איטלקיItaliano
New member
חסר אישיות
אני חסר אישיות והזמן להודות בזה הגיע, אני מרגיש נעלם, ושבזמן בשיחה אם לא הייתי זה לא היה משנה. אני מרגיש שלא לוקחים אותי ברצינות, ושאם כבר נקלעתי לידיי שיחה אינטליגנטית בוודאות אני אפלוט משפט אווילי וחסר טאקט. אני לא יודע מי אני! השלב של הגילוי עצמי שמתרחש בגילאי 14-15 ומגיע לשיאו בגילאי 17-18 פסח מעליי וכרגע אני אדם "בוגר" בן 19 חייל שלא מוצא עצמו. אני חסר ביטחון, למרות שאני משדר כל כך הרבה, אני מנסה להתאים את עצמי לחברה הטיפשית שאני נמצא בה אבל בוגד בעצמי, בזמן האחרון מצאתי אנשים חכמים לדבר איתם אבל משום מה אני מרגיש טיפש. אני מרגיש שהחברים הכי טובים שלי, חברים שלי מלת ברירה או בגלל שככה זה בצבא "עובדים ביחד". אני לא יודע איך למצוא את עצמי ואיך להתחבב על אנשים, אני מנסה להתחבב עליהם על-ידי כסף והתרברבות באורך החיים ההדוניסטי שלי שדוגל בנהנתנות והנאה ממותרות החיים. אני משקר בכל הזדמנות שיש והכול עם חיוך והכול סתם. לא בא לי לחייך אבל אני עושה את זה בכול מקרה, לא בא לי לדבר כל הזמן אבל זה קורה, ואני מפחד לשתוק או לחייך מהפחד של מה יחשבו. אני רוצה לקחת את כל התכונות הטובות שיש באלו שאני מחשיב חברים שלי, כושר השיחה, הכריזמה והביטחון האמיתי ולאמץ אותם אצלי כדי שאנשים יאהבו אותי, אני יודע כמה זה נשמע פתטי אבל זה באמת מה שאני רוצה, אבל מהצד השני אף אחד לא אוהב בן-אדם מושלם, מה שגרמתי לכולם לחשוב שאני. מי? מה אני? מה אני רוצה? מה אני חושב, ולמה? האם המעשים שאני עושה בחיי היום כנים או נעשים ממניעים אנוכיים? האם אני חכם? האם אני יפה, וכמה? כל היום אני טרוד במחשבה מה יחשבו עליי ואיך להתחבב שאיבדתי א תעצמי, אני רק רוצה כל היום להסתתר בחיק המשפחה החברה ולברוח, מתי איבדתי את עצמי? לאן נעלם לו הביטחון שלי? ואיך אני הופל להיות הבן-אדם שאני רואה ברוחי. אני לא יודע אם אכפת למישהו ממה שאני כותב אבל בהחלט שחררתי קיטור.
אני חסר אישיות והזמן להודות בזה הגיע, אני מרגיש נעלם, ושבזמן בשיחה אם לא הייתי זה לא היה משנה. אני מרגיש שלא לוקחים אותי ברצינות, ושאם כבר נקלעתי לידיי שיחה אינטליגנטית בוודאות אני אפלוט משפט אווילי וחסר טאקט. אני לא יודע מי אני! השלב של הגילוי עצמי שמתרחש בגילאי 14-15 ומגיע לשיאו בגילאי 17-18 פסח מעליי וכרגע אני אדם "בוגר" בן 19 חייל שלא מוצא עצמו. אני חסר ביטחון, למרות שאני משדר כל כך הרבה, אני מנסה להתאים את עצמי לחברה הטיפשית שאני נמצא בה אבל בוגד בעצמי, בזמן האחרון מצאתי אנשים חכמים לדבר איתם אבל משום מה אני מרגיש טיפש. אני מרגיש שהחברים הכי טובים שלי, חברים שלי מלת ברירה או בגלל שככה זה בצבא "עובדים ביחד". אני לא יודע איך למצוא את עצמי ואיך להתחבב על אנשים, אני מנסה להתחבב עליהם על-ידי כסף והתרברבות באורך החיים ההדוניסטי שלי שדוגל בנהנתנות והנאה ממותרות החיים. אני משקר בכל הזדמנות שיש והכול עם חיוך והכול סתם. לא בא לי לחייך אבל אני עושה את זה בכול מקרה, לא בא לי לדבר כל הזמן אבל זה קורה, ואני מפחד לשתוק או לחייך מהפחד של מה יחשבו. אני רוצה לקחת את כל התכונות הטובות שיש באלו שאני מחשיב חברים שלי, כושר השיחה, הכריזמה והביטחון האמיתי ולאמץ אותם אצלי כדי שאנשים יאהבו אותי, אני יודע כמה זה נשמע פתטי אבל זה באמת מה שאני רוצה, אבל מהצד השני אף אחד לא אוהב בן-אדם מושלם, מה שגרמתי לכולם לחשוב שאני. מי? מה אני? מה אני רוצה? מה אני חושב, ולמה? האם המעשים שאני עושה בחיי היום כנים או נעשים ממניעים אנוכיים? האם אני חכם? האם אני יפה, וכמה? כל היום אני טרוד במחשבה מה יחשבו עליי ואיך להתחבב שאיבדתי א תעצמי, אני רק רוצה כל היום להסתתר בחיק המשפחה החברה ולברוח, מתי איבדתי את עצמי? לאן נעלם לו הביטחון שלי? ואיך אני הופל להיות הבן-אדם שאני רואה ברוחי. אני לא יודע אם אכפת למישהו ממה שאני כותב אבל בהחלט שחררתי קיטור.