לא בדיוק... אבל בערך (בים בם בום)
לא חושבת שהיו לי חסכים פיזיים כילדה. לא היינו עשירים, אבל גם לא היה מחסור, והיו צעצועים במידה מספקת ובגדים במידה מספקת וכל זה... האמת היא, שכילדה חשבתי אחרת ממה שאני חושבת היום. כילדה כל מה שההורים מסרבים לספק לילד, ישר הילד חושב שהוא מקופח ומסכן... כל ריב וההורים שלו ישר הופכים להורים הכי גרועים בשכונה. היום כשאני רואה את ילדותי ממרומי גילי, ובמבט לאחור, אני יודעת שההורים שלי בסה"כ היו נפלאים ויוצאי דופן מהרבה בחינות (לטובה!). והיום אני מעריכה את מה שנתנו לי כילדה - ואני לא מדברת על עניינים חומריים בכלל (למרות שלא חסרו). יש דברים שאני עושה אחרת מהוריי - למשל אני מניקה (והרבה, ולטווח ארוך), ואמי הניקה מעט מאד. אני לא חושבת שיש לי "חסכים" אבל אני רואה את הדברים אחרת ממנה. אבל אני יודעת שהיא פעלה מתוך דאגה כנה לילדיה, ולא מתוך עצלות או מתוך אי נוחות אישית שלה (כמו שבודאי רוב הנשים עושות). עוד דוגמה - אבא שלי רק בשנים האחרונות התרכך מעט. הוא היה אב נפלא, ושותף מלא לגידולנו ולטיפול בנו (שזה בשנים ההם היה נדיר), אבל לא כל כך ידע מה לעשות עם ילדיו כאשר התבגרו. הוא הפך נוקשה כשנכנסנו לגיל ההתבגרות (בעיקר אחותי ואני, הבנות...) והיה לו מאוד קשה לצאת מהראש של הציפיות שהוא פיתח לגבינו. זה התחיל מלימודים, והמשיך הלאה לחברים, בני זוג, וכו'. הוא לא ידע כיצד להעביר בקורת והרבה פעמים פגע בנו. זכורות לי גם מכות מהילדות המוקדמת, לא קשות אבל פליקים. את זה לא אעשה בחיים ולא ארשה לאף אחד להרים יד על ילדיי. אני גם מתכוונת להשתדל בכל מאודי לא להעביר לילדיי הרגשה של אכזבה מהם או ציפיות מוגזמות, לא לטפח את חייהם בראשי ולהחליט עבורם מה טוב להם ומה עדיף, ולתת להם למצוא את דרכם לבד. בחלק מהדברים האלה היה לי קשה עם הוריי. אבל בגדול, אני מרגישה שבהרבה דברים הדרכים שלי ושלהם דווקא מצטלבות... בקיצור - מסובך לאללה. וכן, גם הבית שלי (והארונות) נראים כמו חנות צעצועים ובגדים ויש לנו מספיק לגדוד. זה לא מחסכים, זה בגלל שיש לנו את היכולת הכלכלית לקנות כמה שרוצים. זה הכל.
