדמעות. אז נחכה ונראה.

 

[א ס י ת]

BU BP כמו שיעל אמרה, לא כדאי לקרוא

את הג'יפה.יכול להיות שיש שם הרבה ג'יפה והיא צריכה לצאת. אבל אם את מוצפת, כדאי קצת לנוח מהכתיבה. זאת דעתי.

 

[יעל ארבל]

בוקר טוב BU

בניגוד לדעתה של אסית, דעתי היא שאת לא צריכה לקחת הפסקה מהכתיבה. אם החלטת על שבועיים, תני לזה את הצ'אנס שלו. הדמעות יעברו, את כנראה מוצפת בהרבה מאוד רגשות ומחשבות והכתיבה באופן טבעי מוציאה אותם החוצה. בסופו של דבר זה יירגע. אולי גם ייפתחו אצלך כמה חסימות בעקבות הכתיבה. לדעתי שבועיים לא יספיקו לברר אם זה טוב או רע עבורך, אבל זו כמובן בחירה שלך. בכל מקרה, אם קבעת עם עצמך משהו, (והייתי אומרת לך את זה עם כל דבר), הייתי מציעה לך לדבוק בו, ולו רק כדי להרגיש את תחושת ההצלחה.

 

[א ס י ת]

BU כמובן תעשי את מה שיעל ממליצה

אני רק כותבת מנסיוני. ואילו יעל היא המנחה. וסליחה יעל. מקווה שאני לא מפריעה לתוכנית שלך.

 

[יעל ארבל]

מה פתאום מפריעה

מותר שתהיה לך דעה משלך, וממילא אף אחד כולל אני לא *יודע* יותר מהאחרים. בנושא כתיבת הבוקר אני פשוט כל כך משוכנעת ביעילות שלה ובטוב שהיא גורמת, שאני מאוד רוצה לעודד אחרים בעניין הזה. בנוסף, גם עברתי עם הכתיבה כברת דרך ארוכה והמון משברים, כך שאני יודעת שאם יוצאים מהם רק מרגישים מחוזקים יותר.

 

[א ס י ת]

תודה יעל, כתבתי במשך 3 חודשים

בוקר בוקר. זה עזר לי מאוד. כי הייתי בתקופת משבר בחיי.

 

[יעל ארבל]

אני מאמינה שזה יכול לעזור לך

גם בלי המשבר.

 

[א ס י ת]

יעל, אני מרגישה שאני עושה את כל

מה שאני רוצה. שום דבר לא דחוף לי לעשות יותר. כרגע בתי הודיעה לי, שהיא רוצה להתחתן בארץ, אז אני צריכה לארגן לה חתונה בעוד חודשים. היא תגיעה לשהות איתנו במשך חודש לפני החתונה. שזה פרויקט בפני עצמו. חחחחחחחח. היא מביאה איתה את האנרגיות של ניו יורק. הכל מהר, מחושב מדויק וכל דקה ביום מחושבת. אני מקבלת סחרחורת ממנה.

 

[האם של איתי]

בדקה שתניחי לעצמך, ייפתחו החסימות

אני ממש לא פסיכולוגית, אבל יש לי הרגשה שמדובר במרד של עצמך בעצמך. את מורדת באותן מטלות שהטלת על עצמך ומשום כך את מתכחשת אליהם, ובדרך זו מתכתשת עם עצמך. אם תלמדי להניח לכל האחריות, להגיע למצב שממש לא יהיה איכפת לך לדחות למחר את מה שאת צריכה לעשות היום, לא יהיה מקום למרד, ומן הסתם הדברים יתבצעו בלי תוספת של מטלות יוצרות מרי חדשות.

 

[BU BP]

לא בטוחה שהבנתי אותך

ההסבר שלך נשמע מעניין אבל לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך , אשמח אם תרחיבי. בכל מקרה זה לא ענין של ימים אלא של כמעט חודשיים - קשה לי להסביר בדיוק אבל ההרגשה היא שבזה אני לא רוצה לגעת , מאחר וצורך כל כך הרבה כוחות נפשיים.

 

[האם של איתי]

להניח לעצמי

איך בן אדם מניח לעצמו, אין לי מושג, אני יודעת איך אני לימדתי להניח לעצמי. דבר ראשון לא להיות מותשת מאי קיום מטלות הכרחיות. זה נשמע בלתי מובן. אבל אם יש לי שק שאני צריכה להפקיד אותו, ואני מרגישה שאני לא רוצה להתמודד איתו (אולי הדוגמה לא ממש טובה) אני לא מפקידה, ובכלל לא שונאת את עצמי בגלל שלא הפקדתי את השק. לקחתי דוגמה של צ'ק כי צריך להפקיד, כי צריך שחשבון הבנק יתמלא, כי צריך. ויש בזה מידה של חוסר אחריות אפילו, אבל רק מידה. לא ממש חוסר אחריות כי בסוף אני הרי אפקיד אותו. לא בתאריך ממש, יום או יומים אחר כך. הדיאלוג עם עצמך לא יכול להיות ממקום של לוזר ווינר כאילו יש צד אחד באישיותך שיודע הכל, ויש לו את כל הפתרונות לחיים מאושרים, וצד שני שמעכב אותו בדרכו אל האושר. שני הצדדים משחקים משחק די קיצוני הייתי אומרת, ולך שנמצאת בתווך ברור שאין דרך אחת. את שני הצדדים מייצגים גם אנשים מחוץ לגופך. כאילו כל אחד מהם יודע אבל ממש יודע מהי הדרך לגאולת נשמתך. האמת היא שהמסע שלך אל תוכך הוא פרטי לגמרי. במקום לשקוע בחווית מילוי המשימות, תחשבי על מה שנעים לך לעשות ותחליטי לעשות אותו אם בא לך הדכדוך הפנימי יכול להיות מואר עם עזרה של פסיכולוגים מצוינים, או עם השלמה פנימית, שיש פה סכסוך, וממש כשם שהישראלים והפלשתינאים מתקשים להגיע לפתרון מוסכם, כך גם שני הצדדים באישיותך מתקשים להגיע להבנה. הם גוררים אותך לחיטוט פנימי ולרגשי אשמה, ולדיבור על כוחות נפשיים. מהסבה שהם מבלים את כוחותיך. אין לי מושג איך לייעץ לך להניח לעצמך. כדי למוד להניח לעצמי למדתי קבלה, הלכתי לטאי צ'י,צעדתי, רקדתי ריקודי בטן,שמעתי המון מוסיקה ושקעתי בקריאה של ספרות יפה, עוררתי כוחות אחרים שהיו קיימים בי, ולא היו מתקיימים אלמלא אותן פעילויות שאהבתי. אני מקוה שעזרתי במשהו.

 

[א ס י ת]

האם של איתי הארת הרבה מאוד

אם מותר לי לסכם, הרי שאת עשית דברים אחרים גופניים, ריקודי בטן, טאי צ'י צעדות, מוסיקה, קריאה. ובכך הסטת את מחשבותיך מחיטוט עצמי, שאפשר בהחלט להתמכר לו. יש אנשים שכל כך התמכרו למחשבות חיטויות שאם הם אל חושבים על משהו בעייתי אצלם, הם לא מרגישים שזה הם. הם מרגישים צבועים. הגישה שלך היא גישה הוליסטית, מעולה. אני בעד. כל הכבוד לך.