אלומת האור
New member
חסרת אונים
אני לא יודעת מה לעשות.
יותר ויותר חברים שלי משתרוולים לאחרונה, ואני רואה תוצאות מדהימות. רופאים אומרים לי בזה אחר זה שניתוח בשבילי הוא לא בבחינת איכות חיים, אלא בבחינת הצלת חיים. שבתזונה כמו שלי אני לא מצליחה לרדת יותר מכמה קילוגרמים בודדים, למרות השתדלות עצומה שלי. אני שולטת היטב במה שנכנס לי לפה (ברוך השם, אחרי ייסורים קשים), אבל לא בכמויות. לא מצליחה.
טבעת ומעקף לא באים בחשבון, ואם כבר רק שרוול, אבל... אני סובלת מ: נשירת שער רצינית (וזה עוד לפני הניתוח, שמעתי שזה מחמיר אחריו!) ומהפרעות רגשיות - אני מטופלת בהרבה מאוד תרופות, גם לגוף וגם לנפש. אסור להוריד לי מיליגרם בודד של תרופה, כי אני ישר מתערערת ומגיעה לסף של כמעט אשפוז מרוב דיכאון וחרדה שאי אפשר לתאר לכם בכלל. מצב נורא. רק עכשיו ניסו להפחית לי ממש מעט בתרופה מסוימת, וכמה שבועות לא תפקדתי כמעט בכלל. כל הזמן הייתי במיטה ובכיתי ורעדתי מחרדות. ממש כמו לפני שנים, כשכל הסיפור התחיל אחרי מותה של אמי. אי אפשר להסביר את הסבל הזה, כמה שאני אנסה זה לא יספיק.
אז איך לוקחים תרופות ביום של הניתוח ובזה שלאחריו ובימים שאחרי? אפשר בכלל לבלוע תרופות שמגיעות בטבליות גדולות ושאסור לרסק אותן? או קפסולות בגודל של אנטיביוטיקה? כי אני לוקחת תרופות מכל הסוגים האלה וכאמור אסור להזיז לי מיליגרם אחד...
ואיך מתמודדים עם השלכות של ניתוח בימים הראשונים של אחרי, אם יש כאבים או אם צריך עזרה גופנית במשהו, וזה בהנחה שאין לי שום גורם תמיכה כלשהו? לא משפחה ולא חברים, אף אחד לא ייקח על עצמו להיות אתי, לעזור לי. אולי רק ביום של הניתוח אצליח לארגן מישהו שיבוא אתי, אבל אחרי זה כלום, לא שכנים, לא שותפה, כלום. אף אחד לא יעשה למעני, ואני גם לא רוצה לבקש (אני יודעת את התשובות, מכירה את זה לצערי כי אני נוסעת למיון לא פעם ולא פעמיים לבד, לגמרי לבד).
ואיך מתמודדים נפשית כשרגילים כל כך הרבה שנים לשכך כעסים וכאבים עם אוכל? יש לי חברים שעשו ניתוח (טבעת) וזה פשוט לימד אותם להיות בולמיים, והם העלו את עשרות הקילוגרמים שירדו בחזרה, ואחד מהם אפילו נזקק למעקף אחרי שירד כל כך יפה ועלה הכול.
זה לא סתם, אני הייתי מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה. אני לא בולמית, "רק" אכלנית כפייתית.
ואני משתתפת בקבוצות התמיכה של או.איי וטוב לי שם בגדול (אני אומרת בגדול, כי לא הכול מושלם), אבל אני מרגישה שכפסע ביני לבין השבירה. אני לא נוגעת בסוכר ובקמח לבן כבר לא מעט זמן, והירידה שלי איטית כל כך...
והבנתי שזה לא שאפשר לאכול הכול אחרי הניתוח, אלא חייבים להקפיד כמו בדיאטה ולעשות ספורט אחרת אפשר לעלות את כל מה שיורדים בשנה הראשונה...
והרי אין סטטיסטיקות על מה שקורה עם מנותחי שרוול 10 שנים אחרי הניתוח, שהרי זה ניתוח צעיר יחסית...
אבל כל הזמן מזהירים אותי שאין לי הרבה זמן לחיות ושאין לי ברירה.
אין לי כסף לעבור ניתוח באופן פרטי, ודרך הקופה שלי זה עלול לקחת אפילו שנה.
ואין לי תמיכה, כבר אמרתי? איך מתמודדים עם דבר כזה בלי תמיכה? אני אמנם מקבלת סל שיקום בשל הנכות הנפשית, אבל העזרה שלהם מוגבלת בזמן והם לא ישבו אתי וישעשעו אותי אחרי הניתוח.
אולי אתם מכירים מקום שאפשר ללכת אליו אחרי ניתוח? משהו כמו בית הבראה או משהו, שיש שם אחיות וצוות רפואי, כמו אשפוז אבל לא ממש בית חולים... יש עוד דברים כאלה בכלל? בתקופה של סבתא שלי היו דברים כאלה... יש דברים כאלה לא יקרים? איך מגיעים לזה? איפה ואיך מתחילים?
אפילו הפסיכיאטרית שלי, שמאוד התנגדה בהתחלה בגלל שמצבי לא יציב, חושבת פתאום שאולי זה ישפר את איכות החיים שלי.
ותתפלאו, אני גם פוחדת לרדת הרבה במשקל. בשנה הראשונה שלי באו.איי, לפני שמונה שנים, ירדתי 36 ק"ג. גם אז לא הייתי רזונת, אבל הרגשתי ונראיתי נפלא (זה היה לפני שהתרופות גזלו ממני כמות גדולה מאוד של שיער מהראש). שמרתי על זה עוד 3 שנים מבורכות, אבל אז הייתה לי התמוטטות נפשית ועליתי הכול בחזרה עם בולמוסים מטורפים שכמותם לא היו גם לפני. ומאז אני מדשדשת כבר 4 שנים או יותר. אז נכון, אני לא אוכלת סוכר וקמח לבן, אבל אני אוכלת הרבה מאוד ממה שמותר לי. ואני הולכת לנטורופת, יש לי תכנית תזונתית שאני מרוצה ממנה מאוד.
ואחרי ניתוח כזה אפשר בכלל לאכול סיבים תזונתיים? כי אני מתה על ירקות ועל דגנים מלאים. אני גם צמחונית, וגם אסור לי מוצרי טופו וסויה, אז אני חייבת להתבסס על קטניות. האם מותר בכלל לאכול את הדברים האלה אחרי שרוול?
ומה קורה אם מזניחים את הפעילות הגופנית ואת הדיאטה אחרי שיורדים יפה במשקל? יש סיכוי שהקיבה תגדל מחדש ושאפשר יהיה לאכול ללא הגבלה ולהשמין הכול? זה מפחיד.
בקיצור, אני כותבת פה מבולבלת, כי אני לא יודעת לאן להמשיך מכאן. קשה לי מאוד. אני משתדלת להעסיק את עצמי בלימודים, בעבודה, בסידורים, אבל תמיד האוכל שם, אורב לי כאויב ערמומי שמעמיד פני חבר ומאהב.
ואין על מי להישען, במובן הכי פיזי של המילה.
ודפוקות לי הברכיים ודפוק לי הגב עם פריצת דיסק. וסוכרת גבולית ולדעתי ה-BMI שלי מעל 40, כך שמבחינת אישורים גופניים בטוח יאשרו לי.
לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי יותר. אני אשמח לקרוא איך התמודדו כאן אנשים שאין להם שום תמיכה, או אנשים במצב דומה לשלי. איך ממירים את ההתעסקות באוכל להתעסקות אחרת שלא מזיקה לעצמי? כי יש לי גם קטע של פציעה עצמית (בקטנה) שאני פוחדת שתתגבר אם לא יהיה לי האוכל לשכך דרכו את המצוקות שלי...
תודה על ה"הקשבה" ושבוע טוב, בריא ושבע לכולם.
אני לא יודעת מה לעשות.
יותר ויותר חברים שלי משתרוולים לאחרונה, ואני רואה תוצאות מדהימות. רופאים אומרים לי בזה אחר זה שניתוח בשבילי הוא לא בבחינת איכות חיים, אלא בבחינת הצלת חיים. שבתזונה כמו שלי אני לא מצליחה לרדת יותר מכמה קילוגרמים בודדים, למרות השתדלות עצומה שלי. אני שולטת היטב במה שנכנס לי לפה (ברוך השם, אחרי ייסורים קשים), אבל לא בכמויות. לא מצליחה.
טבעת ומעקף לא באים בחשבון, ואם כבר רק שרוול, אבל... אני סובלת מ: נשירת שער רצינית (וזה עוד לפני הניתוח, שמעתי שזה מחמיר אחריו!) ומהפרעות רגשיות - אני מטופלת בהרבה מאוד תרופות, גם לגוף וגם לנפש. אסור להוריד לי מיליגרם בודד של תרופה, כי אני ישר מתערערת ומגיעה לסף של כמעט אשפוז מרוב דיכאון וחרדה שאי אפשר לתאר לכם בכלל. מצב נורא. רק עכשיו ניסו להפחית לי ממש מעט בתרופה מסוימת, וכמה שבועות לא תפקדתי כמעט בכלל. כל הזמן הייתי במיטה ובכיתי ורעדתי מחרדות. ממש כמו לפני שנים, כשכל הסיפור התחיל אחרי מותה של אמי. אי אפשר להסביר את הסבל הזה, כמה שאני אנסה זה לא יספיק.
אז איך לוקחים תרופות ביום של הניתוח ובזה שלאחריו ובימים שאחרי? אפשר בכלל לבלוע תרופות שמגיעות בטבליות גדולות ושאסור לרסק אותן? או קפסולות בגודל של אנטיביוטיקה? כי אני לוקחת תרופות מכל הסוגים האלה וכאמור אסור להזיז לי מיליגרם אחד...
ואיך מתמודדים עם השלכות של ניתוח בימים הראשונים של אחרי, אם יש כאבים או אם צריך עזרה גופנית במשהו, וזה בהנחה שאין לי שום גורם תמיכה כלשהו? לא משפחה ולא חברים, אף אחד לא ייקח על עצמו להיות אתי, לעזור לי. אולי רק ביום של הניתוח אצליח לארגן מישהו שיבוא אתי, אבל אחרי זה כלום, לא שכנים, לא שותפה, כלום. אף אחד לא יעשה למעני, ואני גם לא רוצה לבקש (אני יודעת את התשובות, מכירה את זה לצערי כי אני נוסעת למיון לא פעם ולא פעמיים לבד, לגמרי לבד).
ואיך מתמודדים נפשית כשרגילים כל כך הרבה שנים לשכך כעסים וכאבים עם אוכל? יש לי חברים שעשו ניתוח (טבעת) וזה פשוט לימד אותם להיות בולמיים, והם העלו את עשרות הקילוגרמים שירדו בחזרה, ואחד מהם אפילו נזקק למעקף אחרי שירד כל כך יפה ועלה הכול.
זה לא סתם, אני הייתי מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה. אני לא בולמית, "רק" אכלנית כפייתית.
ואני משתתפת בקבוצות התמיכה של או.איי וטוב לי שם בגדול (אני אומרת בגדול, כי לא הכול מושלם), אבל אני מרגישה שכפסע ביני לבין השבירה. אני לא נוגעת בסוכר ובקמח לבן כבר לא מעט זמן, והירידה שלי איטית כל כך...
והבנתי שזה לא שאפשר לאכול הכול אחרי הניתוח, אלא חייבים להקפיד כמו בדיאטה ולעשות ספורט אחרת אפשר לעלות את כל מה שיורדים בשנה הראשונה...
והרי אין סטטיסטיקות על מה שקורה עם מנותחי שרוול 10 שנים אחרי הניתוח, שהרי זה ניתוח צעיר יחסית...
אבל כל הזמן מזהירים אותי שאין לי הרבה זמן לחיות ושאין לי ברירה.
אין לי כסף לעבור ניתוח באופן פרטי, ודרך הקופה שלי זה עלול לקחת אפילו שנה.
ואין לי תמיכה, כבר אמרתי? איך מתמודדים עם דבר כזה בלי תמיכה? אני אמנם מקבלת סל שיקום בשל הנכות הנפשית, אבל העזרה שלהם מוגבלת בזמן והם לא ישבו אתי וישעשעו אותי אחרי הניתוח.
אולי אתם מכירים מקום שאפשר ללכת אליו אחרי ניתוח? משהו כמו בית הבראה או משהו, שיש שם אחיות וצוות רפואי, כמו אשפוז אבל לא ממש בית חולים... יש עוד דברים כאלה בכלל? בתקופה של סבתא שלי היו דברים כאלה... יש דברים כאלה לא יקרים? איך מגיעים לזה? איפה ואיך מתחילים?
אפילו הפסיכיאטרית שלי, שמאוד התנגדה בהתחלה בגלל שמצבי לא יציב, חושבת פתאום שאולי זה ישפר את איכות החיים שלי.
ותתפלאו, אני גם פוחדת לרדת הרבה במשקל. בשנה הראשונה שלי באו.איי, לפני שמונה שנים, ירדתי 36 ק"ג. גם אז לא הייתי רזונת, אבל הרגשתי ונראיתי נפלא (זה היה לפני שהתרופות גזלו ממני כמות גדולה מאוד של שיער מהראש). שמרתי על זה עוד 3 שנים מבורכות, אבל אז הייתה לי התמוטטות נפשית ועליתי הכול בחזרה עם בולמוסים מטורפים שכמותם לא היו גם לפני. ומאז אני מדשדשת כבר 4 שנים או יותר. אז נכון, אני לא אוכלת סוכר וקמח לבן, אבל אני אוכלת הרבה מאוד ממה שמותר לי. ואני הולכת לנטורופת, יש לי תכנית תזונתית שאני מרוצה ממנה מאוד.
ואחרי ניתוח כזה אפשר בכלל לאכול סיבים תזונתיים? כי אני מתה על ירקות ועל דגנים מלאים. אני גם צמחונית, וגם אסור לי מוצרי טופו וסויה, אז אני חייבת להתבסס על קטניות. האם מותר בכלל לאכול את הדברים האלה אחרי שרוול?
ומה קורה אם מזניחים את הפעילות הגופנית ואת הדיאטה אחרי שיורדים יפה במשקל? יש סיכוי שהקיבה תגדל מחדש ושאפשר יהיה לאכול ללא הגבלה ולהשמין הכול? זה מפחיד.
בקיצור, אני כותבת פה מבולבלת, כי אני לא יודעת לאן להמשיך מכאן. קשה לי מאוד. אני משתדלת להעסיק את עצמי בלימודים, בעבודה, בסידורים, אבל תמיד האוכל שם, אורב לי כאויב ערמומי שמעמיד פני חבר ומאהב.
ואין על מי להישען, במובן הכי פיזי של המילה.
ודפוקות לי הברכיים ודפוק לי הגב עם פריצת דיסק. וסוכרת גבולית ולדעתי ה-BMI שלי מעל 40, כך שמבחינת אישורים גופניים בטוח יאשרו לי.
לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי יותר. אני אשמח לקרוא איך התמודדו כאן אנשים שאין להם שום תמיכה, או אנשים במצב דומה לשלי. איך ממירים את ההתעסקות באוכל להתעסקות אחרת שלא מזיקה לעצמי? כי יש לי גם קטע של פציעה עצמית (בקטנה) שאני פוחדת שתתגבר אם לא יהיה לי האוכל לשכך דרכו את המצוקות שלי...
תודה על ה"הקשבה" ושבוע טוב, בריא ושבע לכולם.
