חרא.
"המחנכת שלך התקשרה". הם רוצים להעיף אותי. יש לי ממוצע 80+ והם רוצים להעיף אותי, כי אני לא מספיק שם לטעמם. הם סגרו לי את המגמה שבגללה נרשמתי לתיכון הזה והשאירו אותי עם דברים שאני לא אוהבת ללמוד. הם מכרו לי אשליות כשהייתי בסוף כיתה ח' ורק נרשמתי. ששם שונה, ושם טוב, יש שם רמה גבוהה ויהיה לי שם הכי טוב שאפשר. הם הרסו אותי טוטאלית, מבפנים, עם הלחץ שהיה עלי בכיתה י'. הם גרמו לי לשנוא מסגרות באשר הן. הם סוגרים לי אפילו את האוויר כשאני שם, כשגם ככה אני מרגישה חנוקה, כי לפקצות בכיתה קר. אני מרגישה שם כל כך לבד. כל כך כל כך לבד. יש שם רק מישהי אחת - מישהי אחת מתוך שכבה של יותר 150 אנשים, שאני יכולה להחשיב לחברה, ואנחנו לומדות יחד רק בשני מקצועות. יש עוד משהו כמו חמישה שאפשר להחשיב לידידים, ועוד שניים או שלושה שאני לא נגעלת מלהגיד להם שלום. ועשרות פרצופים שרק מלראות אותם בכל יום בא לי להקיא. כל כך הרבה צביעות יש במקום הזה. בית חרושת לציונים, בית חרושת לצביעות, לדו פרצופיות ולסכינים בגב. בכל רגע שאני שם אני מרגישה שאני מאבדת עוד קצת מהשפיות שלי. בחופשים, אני מרגישה שאני כמעט מצליחה לאסוף את השברים, ואז אני חייבת לחזור לשם בשלב מסוים, והכל מתנפץ לי בידיים. כל כך הרבה מאמצים השקעתי בלנסות לצאת משם. בלנסות לעוף משם, לצאת, לעזוב. זו הייתה המטרה היחידה שלי בכיתה י', כשוויתרתי. לא להיות שם, לרדת בציונים, לעשות בלגן. רק תנו לי לצאת. המתכונת הייתה נמוכה, הבגרות הייתה נמוכה, ירדתי הקבצות, הממוצע ירד, לראשונה בחיי היו לי נכשלים וכבר לא היה אכפת לי. וזה לא עזר, כי לאף אחד לא היה אכפת. החזיקו אותי בכח. אז החלטתי שבי"א זה יהיה אחרת. שאם אני כבר תקועה כאן לעוד שנתיים, אני אהיה בסדר, ואני אלחם. ממוצע הציונים שלי עכשיו הוא בערך 85. 85 ומעלה נחשב, אצלנו, להצטיינות. אבל כואב להם שאני עושה את זה גם בלי להיות במוסד האיום הזה 24/7. אז הם רוצים להעיף, או להכריח ללכת לפסיכולוג - שכבר ניסיתי פעמיים, ובשתי הפעמים זה הוכח כבזבוז זמן וכסף, והרבה כאב ראש בשבילי. מכל הימים שבעולם, הם קבעו לי דווקא מחר, שיעור אחרון וחשוב באונ' לסמסטר הזה, פגישה. בכוונה להכשיל, לפגוע. הייתי כל כך שמחה אם הייתי יכולה לעזוב, אבל אז לא יהיה לי אקסטרני, ולא יהיה אונ' פתוחה. אמא שלי לא מאמינה בתואר בלי בגרות, ולא מאמינה בבגרות אקסטרנית. היא מעדיפה שלא תהיה לי השכלה בכלל, אם אני לא אלך בדרך שלה. מי יממן לי אקסטרני? מי יממן לי המשך לימודים באו"פ? אלוהים, מה יאפשר לי לחיות כשאמא שלי תעיף אותי מהבית? בנוסף לכל אתמול מטומטם אחד שאני מכירה גילה את הבלוג שלי, איים לעשות לי אווטינג ולפרסם אותו בין האנשים שאני מכירה, אז מחקתי אותו ועכשיו אין לי איפה לפרוק. רק בתקופה האחרונה הרגשתי שהמצב מתאזן, משתפר. ואז זה בא. ואני לא יכולה יותר. לא יכולה.
"המחנכת שלך התקשרה". הם רוצים להעיף אותי. יש לי ממוצע 80+ והם רוצים להעיף אותי, כי אני לא מספיק שם לטעמם. הם סגרו לי את המגמה שבגללה נרשמתי לתיכון הזה והשאירו אותי עם דברים שאני לא אוהבת ללמוד. הם מכרו לי אשליות כשהייתי בסוף כיתה ח' ורק נרשמתי. ששם שונה, ושם טוב, יש שם רמה גבוהה ויהיה לי שם הכי טוב שאפשר. הם הרסו אותי טוטאלית, מבפנים, עם הלחץ שהיה עלי בכיתה י'. הם גרמו לי לשנוא מסגרות באשר הן. הם סוגרים לי אפילו את האוויר כשאני שם, כשגם ככה אני מרגישה חנוקה, כי לפקצות בכיתה קר. אני מרגישה שם כל כך לבד. כל כך כל כך לבד. יש שם רק מישהי אחת - מישהי אחת מתוך שכבה של יותר 150 אנשים, שאני יכולה להחשיב לחברה, ואנחנו לומדות יחד רק בשני מקצועות. יש עוד משהו כמו חמישה שאפשר להחשיב לידידים, ועוד שניים או שלושה שאני לא נגעלת מלהגיד להם שלום. ועשרות פרצופים שרק מלראות אותם בכל יום בא לי להקיא. כל כך הרבה צביעות יש במקום הזה. בית חרושת לציונים, בית חרושת לצביעות, לדו פרצופיות ולסכינים בגב. בכל רגע שאני שם אני מרגישה שאני מאבדת עוד קצת מהשפיות שלי. בחופשים, אני מרגישה שאני כמעט מצליחה לאסוף את השברים, ואז אני חייבת לחזור לשם בשלב מסוים, והכל מתנפץ לי בידיים. כל כך הרבה מאמצים השקעתי בלנסות לצאת משם. בלנסות לעוף משם, לצאת, לעזוב. זו הייתה המטרה היחידה שלי בכיתה י', כשוויתרתי. לא להיות שם, לרדת בציונים, לעשות בלגן. רק תנו לי לצאת. המתכונת הייתה נמוכה, הבגרות הייתה נמוכה, ירדתי הקבצות, הממוצע ירד, לראשונה בחיי היו לי נכשלים וכבר לא היה אכפת לי. וזה לא עזר, כי לאף אחד לא היה אכפת. החזיקו אותי בכח. אז החלטתי שבי"א זה יהיה אחרת. שאם אני כבר תקועה כאן לעוד שנתיים, אני אהיה בסדר, ואני אלחם. ממוצע הציונים שלי עכשיו הוא בערך 85. 85 ומעלה נחשב, אצלנו, להצטיינות. אבל כואב להם שאני עושה את זה גם בלי להיות במוסד האיום הזה 24/7. אז הם רוצים להעיף, או להכריח ללכת לפסיכולוג - שכבר ניסיתי פעמיים, ובשתי הפעמים זה הוכח כבזבוז זמן וכסף, והרבה כאב ראש בשבילי. מכל הימים שבעולם, הם קבעו לי דווקא מחר, שיעור אחרון וחשוב באונ' לסמסטר הזה, פגישה. בכוונה להכשיל, לפגוע. הייתי כל כך שמחה אם הייתי יכולה לעזוב, אבל אז לא יהיה לי אקסטרני, ולא יהיה אונ' פתוחה. אמא שלי לא מאמינה בתואר בלי בגרות, ולא מאמינה בבגרות אקסטרנית. היא מעדיפה שלא תהיה לי השכלה בכלל, אם אני לא אלך בדרך שלה. מי יממן לי אקסטרני? מי יממן לי המשך לימודים באו"פ? אלוהים, מה יאפשר לי לחיות כשאמא שלי תעיף אותי מהבית? בנוסף לכל אתמול מטומטם אחד שאני מכירה גילה את הבלוג שלי, איים לעשות לי אווטינג ולפרסם אותו בין האנשים שאני מכירה, אז מחקתי אותו ועכשיו אין לי איפה לפרוק. רק בתקופה האחרונה הרגשתי שהמצב מתאזן, משתפר. ואז זה בא. ואני לא יכולה יותר. לא יכולה.
