חצי שייך
כתבתי שאני חצי שייך כי אמנם חוויתי אבדן אך האבדן הוא תוצר של מחלה.
אני מניח שפה הסיבות לאבדן הן שונות (או שאני טועה?)
בכל אופן, מצאתי לנכון לכתוב כאן. אם יש פורום יותר רלוונטי אז אשמח שתפנו אותי.
אז לפני מספר חודשים איבדתי את אחותי, היא חלתה במחלה קשה ומאז כמו שאתם בטח יודעים, החיים הם לא חיים.
אין ספק שככל שעובר הזמן הכאב משתנה. בהתחלה זה היה ממש כאב פיזי בגוף, כאילו מישהו תלש לי חתיכה מהלב, זה מדמם וכואב ואני צריך להמשיך להסתובב ככה כל החיים.
זה כבר לא כואב ברמה הפיזית, אבל החיים מרגישים כמו מין חלום רע והזוי שאני רק מחכה שיסתיים.
למרות הכל, אני עדיין לא מעכל עד הסוף. אומר לעצמי שאולי היא תחזור אלינו חזרה. יום אחד היא תדפוק בדלת ופשוט תיכנס.
יום אחד יתקשרו אליי ויגידו לי שהיא בחיים.
לא הייתי רוצה שכל מה שהיה ייעלם. אני חושב שמה שעברתי כאדם ומה שמשפחתי עברה לימד אותנו הרבה, התובנות האלה הן שוות ערך רב, והייתי רוצה את ההזדמנות להשתמש בהן ולתקן ולשפר איפה שרק היה אפשר.
אני בטוח שאחותי לא הייתה רוצה בכך, היא סבלה מכאבים עזים והיה לה מאוד קשה, מניח שהיא הייתה רוצה שהזמן יחזור אחורה ושלא תצטרך לחוות את הכאבים האלה.
אני מסתכל על כל האנשים שמסביבי, ואף אחד לא כמוה, אף אחד לא היה מיוחד כמוה. אני מרגיש שנשארתי עם ברירות מחדל.
אני מרגיש אותה לפעמים, היא באה אליי בחלומות, והיא נותנת לי את הסימנים שלה דרך הטבע. זה מרגיע , מרגש ומשמח. אבל אני רוצה עוד ועוד, רוצה רמזים יותר עבים, ורוצה אותה כאן איתי.
ביהדות אומרים "שנשמתה תהיה צרורה בצרור החיים" ואני לא רוצה שהיא להיפרד ממנה, לא רוצה לאחל לה לעלות למעלה כל כך מהר, רוצה שהיא תחזור לפה..
אני קם בבוקר, הולך לעבודה, צוחק הרבה, פוגש חברים, יוצא עם חברים, וכולם אומרים לי שהם שמחים לראות שאני ממשיך. אבל הכל מרגיש כמו מין משחק של הכהיית הכאב. בסופו של דבר היא תמיד שם איתי, וכשאני לבד אני נזכר באיך שהכול התפורר ביום אחד.
אני נזכר בכל מיני שיחות שהיו לי איתה, נזכר ברגעים טובים ושמחים, נזכר בה וצוחק בקול , מצד שני הלב נקרע לאור הידיעה שעם אף אחד לא יהיה לי את מה שהיה לי איתה. אף אחד לא מדבר כמוה, אף אחד לא צוחק כמוה, אף אחד לא חכם כמוה.
ברגעים כאלה אני מרגיש שהעולם הזה הוא מין תחנת מעבר, תחנת מעבר מאוד עגומה, שצריך איכשהו להעביר בה את הזמן.
הייתי כל הזמן שומע על אסונות שקורים לאנשים ותמיד מרגיש מנותק מזה, אליי זה לא שייך, למשפחה שלי לא יקרה כלום, והנה יום אחד אתה מגלה שבגדו לך באמונה הזו, מכה אכזרית נחתה לך על הבית, ואין מקום למיקוח או להילחם. פתאום אתה הופך לחלק מסטטיסטיקה אכזרית. פתאום אתה כבר לא מסוגל להוציא משפט כמו "הכל לטובה" מהפה שלך. כי לא, לא הכל לטובה. לראות אדם שאתה אוהב, דם מדמך, גוסס, מאדם חי שהיית מבקר , אתה מבקר מצבה קרה, לראות את המשפחה שלך מתפוררת ולהרגיש הכי פגיע שבעולם - אין בזה שום דבר טוב! וגם אם יצא מזה בעקיפין דברים טובים, אני מוכן לוותר עליהם עכשיו בזה הרגע, מוכן לתת הכל כדי שהיא תחזור חזרה..
לא מכיר את עצמי רגיש ככה, פתאום קשה יותר לראות סרטי אימה, פתאום אתה מזיל דמעה כשאתה רואה אדם ממרר בבכי על קבר של אחד מיקריו. לא הכרתי את הדברים האלה. פתאום הכל בא, ואף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה את זה או לא.
אומרים שבסוכות צריך תמיד להיות בשמחה. אז כדי שאוכל לחייך מחר ובעוד ימים שיבואו, צריך גם להוציא את כל מה שכואב מבפנים, אולי טיפה להקל.
שיהיה לכולכם חג שמח.
יצא ארוך, אז תודה למי שקרא (את הכל או חלק)
כתבתי שאני חצי שייך כי אמנם חוויתי אבדן אך האבדן הוא תוצר של מחלה.
אני מניח שפה הסיבות לאבדן הן שונות (או שאני טועה?)
בכל אופן, מצאתי לנכון לכתוב כאן. אם יש פורום יותר רלוונטי אז אשמח שתפנו אותי.
אז לפני מספר חודשים איבדתי את אחותי, היא חלתה במחלה קשה ומאז כמו שאתם בטח יודעים, החיים הם לא חיים.
אין ספק שככל שעובר הזמן הכאב משתנה. בהתחלה זה היה ממש כאב פיזי בגוף, כאילו מישהו תלש לי חתיכה מהלב, זה מדמם וכואב ואני צריך להמשיך להסתובב ככה כל החיים.
זה כבר לא כואב ברמה הפיזית, אבל החיים מרגישים כמו מין חלום רע והזוי שאני רק מחכה שיסתיים.
למרות הכל, אני עדיין לא מעכל עד הסוף. אומר לעצמי שאולי היא תחזור אלינו חזרה. יום אחד היא תדפוק בדלת ופשוט תיכנס.
יום אחד יתקשרו אליי ויגידו לי שהיא בחיים.
לא הייתי רוצה שכל מה שהיה ייעלם. אני חושב שמה שעברתי כאדם ומה שמשפחתי עברה לימד אותנו הרבה, התובנות האלה הן שוות ערך רב, והייתי רוצה את ההזדמנות להשתמש בהן ולתקן ולשפר איפה שרק היה אפשר.
אני בטוח שאחותי לא הייתה רוצה בכך, היא סבלה מכאבים עזים והיה לה מאוד קשה, מניח שהיא הייתה רוצה שהזמן יחזור אחורה ושלא תצטרך לחוות את הכאבים האלה.
אני מסתכל על כל האנשים שמסביבי, ואף אחד לא כמוה, אף אחד לא היה מיוחד כמוה. אני מרגיש שנשארתי עם ברירות מחדל.
אני מרגיש אותה לפעמים, היא באה אליי בחלומות, והיא נותנת לי את הסימנים שלה דרך הטבע. זה מרגיע , מרגש ומשמח. אבל אני רוצה עוד ועוד, רוצה רמזים יותר עבים, ורוצה אותה כאן איתי.
ביהדות אומרים "שנשמתה תהיה צרורה בצרור החיים" ואני לא רוצה שהיא להיפרד ממנה, לא רוצה לאחל לה לעלות למעלה כל כך מהר, רוצה שהיא תחזור לפה..
אני קם בבוקר, הולך לעבודה, צוחק הרבה, פוגש חברים, יוצא עם חברים, וכולם אומרים לי שהם שמחים לראות שאני ממשיך. אבל הכל מרגיש כמו מין משחק של הכהיית הכאב. בסופו של דבר היא תמיד שם איתי, וכשאני לבד אני נזכר באיך שהכול התפורר ביום אחד.
אני נזכר בכל מיני שיחות שהיו לי איתה, נזכר ברגעים טובים ושמחים, נזכר בה וצוחק בקול , מצד שני הלב נקרע לאור הידיעה שעם אף אחד לא יהיה לי את מה שהיה לי איתה. אף אחד לא מדבר כמוה, אף אחד לא צוחק כמוה, אף אחד לא חכם כמוה.
ברגעים כאלה אני מרגיש שהעולם הזה הוא מין תחנת מעבר, תחנת מעבר מאוד עגומה, שצריך איכשהו להעביר בה את הזמן.
הייתי כל הזמן שומע על אסונות שקורים לאנשים ותמיד מרגיש מנותק מזה, אליי זה לא שייך, למשפחה שלי לא יקרה כלום, והנה יום אחד אתה מגלה שבגדו לך באמונה הזו, מכה אכזרית נחתה לך על הבית, ואין מקום למיקוח או להילחם. פתאום אתה הופך לחלק מסטטיסטיקה אכזרית. פתאום אתה כבר לא מסוגל להוציא משפט כמו "הכל לטובה" מהפה שלך. כי לא, לא הכל לטובה. לראות אדם שאתה אוהב, דם מדמך, גוסס, מאדם חי שהיית מבקר , אתה מבקר מצבה קרה, לראות את המשפחה שלך מתפוררת ולהרגיש הכי פגיע שבעולם - אין בזה שום דבר טוב! וגם אם יצא מזה בעקיפין דברים טובים, אני מוכן לוותר עליהם עכשיו בזה הרגע, מוכן לתת הכל כדי שהיא תחזור חזרה..
לא מכיר את עצמי רגיש ככה, פתאום קשה יותר לראות סרטי אימה, פתאום אתה מזיל דמעה כשאתה רואה אדם ממרר בבכי על קבר של אחד מיקריו. לא הכרתי את הדברים האלה. פתאום הכל בא, ואף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה את זה או לא.
אומרים שבסוכות צריך תמיד להיות בשמחה. אז כדי שאוכל לחייך מחר ובעוד ימים שיבואו, צריך גם להוציא את כל מה שכואב מבפנים, אולי טיפה להקל.
שיהיה לכולכם חג שמח.
יצא ארוך, אז תודה למי שקרא (את הכל או חלק)