חרא לי, לא עובר לי (טריגר)
היי,
כתבתי פה לא מזמן, אני די חדש פה.
אני מרגיש עצוב, מרגיש שאני לא שייך לשום מקום. מרגיש לבד. מרגיש שכל מה שעושה לי טוב אני פשוט לא יכול לעשות.
אני אחרי שנים של לימודים באוניברסיטה, עבדתי די מעט במקביל.
עכשיו אני כבר עובד קבוע, תואר ראשון, מצאתי דירה משלי. (חי לבד)
אבל אני כל כך לא שלם עם החיים שלי. אני כל כך רוצה לשוב לבית הוריי, היה לי שם הכי טוב שבעולם.
כל יום שאני חוזר לביתי יש לי חנק, הדמעה הזו שתקועה בגרון? פעם אחרונה שהרגשתי ככה היה כשהתגייסתי.
נכון אני גר רק חודש וחצי לבד, וזה קשה אחרי כל כך הרבה זמן, אבל אני מרגיש דפוק.
למה רע לי? למה?? למה אני כזה טיפוס דיכאוני? למה אין לי כוח לעשות כלום?
כנראה שהייתי צריך למצוא מישהי (ההורים חופרים, הסביבה חופרת... בכל זאת בן 30+)
אבל אני מרגיש שאני אאבד את עצמי.
אני הולך וכבה כל יום שעובר, ואני מפחד שזה יגיע למצב שלא יהיה לי חשק לצאת מהמיטה.
יש לי הכל בחיים, עבודה (אמנם ממש לא מכניסה, אבל היום גם זה משהו), הורים טובים, בריאות, בית משלי... למה לי להתלונן? לבכות עם עצמי בלילות?
אני מתבאס ללכת לפסיכיאטר (במיוחד כי את הקודם פשוט נטשתי באמצע החיים), זה עולה כסף, זה מבאס אותי למרות שאני מניח שרק תרופות יעזרו לי.
אני גם מתבאס לקחת תרופות, כי זה בכל זאת לא בריא...
האם אלו יהיו חיי? כדורים לנצח?
אני מרגיש ריק, כבוי, לא רואה עתיד.
מתגעגע לילדות שלי, לבית הוריי, כנראה שלא מסוגל להיות עצמאי ואחראי... מתגעגע לעבר ואין לי כוח לעתיד.
מנסה ללכת כל הזמן להוריי אבל זה רק מקבע את התחושות אני מניח.
מנסה להתחיל לצאת יותר עם חברים, אבל אני כל כך אוהב את הלבד עם עצמי (אותו לבד בבית הוריי, לא בביתי).
מתחרפן לאיטי, אין לי כוח אליי....
עזרה? מישהו? מי יצליני?
אם אספר להוריי זה רק יעשה להם יותר רע והם גם ישפטו אותי סביר להניח.
מי יכול לתת לי יד? זה חייב להיות מקצועי? איך אני יכול להרים את עצמי בלי תרופות?
(הייתי חייב לפרוק למרות שלא פירטתי יותר מדי... תודה על הההקשבה)
היי,
כתבתי פה לא מזמן, אני די חדש פה.
אני מרגיש עצוב, מרגיש שאני לא שייך לשום מקום. מרגיש לבד. מרגיש שכל מה שעושה לי טוב אני פשוט לא יכול לעשות.
אני אחרי שנים של לימודים באוניברסיטה, עבדתי די מעט במקביל.
עכשיו אני כבר עובד קבוע, תואר ראשון, מצאתי דירה משלי. (חי לבד)
אבל אני כל כך לא שלם עם החיים שלי. אני כל כך רוצה לשוב לבית הוריי, היה לי שם הכי טוב שבעולם.
כל יום שאני חוזר לביתי יש לי חנק, הדמעה הזו שתקועה בגרון? פעם אחרונה שהרגשתי ככה היה כשהתגייסתי.
נכון אני גר רק חודש וחצי לבד, וזה קשה אחרי כל כך הרבה זמן, אבל אני מרגיש דפוק.
למה רע לי? למה?? למה אני כזה טיפוס דיכאוני? למה אין לי כוח לעשות כלום?
כנראה שהייתי צריך למצוא מישהי (ההורים חופרים, הסביבה חופרת... בכל זאת בן 30+)
אבל אני מרגיש שאני אאבד את עצמי.
אני הולך וכבה כל יום שעובר, ואני מפחד שזה יגיע למצב שלא יהיה לי חשק לצאת מהמיטה.
יש לי הכל בחיים, עבודה (אמנם ממש לא מכניסה, אבל היום גם זה משהו), הורים טובים, בריאות, בית משלי... למה לי להתלונן? לבכות עם עצמי בלילות?
אני מתבאס ללכת לפסיכיאטר (במיוחד כי את הקודם פשוט נטשתי באמצע החיים), זה עולה כסף, זה מבאס אותי למרות שאני מניח שרק תרופות יעזרו לי.
אני גם מתבאס לקחת תרופות, כי זה בכל זאת לא בריא...
האם אלו יהיו חיי? כדורים לנצח?
אני מרגיש ריק, כבוי, לא רואה עתיד.
מתגעגע לילדות שלי, לבית הוריי, כנראה שלא מסוגל להיות עצמאי ואחראי... מתגעגע לעבר ואין לי כוח לעתיד.
מנסה ללכת כל הזמן להוריי אבל זה רק מקבע את התחושות אני מניח.
מנסה להתחיל לצאת יותר עם חברים, אבל אני כל כך אוהב את הלבד עם עצמי (אותו לבד בבית הוריי, לא בביתי).
מתחרפן לאיטי, אין לי כוח אליי....
עזרה? מישהו? מי יצליני?
אם אספר להוריי זה רק יעשה להם יותר רע והם גם ישפטו אותי סביר להניח.
מי יכול לתת לי יד? זה חייב להיות מקצועי? איך אני יכול להרים את עצמי בלי תרופות?
(הייתי חייב לפרוק למרות שלא פירטתי יותר מדי... תודה על הההקשבה)