חפיסת שוקולד מרגע שיוצרה, טובה למשך עשר חודשים עד שיפוג תוקפה, אבל במשך כמה זמן קדימה חפיסת שוקולד תהיה טובה לאכילה, אם אני שם אותה במקפיא?

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[אלן 5]

מענין למה אתה שונא את עצמך??

 

[hrpbiiapnrpeltework]

כל מה שהייתי רוצה זה לדעת איך לחיות עם הבושה.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

מציע שאבא ייקח חלק מהדולרים או היורואים, ילך לצ'יינג' השכונתי וישיג קצת כסף, גם בשבילי, וגם בשביל הבית שבמקרה נמצא כרגע במחסור של מזומן (ישראלי), אבל במקום זה ההורים פשוט עושים לי העברה בנקאית בטלפון על סך 3,000 שקל, ככה שעכשיו אני צריך ללכת לשם פיזית ולבצע משיכה, אבל אני לא יכול באותו היום כי אני בדיוק עובד על עבודת הגשה חשובה בפסיכולוגיה של המשא ומתן, אחד הקורסים האחרונים שאני עושה לפני סיום התואר בסוף הסמסטר הבא. העבודה המדוברת היא לא רק חובה, אלא גם חובה לקבל בה ציון של לפחות 60, אחרת זה כישלון בקורס. בנוגע למחסור של הכסף המזומן בבית בשביל התנהלותו השוטפת היום-יומית, אבא יבצע משיכה מכספומט באופן נפרד ביום-יומיים הקרובים.

ביום למחרת, ולמרות שזה יום שני ובתור סטודנט באוניברסיטה אני ממעט לצאת במהלך השבוע, יש לי קצת זמן, וזה רק למשוך כסף מהבנק, אז אמא נותנת לי כסף בשביל המוניות הלוך-חזור (אני ממעט לנהוג בעצמי, יותר רגיל ואוהב שמסיעים אותי), ובעודי עייף וחסר סבלנות, אני מתלבש, מזמין מונית ויוצא אל הרחוב קצת לפני 08:30 בבוקר, שעת פתיחת הבנק. עד שאני והנהג נגיע לשם, הם כבר יהיו פתוחים.

אמא נתנה לי יותר מידי. 200 שקל. זה יותר מידי גם בשביל המונית הלוך וגם בשביל המונית חזור שתיהן ביחד, שלא לדבר על זה שאני הולך להשיג את ה-3,000 שקל החודשיים שלי בין ההלוך לחזור, ככה שמה-200 שקל עצמם שאמא נתנה לי, אני צריך לשלם רק על ההלוך, ומה-200 שקל האלו עצמם עומד להישאר עודף מיותר של למעלה מ-100 שקל, ולכן אמא למעשה נתנה לי משמעותית יותר ממה שאני באמת צריך, אבל אני חושב על זה ומבין שבלי הפשלה של ההורים, לא הייתי צריך ללכת לבנק בכלל, ככה שגם המונית הלוך וגם המונית חזור זה באשמתם, ואף-אחת משתי המוניות האלו לא צריכה לבוא על חשבוני. באשר לעודף מה-200 שבכל זאת יישאר, אפשר להחשיב אותו כפיצוי על כל הטרחה הזאת שההורים שלי גרמו לי עם הפשלה שלהם, בטח ובטח כשממילא יש לי די והותר על הראש. תוסיפו על זה גם את זה שבכל זאת הצעתי לאמא להחזיר לה את העודף מהמונית הלוך והיא אמרה לי "לא, תשמור", אז אני מניח שזהו זה

המונית מגיעה. הנהג הוא איש מבוגר בגיל השלישי. אני לא יודע להגיד בדיוק בן כמה הוא לפי המראה שלו, אני גרוע בדברים האלו, אבל הוא בטוח מבוגר יותר מההורים שלי לדוגמה. הוא לוקח אותי לבנק, ובאופן נדיר, ושלא כמו כשאני יוצא לדוגמה לסינמה, או למסעדה, או לפגישה בבית של מישהי, מה שיש לי לעשות יימשך כל-כך מעט זמן, שיהיה טיפשי לתת לו ללכת ולהזמין עוד מונית ברגע שאסיים, חמש דקות לאחר מכן, אז אני מציע לו הצעה. הצעה שגם אם זה נדיר, זה לא שזה לא קרה לי בעבר שהצעתי אותה לנהגי מוניות אחרים אם במקרה עמדתי לסיים את ענייני מאוד מהר, ובכל זאת, אני קצת נבוך כשאני מציע לו את הצעתי. קצת פדיחה.

אני מציע לו שלא ילך. שיחכה לי. ייקח לי רק חמש דקות. אולי פחות. אני אפילו מגדיל לעשות וממש מנחה אותו להשאיר את המונה דולק. שאפילו בזמן שהוא סתם עומד שם מבלי לעשות כלום, שירוויח כסף על חשבוני. נהג המונית מסכים להצעתי. אני משלם לו את מה שאני חייב לו עד לאותו הרגע, כדי שלא יחשוב שאני בורח לו בלי לשלם או משהו, ואני יוצא מהמונית ונכנס לבנק.

יש קצת תור. זה לא לוקח חמש דקות. זה לוקח קרוב יותר לרבע שעה, ועם כל דקה מעבר לחמש דקות שאמרתי לו שייקח לי, אני מרגיש יותר לא נעים. זה ממילא היה מספיק לא נעים, וממילא הייתי מספיק נבוך כאשר הצעתי לאיש הזה, שיותר מבוגר מאבא שלי, לחכות לי מעט בזמן שאני עושה את סידוריי, ועכשיו אני גם מתעכב? עוד פדיחה.

כשלבסוף מגיע תורי, והפקיד מוסר לידיי את שלושת אלפים השקלים, אני אפילו לא סופר אותם. זה בסדר, זה בסדר. תמיד סופרים, אבל זה בסדר, הכול שם. תמיד אני סופר ותמיד הכול שם. זה בסדר. זה בנק. זה לא גנבים. אני ממהר להכניס את הכסף לארנק, שמתעקם ומתקשה להיסגר, כמו תמיד כשאני רק מקבל את הדמי כיס, ואז אני ממהר אל הדלת ואל המונית ומתיישב ליד הנהג.

האמת שיש משהו מסוים שאני צריך מהסופר-פארם, ולמרות שיש סופר-פארם במתחם ג'י בראשון לציון שבו אני מבקר לפחות פעמיים אם לא שלוש פעמים בחודש, יש סופר-פארם גם ליד הבנק, אבל אני לא מעז לחשוב על זה בכלל. זה בסדר. ממילא עוד נשאר קצת. אקנה עוד בקבוק בפעם הבאה שאלך לסינמה.

אני מתנצל בפני הנהג שהתעכבתי והוא אומר לי שהכול בסדר, ובאמת נראה כאילו שהכול בסדר מבחינתו, ואז הוא מחזיר אותי הביתה.

כשאנחנו מגיעים הביתה אני מוציא את הארנק בשביל לשלם לו. הוא רואה שהארנק שלי מפוצץ בשטרות, ורק לרגע קצר מאוד, אבל אני מספיק לקלוט את זה, הוא עושה מן פרצוף קצת לא נעים כזה, שקצת קשה לי לפרש את משמעותו במדויק, אבל מה שברור לי, ומה שאני כן יודע, זה שזאת בטוח לא הייתה הבעה טובה. עוד פדיחה. שלישית במספר.

סעמק. כמה פדיחות יכולות כבר להיות לי מול נהג מונית אחד?

אני משלם לו ודרכינו נפרדות. אני עולה הביתה.

ו...זהו.

עברו חמש ימים, ואני יודע שבאיזשהו מקום זה בטח נשמע טיפשי, כי בעיקרון, וכשבאמת-באמת חושבים על זה, לא קרה כמעט כלום בעצם, אבל מצד שני, אני לא יודע. התקרית השאירה אותי עם טעם חמוץ בפה.

לא כל הכסף שהוא ראה בארנק שלי בדרך חזרה באותה המידה כמו בקשתי ממנו לחכות לי, ואז האיחור שלי.

כשעשירים ועניים פוגשים אלו באלו, זה בדרך כלל לא דבר טוב, וכולם מרגישים לא נעים. בפוגשם אנשים עניים, לאנשים עשירים לא נעים שלעניים אין, ובפוגשם אנשים עשירים, האנשים העניים מקנאים, ובסוף, כולם נמצאים באיזושהי תחושה של חוסר נוחות.

לכן זה דבר טוב שבדרך כלל ובפועל, אנשים עשירים ועניים בדרך כלל לא פוגשים אלו באלו (אלא אם כן זה לדוגמה קורה באינטרנט), ודרכיהם על-פי רוב לא מצטלבות, אבל איפה שבכל זאת זה קורה, ואפילו קורה הרבה, זה במוניות.

אז נכון, הנוסעים במוניות ברובם הם לא בהכרח ולא בדיוק-בדיוק חייבים להיות עשירים, באותה המידה שבה ברובם אלו אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה, ונהגי מוניות וברובם אלו לא בדיוק אנשים עניים, באותה המידה שבה ברובם הם מהמעמד הבינוני-נמוך, אבל הפערים האלו גדולים מספיק.

מן הצד האחד אנשים שמוכנים לשלם 100 ו-200 ו-300 שקל, רק לכיוון אחד לא כולל החזור, רק בשביל שיביאו אותם מנקודה א' לנקודה ב', עוד מלפני כל מה שהם הולכים לעשות בנקודה ב' וכמה שכל זה הולך לעלות להם; ומן הצד השני אנשים שממה שאני שמעתי ויודע, וממה שמספרים עליהם, הם עובדים בין 10 ל-12 שעות ביום רק בשביל להצליח להביא רק 10,000 שקל בחודש. לא סכום שאפשר לשגשג איתו, אלא סכום שרק מספיק בשביל להחזיק את הראש מעל המים, ומעל קו העוני.

אז שוב, וכפי מה שאמרנו, עברו חמש ימים, ואני יודע שבאיזשהו מקום זה בטח נשמע טיפשי, כי בעיקרון, וכשבאמת-באמת חושבים על זה, לא קרה כמעט כלום בעצם, אבל מצד שני, אני לא יודע. התקרית השאירה אותי עם טעם חמוץ בפה, לא בגלל כל הכסף שהוא ראה בארנק שלי בדרך חזרה באותה המידה כמו בקשתי ממנו לחכות לי, בטח בהתחשב באיחור שלי ובטח ובטח בהתחשב בכך שהבן-אדם הזה היה מבוגר מספיק בשביל שהוא היה יכול להיות אבא שלי, ואם היינו מוסיפים לו עוד איזה 10 שנים, אז גם סבא שלי הוא היה יכול להיות.

נהג מונית זה סוג של נהג פרטי שאתה שוכר את שירותיו למשך כמות זמן מוגבלת. זה לא נהג פרטי כמו הנהגים הפרטיים באמת, אלו של המולטי מיליונרים, שאתה שוכר אותם במשרה מלאה והם מסיעים אותך ממקום למקום במכוניות המרצדס השחורות הפרטיות שלך ואז כן, לגמרי, אתה אומר להם "אתה מחכה לי פה עד שאני חוזר" ושיחכו לך גם שעות אם צריך כי זאת ליטרלי העבודה שלהם ואתה משלם להם שכר חודשי מלא מפנק כולל הפנסיות והזכויות והקרנות וכל הסיפורים והפינוקים.

זה לא אותו הדבר. לכן יצאתי מכל הסיפור עם הרגשה לא נעימה ועם תחושת חמיצות, ואתם מבינים, אני פשוט מטיל ספק בלגיטימיות של מה שעשיתי.

לא בקטע שחצני או משהו חס וחלילה, אבל זכיתי לחינוך יוצא מן הכלל, תמיד הייתי מאוד חכם ותמיד הייתה לי אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה, ולכן ובגלל כל אלו תמיד ידעתי עד כמה בר מזל אני, תמיד ידעתי שכל-כך בקלות היו יכולים להיות לי חיים מסוג אחר, או שהייתי יכול להימצא בצד השני, ולכן תמיד היה חשוב לי לנהוג באנשים אחרים לכל הפחות בכבוד המינימאלי הראוי, וזה למה אני אוכל את עצמי, כי אני פשוט לא בטוח שכך נהגתי עם אותו אדם.

כשזה מגיע לנהגי מוניות, האם אני זוכה להגיד להם או שאני לא זוכה להגיד להם "אתה יכול לחכות לי? לא ייקח לי הרבה זמן אני, כבר יוצא. תפעיל את המונה בינתיים"?, או שזה משהו שלא עושים, לפחות לא עם כזה סוג של נהג פרטי?

האם התנהגתי בצורה לא לגיטימית? האם נהגתי שלא כיאות? האם התנהגתי בצורה לא ראויה? האם התנהגתי בצורה מתנשאת?

האם פגעתי באותו נהג מונית? האם הבכתי אותו? האם העלבתי אותו? האם השפלתי אותו?

מה זאת אומרת שאני אומר לו לשבת פה ולחכות לי?

על זה תוסיפו את זה שאיחרתי בעשר דקות מעבר לחמש דקות שדובר עליהן ואת זה שמדובר באדם שמבחינת גיל אנחנו יכולים למקם אותו איפשהו שם בין אבא שלי לבין סביי שנפטרו זה מכבר.

מצד שני, הוא הסכים להצעתי, אני מניח שקורה לו שמבקשים ממנו מידי פעם בפעם "תחכה קצת, ייקח לי רק כמה רגעים והולכים וחבל שאני אזמין עוד מונית", והמונה היה דלוק במשך כל הזמן הזה, והוא תרתי משמע עשה כסף על בסה"כ לשבת שם ולא לעשות כלום בכל דקה ודקה מחמש עשרה הדקות שהייתי בתוך סניף הבנק.

סה"כ סיפור סבוך שהמוסריות שלו מצויה בתחום האפור.

אני לא יודע ואני גם לא מצליח להבין אם הייתי בסדר או לא

מה דעתם של החברים?

 

[hrpbiiapnrpeltework]

ביד השמאלית, לפעמים אני מכה עם האמה על האגודל, הרבה, מהר ובשקט, בערך חמש הקשות לשנייה, במשך כמה שניות, כשאף-אחד לא רואה, ואז אני מפסיק.

כנראה אחד מהתסמינים הקצת פחות נעימים של גאונותי המופלגת.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[SupermanZW]

כל אחד רוצה, רוב האנשים לא אומרים את זה. מי שאומר שהוא לא רוצה משקר.

 

[Harrington]

כל אחד רוצה, רוב האנשים לא אומרים את זה. מי שאומר שהוא לא רוצה משקר.

או שלא. בשביל מה אני צריך להיות ביליונר (מיליארדר בלע"ז כמדומני) בדיוק? מה זה ייתן לי בחיים? אני צריך את מה שאני צריך כדי לחיות ועוד קצת כדי לעשות זאת בחופשיות יחסית, ללא דאגות ועם אפשרות להוצאות שמעבר למינימום הנדרש. כל השאר? נראה לי רק כאב ראש ואעדיף שידיע לכאלו שבאמת זקוקים לכך, פיזית או מנטלית.

שקר, צר לי לאכזבך, אין בדברי.

 

[SupermanZW]

או שלא. בשביל מה אני צריך להיות ביליונר (מיליארדר בלע"ז כמדומני) בדיוק? מה זה ייתן לי בחיים? אני צריך את מה שאני צריך כדי לחיות ועוד קצת כדי לעשות זאת בחופשיות יחסית, ללא דאגות ועם אפשרות להוצאות שמעבר למינימום הנדרש. כל השאר? נראה לי רק כאב ראש ואעדיף שידיע לכאלו שבאמת זקוקים לכך, פיזית או מנטלית.

שקר, צר לי לאכזבך, אין בדברי.

הפרטים שאתה משמיט הם שמהכסף לא רק אתה תיהנה, אלא גם אשתך וילדיך ונכדיך ומי יודע עוד כמה דורות קדימה. אז נכון שאף אחד לא לוקח את הכסף לקבר, אבל לדעת משפחתך תחיה באושר ועושר למשך דורות זה דבר גדול וכל אחד רוצה את זה.

 

[Harrington]

הפרטים שאתה משמיט הם שמהכסף לא רק אתה תיהנה, אלא גם אשתך וילדיך ונכדיך ומי יודע עוד כמה דורות קדימה. אז נכון שאף אחד לא לוקח את הכסף לקבר, אבל לדעת משפחתך תחיה באושר ועושר למשך דורות זה דבר גדול וכל אחד רוצה את זה.

הכנסתי את כל זה כבר לשיקולים הקודמים שציינתי. ברור שכאשר דיברתי על חיי נוחות לא התכוונתי שאני אשב לצד הבריכה ואהנה מהחיים, בעוד שרעייתי וילדי שיח' יעבדו בפרך. עדיין זה לא מצריך אותי (או גורם לי לרצות) להיות בליונר, מה לעשות .

 

[hrpbiiapnrpeltework]

הספרות הרפואית מספרת לנו על כך שכאשר נשים מאניה-דפרסיות שוכבות עם גברים מסוימים, בעלי איבר מין גדול ומיומנות במיטה, לעיתים קרובות, יחסי המין כל-כך טובים, שזה מסדר להן את מחלת הנפש שלהן. הן מפסיקות ליטול את התרופות. הן מפסיקות ללכת לקבוצות וסדנאות התמיכה לנשים חולות נפש שהן הלכו אליהן. הן אדם חדש.

עוד הספרות הרפואית מספרת לנו, שכאשר לבסוף ויום אחד, כאשר נגמר הקשר, בדרך כלל מצדו של הגבר המדובר, ומן הסתם לא מצידה של האישה המאניה-דפרסית, שזכתה בבן זוג טוב, יחסי מין טובים, ובניגוד לנשים אחרות שהיו יוצאות עם אותו הגבר, גם מחלת נפש שבאה על פיתרונה, הספרות הרפואית מספרת לנו שכאשר נגמרים קשרים שכאלו, בין אותם גברים "גדולים ומיומנים" לאותן נשים מתמודדות, לאחר שאותם גברים זורקים את הנשים האלו מכל המדרגות, לעיתים קרובות לטובת נשים בריאות יפות, צעירות יותר ויפות יותר, אותן נשים מאניה-דפרסיות יוצאות מדעתן מרוב כעס ושנאה. מחלת הנפש חוזרת במלוא עוזה. הן בוכות וצורחות ומתחננות בפני אותו גבר לקחת אותן בחזרה. הן, יותר מאשר נשים אחרות, הפסידו, ויודעות מה הן הפסידו. לא רק בן זוג טוב וסקס נהדר, אלא את בריאותן הנפשית, מכיוון שלפתע חוזרת ומתפרצת לה מחלת נפש שכאילו כמו נרפאה כמו בקסם, זה נשמע מצחיק אבל זה נכון-בגלל סקס ממש טוב, וכעת הן לא רק שוב רווקות, שוב חסרות חיי מין, אלא גם שוב סובלות ממחלת נפש אכזרית, שקורעת את הנשמה לאלף חתיכות, שפוצעת את הנפש, ושמתישה את הגוף עד אובדן כוחות, ושכעת חוזרת להתפרץ במלוא עוזה.

הן מציקות לגבר שזרק אותן ומטרידות אותו במשך שנים ארוכות ופשוט לא מוכנות לשחרר. הן מתחננות בפניו שייקח אותן בחזרה. הוא מצידו מתחנן בפניהן שוב ושוב שיעזבו אותו לנפשו, ושהוא לא מעוניין.

הסיפורים האלו הם סיפורים עצובים, שוברי לב, טראגיים ממש.

אבל יש הרבה מה לדלות מהם ברמה המדעית והפסיכולוגית.

עבור האדם ההדיוט, סקס שמרפא מחלת נפש זה נשמע מצחיק ומוזר, אבל זה דווקא יכול לקרות, ועבורי בתור אדם בעל ידע מקיף ונרחב, סטודנט למדעי החברה, נכד לרופאה, מבחינתי, זה דבר ללמוד ממנו, וזה דבר שבהחלט מלמד אותנו הרבה מאוד.

יכולתו של סקס טוב לרפא את מחלת הנפש המאניה-דפרסית, כפי מה שמעידה הספרות הרפואית, הוא דבר שעלול להעיד בעבורנו על הכשל הנוירוביולוגי הבסיסי העומד בבסיסה ובראשיתה של מחלת הנפש המאניה-דפרסית.

בואו נתחיל מלעקוב אחרי הראיות באמצעות תרגיל מחשבתי, וחזרה לאחור, תוך כדי מעקב קפדני אחרי שביל פירורי הלחם.

קודם כל, רקע קצר באשר למחלת הנפש המאניה-דפרסית. מאניה-דפרסיה זאת מחלת נפש, שהיא בעצם מחלה של הגוף, וביתר פירוט, המוח, בעלת השלכות מרחיקות לכת על הנפש וההתנהגות, ולכן נחשבת ומוגדרת כמחלת נפש.

ועכשיו, בחזרה אל הסקס.

סקס טוב מרפא את מחלת הנפש המאניה-דפרסית? אוקיי. אז אם כך, מה יש בסקס, אבל חשוב לזכור, סקס טוב, אחרת זה לא שווה, שמרפא את מחלת הנפש המאניה-דפרסית? אם כך אז בואו ננסה ונחשוב מה סקס טוב עושה למוח. הרי שם מצויה מחלת הנפש המאניה-דפרסית וכל הבסיס שלה.

סקס, עבור אנשים מתמודדים ולא מתמודדים כאחד, גברים ונשים, גורם לעונג ולאורגזמה. הסקס, העונג והאורגזמה האלו למעשה גורמים לתנועה מהירה של חשמל וחומרים כימיים במוח.

עכשיו, ברגע שאמרנו "תנועה מהירה של חשמל וחומרים כימיים במוח", אמרנו הכול. כי אתם מבינים, זה בעצם העניין. כל המהות של מחלת הנפש המאניה-דפרסית, היא תנועה משובשת של החשמל והכימיה במוח.

מחלת הנפש המאניה-דפרסית נגרמת כי החשמל והכימיה במוח זזים לא נכון, והם עושים זאת בשני אופנים. לפעמים הם זזים לאט מידי, ולפעמים הם זזים מהר מידי, וזה מה שגורם למחלת הנפש המאניה-דפרסית. אצל אנשים בלי מאניה-דפרסיה, התנועה היא במהירות הנכונה.

עכשיו, סקס, בייחוד סקס טוב, גורם לתנועה מהירה יותר, אבל מי אמר שזה אמור לעזור ולא להחמיר את מצב הנשים המאניה-דפרסיות? מה אם הן נמצאות כרגע במצב של תנועה מהירה של החשמל והחומרים הכימיים, ותנועה יותר מהירה רק תחמיר את המצב? אבל לא. הספרות הרפואית מלמדת אותנו שזה דווקא פותר את העניינים, למרות שההיגיון הבריא אמור להגיד לנו שבמחצית המקרים זה יעזור למצב ובמחצית המקרים זה יחמיר את המצב.

מה שזה מלמד אותנו, זה שעיקר מחלת הנפש המאניה-דפרסית ועיקר השיבוש במחלה הזאת הוא התנועה האיטית, על-פני מהירה.

התנועה בדרך כלל איטית מידי, סקס טוב מאיץ תנועת חשמל וכימיה במוח, ומחלת הנפש המאניה-דפרסית באה על פיתרונה.

אבל עוד לא סיימנו, כי אם התנועה האיטית של החשמל והחומרים הכימיים במוח היא רבה יותר במחלת הנפש המאניה-דפרסית מאשר התנועה המהירה, ואם יש דומיננטיות במחלה למהירות תנועה לא נכונה של איטיות רבה מידי בהולכת החשמל והעברת החומרים הכימיים על-פני מהירות תנועה לא נכונה של מהירות רבה מידי בהולכת החשמל והעברת החומרים הכימיים, זה דבר שגם ממנו עצמו יש לא מעט מה ללמוד, וכעת ביכולתנו לחזור אפילו עוד יותר לאחור.

אם במחלת הנפש המאניה-דפרסית, שהשלכותיה הרגשיות וההתנהגותיות נגרמות על-ידי ההולכה האיטית מידי והמהירה מידי של החשמל והכימיה במוח, יש דומיננטיות מבחינה כמותית להולכה האיטית מידי על-פני ההולכה המהירה מידי, מה אם זה גם אומר, שההולכה האיטית מידי היא קודמת מבחינה כרונולוגית להולכה המהירה מידי, ואולי היא אף הגורם ממש להולכה המהירה מידי?

כי כאילו, תחשבו על זה.

בתור אדם שבמשפחתו יש רקע של רפואה, ובתור נכד לרופאה, התנועה האיטית מידי והמהירה מידי של החשמל והכימיה במוח, יותר מכל דבר אחר, מזכירה לי את מחלת טרשת העורקים, שבה תנועת הדם בורידים הופכת משובשת בגלל שקיעת חומרים שומניים בדם, היצמדותם לדפנות הורידים, מה שלבסוף יוצר פלאק על דפנות הורידים, שמקשה על זרימת הדם ומאט אותה.

הרחק-הרחק בהמשך הדרך, מה שקורה זה שהאדם נזקק לבסוף לטיפול רציני ומקצועי בבית חולים, או במקרים גרועים יותר, פקיעת כלי הדם, ואז זה או טיפול רפואי מיידי או מוות, אבל עד אז, מה שבאמת קורה, זה שתנועת הדם פשוט מאטה ומשתבשת, הרבה דם בתוך הורידים נתקע לפני הפלאק, הלחץ גובר וגובר, עד שלבסוף...לא. לא פקיעת כלי הדם. כמו שאמרנו, זה קורה יותר רחוק בהמשך. כמו מה שאמרתי, עד אז, מה שבאמת קורה, זה שתנועת הדם פשוט מאטה ומשתבשת, הרבה דם בתוך הורידים נתקע לפני הפלאק, הלחץ גובר וגובר עד שלבסוף לחץ הדם מתגבר על הפלאק הנוקשה ובכל זאת ממשיך הלאה, לעיתים תוך כדי פגיעה מבורכת בפלאק, בחוזקתו ובקשיותו, ותוך כדי שבירת חלקים ממנו מדפנות הורידים והובלתם הלאה במערכת הדם.

הבעיה היא שיש יתרון לפלאק על-פני הדם, ולבסוף ובהמשך הדרך, וללא ביצוע שינויים נחוצים באורחות החיים, הפלאק ינצח, וכלי הדם יתפקע, מכיוון שלבסוף ויום אחד הפלאק ינצח את הדם, ולחץ הדם יהיה כה גדול, אבל הפלאק כה רב וכה עמידה, שדפנות כלי הדם ייקרעו לפני שהפלאק יישבר.

עוד מעניין לשים לב ולהבין, שעד אסון פקיעת כלי הדם, ובכל פעם שהדם מנצח את הפלאק, נוצר קצת לחץ מלפני הפלאק, ככה שעכשיו הדם שועט קדימה. ככה ששימו לב מה הייתה לנו פה. תנועה איטית מידי, אבל הרי התנועה הזאת צריכה להתרחש ולקרות ובינתיים מגיע עוד ועוד חומר מאחור, ונוצר לחץ גבוה, שכאשר ולבסוף הפלאק לא יכול לעמוד יותר בלחץ הגבוה הזה והוא נשבר, פתאום הרבה מאוד חומר, במקרה הזה דם, שועט קדימה, שגם זה לא תקין. שימו לב מה קרה. התנועה האיטית מידי, גרמה לתנועה המהירה מידי.

ועכשיו, בחזרה למאניה-דפרסיה. מה אם, מאניה דפרסיה היא קצת כזאת? לא בדיוק. אבל בערך. מה אם כמו תנועת דם בורידים כאשר יש בעיות של טרשת עורקים, כך גם במאניה דפרסיה ועם תנועת הכימיה והחשמל, התנועה האיטית מידי קודמת לתנועה המהירה מידי בסדר הכרונולוגי, ואף גורמת לה?

אבל אם כך, אז מה גורם לתנועה האיטית מידי מלכתחילה של החומרים הכימיים והחשמליים במוח בעת מחלת הנפש המאניה-דפרסית? מהו ה"פלאק" של המוח? ואז, מה גורם ל"פלאק" הזה?

אז אולי ובסוף, ובניגוד לנאמר בכותרת, לא באמת הצלחנו להגיע עד לכדי הכשל הנוירוביולוגי הבסיסי ממש העומד ממש-ממש בתחלה של מחלת הנפש המאניה-דפרסית, אבל אם אני צודק, אני מאמין שהגענו אל הבסיס של אחד המעגלים.

כי אתם מבינים, מחלות נפש זה דבר מסובך, ואנחנו יכולים להשוות כל מחלת נפש פרטנית למעגלים משיקים, שהסוף של כל אחד מהם מתחיל תנועות ותהליכים במעגל הבא.

התנועה האיטית מידי ואז המהירה מידי של החשמל והכימיה במוח המאניה-דפרסי הוא בהחלט מעגל כשלעצמו, שתנועתו של המעגל וכניסתו לפעולה נובעים מאותו "פלאק" של המוח ומה שגורם לו, כך שכנראה יש עוד מעגל אחד קודם לכן, אבל גם מה שהגענו אליו היום הוא בעל חשיבות, כמובן בהנחה ובתקווה שהגעתי אל המסקנות הנכונות.

בהנחה שאני צודק בכל דבריי עד כה, אז כנראה שמה שקורה בעת יחסי מין טובים עבור האישה המאניה-דפרסית, זה שיחסי המין הטובים האלו גורמים לתנועה מהירה של החשמל והחומרים הכימיים במוח, מה שמאפשר לחשמל ולכימיה של המוח לנצח את "הפלאק של המוח" ביתר קלות, מה שמשפר את כל המצב הכללי ולטווח הארוך יותר, כאשר "הפלאק של המוח" נשבר ונסחף הלאה בזרם התנועה של החשמל והכימיה במוח, מה שיוצר באופן כללי תנועה חלקה יותר, טובה יותר ומהירה יותר גם להמשך הדרך, כמובן עד הסקס הנהדר הבא, כי בינתיים "הפלאק של המוח" ממשיך להיווצר וצריך להיות מנוצח כל פעם מחדש.

למה אנחנו יכולים להשוות את הדבר? לכאשר אנשים עושים כושר, מה שמגביר את זרימת הדם שלהם ו"מנצח" את הפלאק כשהוא עוד חלש ולא עמיד, וככה הם לא מקבלים טרשת עורקים, או שאר בעיות בריאותיות, גם לטווח של עוד קצת קדימה אחרי הכושר, גם אם נגיד שלא יהיה עוד כושר יותר, אבל סופו של הפלאק להתחדש, ולכן על הכושר הגופני הפיזי להימשך, או במקרה של האישה המאניה-דפרסית, הסקס הנהדר.

תודה רבה לכולם,

אני הייתי מאור פז,

גאון בפסיכולוגיה.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

אני מתכוון...אין מניעה לכך שיהיה אפשר להגיד שגדלתי על הרבה ספרים שונים, כמו מה שגדלתי לדוגמה על הרבה סדרות טלוויזיה שונות, ועל הרבה מוזיקאים שונים, אבל מה שאני מתכוון הוא...מה אם היינו צריכים לקבוע ולנקוב בשמה של סדרת ספרים אחת שגדלתי עליה יותר מאשר על כל סדרת ספרים אחרת? וסדרת טלוויזיה שגדלתי עליה יותר מאשר כל סדרת טלוויזיה אחרת? ומוזיקאי אחד שגדלתי עליו יותר מאשר על כל מוזיקאי אחר?

במקרה שכזה, שבו אנחנו צריכים להגיד רק משהו אחד, תמיד חשבתי לעצמי שסדרת ספרי הארי פוטר היא ה-סדרה, בה"א הידיעה, שעליה גדלתי יותר מאשר כל סדרת ספרים אחרת.

לא חסרות לכך סיבות.

קודם כל, זאת באמת סדרת ספרים נהדרת. אם היא לא הייתה, היא לא הייתה מוכרת 600 מיליון עותקים והיד עוד נטויה. נהניתי ממנה מאוד.

שנית כל, זאת אחת מסדרות הספרים הארוכות ביותר שקראתי. קראתי אותה במשך זמן מה. היא העסיקה אותי במשך זמן מה. כמעט יותר מאשר כל סדרת ספרים אחרת שקראתי, וזאת כאמור, שוב פעם, מפאת אורכה הרב.

שלישית כל, ראיתי את כל הסרטים, והיו שמונה כאלו. וראיתי אותם לפחות פעמיים כל אחד.

רביעית כל, הדמויות. איזה דמויות מפותחות. ולא רק הדמויות הראשיות. אילו סיפורים נוגעים ללב וסוחפים. איזה עומק.

הארי. רון. הרמיוני. דראקו. דמבלדור. סנייפ. סנייפ. יותר מכל אחד אחר, סנייפ.

מה הפלא שחשבתי שזאת יותר מכל אחת אחרת, זאת ה-סדרה, בה"א הידיעה, שגדלתי עליה?

אבל בשבועות האחרונים, הבנתי שזה פשוט לא נכון, כי לבסוף הבנתי, שהייתה סדרת ספרים אחת שבכל זאת גדלתי עליה והושפעתי ממנה אפילו יותר.

"יומנו של חנון" של ג'ף קיני.

לא חסרות לכך סיבות. זה פשוט שרק בשבועות האחרונים הבנתי שהסיבות האלו הן קודם כל רבות יותר, אבל לבסוף גם גדולות יותר וחשובות יותר, מהסיבות עבור סדרת ספרי הארי פוטר להיות סדרת הספרים שבאמת גדלתי עליה יותר מכל סדרת ספרים אחרת.

ראשית כל, זאת באמת סדרת ספרים נהדרת. אם היא לא הייתה, היא לא הייתה מוכרת 300 מיליון עותקים והיד עוד נטויה. נהניתי ממנה מאוד ואני ממשיך ליהנות ממנה עד עצם היום הזה, למרות הידרדרות מסוימת באיכות לאורך השנים.

שנית כל, זאת אחת מסדרות הספרים הארוכות ביותר שקראתי. לא מבחינת כמות המילים הכוללת כמו עם ספרי הארי פוטר, אבל בהחלט כן מבחינת כמות הספרים. קראתי אותה במשך זמן מה, ואני ממשיך לקרוא אותה עד היום, כי ג'ף קיני פשוט לא מפסיק לכתוב אותה. הסדרה העסיקה אותי במשך זמן מה והיא ממשיכה להעסיק אותי, כמעט יותר מאשר כל סדרת ספרים אחרת שקראתי, וזאת כאמור, שוב פעם, מפאת אורכה הרב.

שלישית כל, ודווקא בגלל שסדרת ספרי יומנו של חנון קצרה יותר מבחינת כמות המילים מאשר סדרת ספרי הארי פוטר, בשעה שאת ספרי הארי פוטר קראתי כל אחד פעם אחת, את ספרי יומנו של חנון, למעט אולי הכמה האחרונים שיצאו, קראתי כל אחד לפחות פעמיים, ואת חלקם שלוש פעמים.

רביעית כל, דווקא בגלל שיש פחות סרטי יומנו של חנון, וזאת למרות שיש יותר ספרי יומנו של חנון, את סרטי יומנו של חנון ראיתי יותר פעמים כל אחד, מאשר כמות הפעמים שראיתי את סרטי הארי פוטר כל אחד.

חמישית כל, ולמרות שספרי הארי פוטר התחילו לצאת לאור יותר מוקדם, משמעותית יותר מוקדם, סדרת ספרי יומנו של חנון היא סדרת ספרים שלמעשה התחלתי לקרוא אותה קודם, ומכיוון שהספרים האלו ממשיכים לצאת לאור מידי שנה, אני למעשה גם אסיים אותה יותר מאוחר, מאשר מתי שסיימתי את ספרי הארי פוטר, כך שלמעשה, סדרת ספרי יומנו של חנון משפיעה עליי ותשפיע עליי, מעסיקה אותי ותעסיק אותי, יותר זמן, מבחינה כמותית, מאשר ספרי הארי פוטר. זה אפילו עוד בלי קשר לזה שבגלל שהם קצרים יותר קראתי אותם יותר פעמים, וראיתי יותר פעמים את הסרטים.

שישית כל, ספרי יומנו של חנון הם ספרי קומדיה. הם מצחיקים. שזה דבר שהוא מאוד חשוב כאשר כולנו מקבלים די והותר מכל הדברים האחרים, דרמה, אימה, רומנטיקה ועוד ועוד, מכל שאר סדרות הספרים שלנו, סדרות הטלוויזיה שלנו, המוזיקאים שלנו, והחיים עצמם. אנחנו צריכים לצחוק. אנחנו לא צוחקים מספיק. בטח לא בעולם המודרני ובטח לא אני עם כל שכלי הרב שמכביד עליי לעיתים קרובות. אז כשיש משהו, שמצחיק אותי, בין אם זה בן-אדם, או סדרת טלוויזיה, או סדרת ספרים, זה משהו שאני מאוד עריך.

שביעית כל, וזאת כנראה הנקודה החשובה ביותר, אני פשוט יותר אוהב את גרג מאשר את הארי. אני יותר מזדהה עם גרג מאשר עם הארי. אני יותר דומה לגרג, מאשר להארי. אני יותר רואה את דמותי שלי, כבדמותו של גרג, מאשר מה שאני רואה את דמותי שלי, כבדמותו של הארי, וכשאתה יכול להזדהות עם דמות בספר מתוך המקום האישי שלך, וכשאתה מכיר ומבין את הדמות הזאת מתוך ההיכרות וההבנה שלך את עצמך, זה משהו שהוא באמת מיוחד, וזהו למעשה סוד החיבור והאהבה שלי לדמותו של גרג הפלי, כמו גם סוד החיבור והאהבה של אנשים כה רבים אחרים אליו.

גרג הוא לא גיבור. גרג הוא אנטי-גיבור. לגרג אין תכונות חיוביות כה רבות או שהוא עושה דברים מדהימים כה רבים. גרג הוא דמות בדיונית, ובאותו הזמן הוא מצליח להיות בן-אדם אמיתי, כמוני וכמוכם. וזה משהו שיש בו יותר קסם מאשר מה שלדמות של הארי פוטר אי-פעם יהיה.

תמיד חשבתי שגדלתי על ספרי הארי פוטר יותר מאשר על כל ספרי כל סדרה אחרת, אבל זה פשוט לא נכון.

לא הארי.

גרגורי.

אני רואה את זה עכשיו.

ואני מצטער.

אני מצטער שלא ראיתי את זה והבנתי את זה קודם.

ואני מצטער גרג. אני מצטער שלא ידעתי עד כמה שאתה משמעותי עבורי.

ותודה לך, גרג.

תודה לך על כך שאתה סתם ילד חטיבת ביניים עם בעיות גיל התבגרות רגילות שפשוט חי את החיים הטיפשיים והבינוניים שלו.

תודה לך על כך שאתה בדיוק מי שאני ועוד מאות מיליוני אנשים מסביב לעולם היינו צריכים שתהיה.

וכמובן, תודה ענקית לג'ף.

תודה לך, ג'ף.

תודה לך על סדרת הספרים, שעכשיו אני יכול להכריז עליה באופן רשמי, כעל סדרת הספרים האהובה עליי ביותר בכל הזמנים.

אני הייתי מאור,

מעריץ כבד של סדרת ספרי יומנו של חנון והבעלים הגאה של כל תשע-עשרה הספרים.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

הכוונה בישראל והכוונה היא בשביל שיהיו לי אותם בשביל עצמי ולא בשביל להשכיר או משהו.

1. פנטהאוז במגדל YOO 1.

2. פנטהאוז במגדל כיכר המדינה A.

3. דירה ברחוב ה' באייר בתל-אביב, המקיף את כיכר המדינה.

4. פנטהאוז במגדל משה אביב.

5. פנטהאוז במגדל Hi Tower.

6. הפנטהאוז במגדל מאייר בגודל של 1,500 מטר רבוע.

7. בית בסביון.

8. בית בכפר שמריהו.

9. בית בעומר.

10. בית ברחוב גלי תכלת בשכונת הרצליה פיתוח שבעיר הרצליה.

11. הארמון של ואלרי קוגן בקיסריה.

12. כל הדירות בבניין שלי (כדי לקבל את כל זכויות ההצבעה על כל התוכניות ולעצור כל תוכנית תמ"א אפשרית עתידית).

13. וילה ברחוב בלפור בשכונת טלביה בירושלים.

14. וילה גדולה ויוקרתית בטבריה.

15. וילה גדולה ויוקרתית באילת.

16. הבית של עידן עופר בארסוף.

17. בית פרטי צמוד קרקע במאור.

18. בית פרטי צמוד קרקע בעזוז.

אני, בעתיד, באחד הפנטהאוזים שלי אחרי שהתעשרתי בטירוף מהגאונות שלי:

 

[hrpbiiapnrpeltework]

מונית מגיעה ועוצרת לידי. אני ניגש אל הדלת, מתכופף אל החלון ושואל את הבחור אם הוא המונית שהזמנתי.

"אה, לא. לא חשוב, תיכנס. אני אקח אותך".

"לא, לא. לא. זה בסדר. תודה".

אני לוקח כמה צעדים לאחור והמונית ממשיכה בדרכה.

אני ממשיך להמתין למונית שהזמנתי, ותוהה לעצמי איך הבחור האחר הזה ידע להיעצר לידי כך.

טוב, נו. הוא רואה בחור עומד באמצע הרחוב, מביט לפה ולפה כאילו מחפש אחר דבר מה, והסיק שאני מחפש מונית. הגיוני, אני מניח

ובאמת חיפשתי. מה שהוא לא ידע זה שאני מחפש אחרי מונית שכבר הזמנתי ושאני יודע שעושה את דרכה אליי.

אחרי כמה דקות הגיעה המונית שבאמת הזמנתי, ולקחה אותי הביתה.

ולזה, קוראים נאמנות.

נאמנות זה חשוב.

אני מאמין בנאמנות.

אנשים חושבים שרוב האישיות היא דבר נזיל, ושההתנהגות מגיעה ונובעת ברובה מנסיבות חיצונית, אבל זה פשוט לא נכון.

אולי זה ככה בשנים הראשונות, אבל אחרי זה האישיות מתקבעת, ואנשים בדרך כלל יהיו אותו הדבר ברוב הגדול של הנסיבות האפשריות. עם אותם ההתנהגויות. אותם הערכים. אותן תכונות.

אמא שלי בטח עשתה משהו נכון, כי אני גדלתי להיות אדם טוב, עם ערכים טובים, ועם תכונות טובות.

אחת מהם היא נאמנות.

נאמנות זה חשוב.

אני מאמין בנאמנות.

וברגע שיש לך נאמנות בך, יש לך נאמנות בך ככלל, וזה מה שאתה תהיה ואיך שאתה תהיה ברוב הגדול של הסיטואציות.

אפילו אם אלו סיטואציות פעוטות, ואפילו אם אלו אנשים שאתה לא באמת חייב להם יותר מידי, ושאין לך יותר מידי סיבה להיות נאמן אליהם בצורה מיוחדת.

אפילו אז, אתה תישאר נאמן.

אפילו אם זה סתם זר מוחלט, נהג מונית אקראי שהזמנת והטרחת אותו לבוא לאסוף אותך, אפילו אם לפתע מחנה לידך מונית אקראית אחרת, מוכנה ומזומנת לקחת אותך לאיפה שתרצה, ממש כאן, ממש עכשיו, אתה רק צריך לעלות.

 

[SupermanZW]

מונית מגיעה ועוצרת לידי. אני ניגש אל הדלת, מתכופף אל החלון ושואל את הבחור אם הוא המונית שהזמנתי.

"אה, לא. לא חשוב, תיכנס. אני אקח אותך".

"לא, לא. לא. זה בסדר. תודה".

אני לוקח כמה צעדים לאחור והמונית ממשיכה בדרכה.

אני ממשיך להמתין למונית שהזמנתי, ותוהה לעצמי איך הבחור האחר הזה ידע להיעצר לידי כך.

טוב, נו. הוא רואה בחור עומד באמצע הרחוב, מביט לפה ולפה כאילו מחפש אחר דבר מה, והסיק שאני מחפש מונית. הגיוני, אני מניח

ובאמת חיפשתי. מה שהוא לא ידע זה שאני מחפש אחרי מונית שכבר הזמנתי ושאני יודע שעושה את דרכה אליי.

אחרי כמה דקות הגיעה המונית שבאמת הזמנתי, ולקחה אותי הביתה.

ולזה, קוראים נאמנות.

נאמנות זה חשוב.

אני מאמין בנאמנות.

אנשים חושבים שרוב האישיות היא דבר נזיל, ושההתנהגות מגיעה ונובעת ברובה מנסיבות חיצונית, אבל זה פשוט לא נכון.

אולי זה ככה בשנים הראשונות, אבל אחרי זה האישיות מתקבעת, ואנשים בדרך כלל יהיו אותו הדבר ברוב הגדול של הנסיבות האפשריות. עם אותם ההתנהגויות. אותם הערכים. אותן תכונות.

אמא שלי בטח עשתה משהו נכון, כי אני גדלתי להיות אדם טוב, עם ערכים טובים, ועם תכונות טובות.

אחת מהם היא נאמנות.

נאמנות זה חשוב.

אני מאמין בנאמנות.

וברגע שיש לך נאמנות בך, יש לך נאמנות בך ככלל, וזה מה שאתה תהיה ואיך שאתה תהיה ברוב הגדול של הסיטואציות.

אפילו אם אלו סיטואציות פעוטות, ואפילו אם אלו אנשים שאתה לא באמת חייב להם יותר מידי, ושאין לך יותר מידי סיבה להיות נאמן אליהם בצורה מיוחדת.

אפילו אז, אתה תישאר נאמן.

אפילו אם זה סתם זר מוחלט, נהג מונית אקראי שהזמנת והטרחת אותו לבוא לאסוף אותך, אפילו אם לפתע מחנה לידך מונית אקראית אחרת, מוכנה ומזומנת לקחת אותך לאיפה שתרצה, ממש כאן, ממש עכשיו, אתה רק צריך לעלות.

צפה בקובץ המצורף 121359

אצל רוב האנשים האישיות מתקבעת בשנות העשרה המוקדמות, אבל אירועים חריגים מאוד, שהאדם תופס כטראומטיים (כאמור, רק לתפיסתו, בלי קשר לאופן בו אחרים תופסים אותם) או כטובים באופן יוצא דופן עלולים להפוך את אישיותו מקצה לקצה. לדוגמה, אנדריי צ'יקטילו שהפך לרוצח סדרתי בעקבות התעללויות ממושכות שחווה, או ג'ים קארי שעוזר להומלסים רבים בלי לשפוט אותם ובדרך כלל נמנע מלשאול אותם איך זה קרה להם, בגלל שתקופה מסויימת היה הומלס בעצמו, לפני כן היו לו דעות מאוד שליליות עליהם.

נסיבות קיצוניות במיוחד עלולות להפוך לגמרי את אישיותו של אדם, לגרום לו לשנוא דברים שאהב, לאהוב דברים ששנא, להפוך מטוב לרע או מרע לטוב, וכיו"ב.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

אצל רוב האנשים האישיות מתקבעת בשנות העשרה המוקדמות,

בדרך כלל לא מגיב לתגובות על שרשורים שפרסמתי עוד באותו היום, אבל מכיוון שבפורום הזה מצמידים אותי, נועלים אותי ומוחקים אותי ללא הפסקה, אמהר ואענה, וזאת למרות שעברתי כבר את זמן התפוז שלי להיום באיזה ארבעים דקות, בגלל הודעה אליך בפרטי שהתארכה מעבר למצופה.

אצל רוב האנשים, שמונים אחוז מהאישיות מתקבעים בערך עד גיל 6 כולל.

מה שמתגבש בגיל הנעורים זה עוד איזה חמש עשרה אחוז.

אבל אירועים חריגים מאוד, שהאדם תופס כטראומטיים (כאמור, רק לתפיסתו, בלי קשר לאופן בו אחרים תופסים אותם) או כטובים באופן יוצא דופן עלולים להפוך את אישיותו מקצה לקצה.

לא. לאירועים כאלו יש השפעה נרחבת בעיקר על החמש עשרה אחוז שהתגבשו בגיל הנעורים.

לדוגמה, אנדריי צ'יקטילו שהפך לרוצח סדרתי בעקבות התעללויות ממושכות שחווה, או ג'ים קארי שעוזר להומלסים רבים בלי לשפוט אותם ובדרך כלל נמנע מלשאול אותם איך זה קרה להם, בגלל שתקופה מסויימת היה הומלס בעצמו, לפני כן היו לו דעות מאוד שליליות עליהם.

הם לא עברו שינוי קיצוני של האישיות. היו שינויים משמעותיים בשכבה של ה-15% מגיל הנעורים.

נסיבות קיצוניות במיוחד עלולות להפוך לגמרי את אישיותו של אדם,

אולי עינויים קשים במיוחד שמטרתם המודעת והמכוונת היא הפשטת האישיות לצורך יצירת אישיות חדשה יש מאין, כמו ב-"1984", "משחקי הכס", או היקום הקולנועי של מארוול. אם לא, אז לא.

לגרום לו לשנוא דברים שאהב, לאהוב דברים ששנא, להפוך מטוב לרע או מרע לטוב, וכיו"ב.

זה לא נקרא להפוך לגמרי את אישיותו של אדם.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

הסיבה למה. סיפור שהיה כך היה.

השנה הייתה 2023.

נתקלתי בבעיה קשה ואכזרית. משהו מפלצתי. זה היה החומר שממנו עשויים סיוטים.

נזקקתי לעזרה חיצונית באופן נואש. נעזרתי בחברים פה בתפוז. מבין כל האנשים, ולמרבה הפליאה, זה היה דווקא אחד המתנגדים שנחלץ לעזרתי, ואותו אדם מתנגד הסכים לעזור לי רק מתוך טוב ליבו.

התרגשתי מן המחווה. כתבתי לו בפרטי שם של מניה, שנסחרת באופן פרטי דווקא, ושמתישהו תונפק למסחר פומבי, והסברתי לו שעם השנים, החל מרגע השפל ובהשוואה לשווי המניה ברגע השפל, ומאותה נקודה ואילך, תעלה באלפים של אחוזים, ושלכן עליו להיכנס ולהשקיע ברגע שהמניה תונפק.

כמובן שיכולתי לתת לו משהו שיעלה במאות אלפי ואף מיליוני אחוזים, ואם כבר, אז משהו שהוא יכול לקנות כבר עכשיו, אבל זה מתנגד. והוא גם בסה"כ עזר לי בקטנה באיזה משהו. לא רציתי להגזים, אז נתתי לו משהו קטן של רק כמה אלפי אחוזים, ושהוא אפילו עוד לא יכול לקנות.

בכל מקרה, השפל עוד לא התחיל, והמניה עוד לא שוחררה למסחר חופשי, אבל ביום שישי ה-13 בדצמבר האחרון, ומאותו הרגע שהמלצתי לאותו אדם מתנגד על אותה מניה, המניה השלימה עליות בסך של 170 אחוזים.

עוד לא עברו אפילו לא ארבע-עשרה חודשים.

הישג מאוד קטן ושולי באופן יחסי להישגים האחרים שלי בשוק המניות והסחורות. הישג שבאופן יחסי להישגים האחרים שלי זה הישג שלמעשה מקטין אותי ומוציא לי שם רע במידת מה, כך לפחות זה נשמע בשמיעה ראשונית ברגע שמודעים להישגי אלפי האחוזים שלי, ויכולות מיליוני האחוזים שלי, ולכן התלבטתי אם להגיד משהו, אבל החלטתי שבכל זאת שווה לספר את הסיפור הזה וזאת מכמה סיבות.

הסיבה הראשונה היא בגלל הסיפור הנלווה המעניין על המתנגד שהושיט את ידו לעזרה והצורה שבה גמלתי לו.

הסיבה השנייה היא בגלל שבעוד שבעבורי זה הישג קטן ועלוב עד לכדי להקטין אותי ולהשפיל אותי, בעבורכם ומנקודת המבט הסובייקטיבית שלכם ככלומניקים לוזרים שיכולים 15 אחוז בשנה כמו חבורה של שרמוטות, שזה לא כזה הרבה פחות ממה שמסוגל "הגאון הפיננסי" הגדול ביותר שידוע עליו, באפט שעושה 22% בשנה כמו זונה (זה הגאון הפיננסי הגדול ביותר שידוע עליו? צחקתי שנתיים ), אז אם אני מגיע בקצת יותר משנה לאחוזי התשואות שאתם צריכים יותר מעשר שנים בשביל להגיע אליהן, אז בשבילכם 170 אחוז בשנה זה וואו אני מניח

בשבילי ובדרך כלל תשואות כאלו נמצאות בתוך טווח טעות הדגימה, אבל וואט אבר

הסיבה השלישית, וכנראה הכי חשובה, שבכל זאת החלטתי לספר את הסיפור על ההישג העלוב של 170% תשואה בפחות מ-14 חודשים, זה בגלל שלאחר שהמניה תתרסק בשפל היא תעלה באלפי אחוזים כך שבעצם עוד לא באמת סיימנו, אז זה לא באמת סיפור על הישג כה קטן שלא שווה לדבר עליו או סיפור על כישלון, כמו מה שבעצם הסיפור עוד לא נגמר, ואנחנו בעצם רק בהתחלה, אבל אני יודע שבשבילכם 170% ב-14 חודשים, שבשבילי זה כלום, בשבילכם זה משהו ובשבילכם זה וואו וגם סיפור הרקע המעניין, אז בגלל כל הסיבות האלו החלטתי בכל זאת לספר.

הסיבה הרביעית והאחרונה שהחלטתי לספר היא שעד שהמניה תתרסק ואז תעלה באלפי אחוזים, לי כבר יהיו הישגים של מיליוני אחוזים, והישג של אלפים של אחוזים ליד הישגי מיליוני האחוזים שעוד יהיו לי, ייראה כמו הישג הרבה יותר פעוט, קטן ועלוב, שלא להגיד כישלון מהדהד, בהשוואה להישגי מיליוני האחוזים של העתיד, מאשר מה ש-170% ב-14 חודשים נראים עכשיו כאשר ההישג הכי מרשים שלי עד כה זה רק 10,000 אחוז ביומיים, תשואה שהיא בעצמה תיפול בתוך טווח טעות הדגימה כאשר בעתיד יהיו לי הישגים שמגיעים עד לכדי מיליוני אחוזים.

וגם באיזשהו מקום לא יעניין אותי להגיד שום דבר על זה בעתיד ולכן לא שווה לחכות, כי מה יש לי לדבר על הישגי אלפי אחוזים ליד הישגי מיליוני אחוזים? גם הפעם, עם הישג של 170% ליד הישג קודם של 10,000 אחוז ביומיים, גם הפעם בקושי אמרתי משהו, וכמעט שאפילו לא דיברתי.

וסיפורים כמו זה, לכל מי שתהה, זה למה אני נחשב גאון מופלג, למה יש לי צבא מעריצים, למה אני כל-כך פופולארי ומוכשר ומעניין וכולם אוהבים אותי.

תודה רבה לכולם,

אני הייתי מאור פז,

הגאון הפיננסי הגדול ביותר בהיסטוריה,

אתם רשאים להתחיל להשתחוות בפני גאונותי המופלגת שאיננה נגמרת לעולם ושגודלה כגודלם של גרמי השמיים.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

אבל הוא ממש מזכיר לי את עצמי. באמת יש הרבה דמיון.

מאיפה להתחיל?

הוא בלונדיני, עיניים בהירות, חתיך, מרכיב משקפיים, עשיר, רוסי, חכם, מוכשר, מצחיק, אישיות נהדרת, אוהב מקדונלד'ס, הבילוי המועדף עליו הוא סרטים בסינמה.

מה שכן, הוא מתלבש פחות טוב ממני. לא שאני חלילה אומר שהוא מתלבש גרוע. הוא מתלבש בסדר גמור ואפילו טוב מן הממוצע. זה בהשוואה אליי שהוא מתלבש פחות טוב, שזה כמובן משהו אחר לגמרי, כי אני עצמי מתלבש ממש טוב, בואו לא נשכח שאני לא רק גאון בפסיכולוגיה אלא גם גאון אופנתי.

אבל בגדול אנחנו ממש דומים, וזה חלק מלמה נחמד לעקוב אחריו, אבל זה לא למה אני כותב את הפוסט הזה.

יש עוד אנשים דומים לי בעולם. לא הרבה, אבל יש. זה לא כאילו שהוא היחיד אז זה כזה מיוחד שזה שווה פוסט, כן?

הקטע הבאמת יפה, והקטע הבאמת מעניין, זה שגם הוא, כמוני, לומד תואר ראשון בפסיכולוגיה, אבל הקטע הכי טוב, הקטע הכי חשוב, והסיבה האמיתית שכתבתי את הפוסט הזה, זה שהוא לא רק לומד תואר ראשון בפסיכולוגיה, אלא הוא גם משתף באינסטגרם, בעיקר באמצעות סטורים, על תהליך וחוויית הלמידה שלו.

ואתם מבינים...תואר ראשון בפסיכולוגיה הוא תואר קשה והוא תואר תובעני. זה התואר הקשה ביותר מבין כל התארים הראשונים של מדעי החברה, מה שהופך אותו לקשה יותר מכל התארים הראשונים של מדעי הרוח, כל שאר התארים הראשונים של מדעי החברה, ואפילו קשה יותר מכמה מהתארים הראשונים של המדעים הריאליים.

זה גם לא התואר שחשבת שהוא יהיה, והלימודים הם לא כמו מה שציפית.

זה גם לא באמת תואר של שלוש שנים כמו מה שמספרים (אולי המצטיינים יכולים לגמור אותו בשלוש שנים ומכאן נובעת השגיאה באשר לאורכו של התואר), זה תואר של ארבע שנים. ומי שמתקשה, או לחלופין, גאון מופלג בעל עיסוקים רבים, זה יכול לקחת לו גם חמש שנים.

תואר ראשון בפסיכולוגיה הוא לא חוויה קלה, והוא לא חוויה פשוטה, ואני רק רציתי להגיד שאני מעריך את הבחור הזה ואת השיתוף שלו את כל חוויית הלימודים שלו ואת כל תהליך הלמידה שלו.

אני לא חושב שאפילו הוא עצמו מבין את הערך ואת הנחמה שהוא מספק לסטודנטים לפסיכולוגיה, בתארים ראשונים או מתקדמים, שעוקבים אחריו ורואים את כל זה.

זה באמת דבר שהוא מאוד מנחם, ומאוד עוזר.

כשאתה עושה תואר ראשון בפסיכולוגיה וכשאתה עוקב באינסטגרם אחרי הבחור הזה שגם הוא עושה תואר ראשון בפסיכולוגיה והוא ממש מדבר על זה ומשתף הרבה בנוגע לזה, אתה באמת מרגיש כאילו שאתה לא עובר את זה לבד.

וכן, יש את האנשים האחרים בכל הקורסים שלך ואתם נפגשים בקמפוס בקורסים הפרונטאליים שאתה לוקח ואתם מדברים בוואטסאפ ומה לא, אבל זה לא באמת אותו הדבר כמו מישהו שמתיישב מול המצלמה ומכין סרטון מוקלט שבו הוא באמת-באמת מדבר על זה.

ו...אני לא יודע.

זה באמת מאוד נחמד, ומאוד מנחם, ומאוד עוזר.

ורק רציתי להגיד כמה שאני מעריך את זה.

זה באמת לא מובן מאליו.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[חורזת באהבה]

צפה בקובץ המצורף 120994

תוסיף עוד 3 חודשים