חרדה - הדבר הטוב ביותר שקרה לי.
את הכתוב אני כותב מראש בידיעה שאתקל בהתנגדות מסויימת על מה שבליבי לאמר, ועליה להגיב אהיה מוכן, בתנאי שיעלו טיעונים מנומקים ובנימוס. לפני מספר שנים, עקב התנסות בסמים בתיכון (אקסטזי בשילוב כדור הרגעה וחשיש), עברתי מה שהוגדר כ"התקף פסיכוזה" ודיכאון שנבע מחוויה זו. תקופה מסויימת לאחר מכן היו לי הזיות חזותיות, בלבול מוח גדול מאוד, התקפי חרדה חזקים מאוד מספר פעמים ביום, כל חברי לאט לאט נעלמו, עזבתי את הלימודים, בקיצור - עסק ביש. לאחר החוויה פניתי לטיפול תרופתי בליווי חיזוק מפגישות עם פסיכולוג, עקב אי-ניסבלותו של העניין מבחינתי. תוך כדי החודשים שעברו, תקפו אותי מחשבותיי על כל צעד שצעדתי. כל מחשבה, הפכה מהר לאחרת ולעוד אחת ועוד, כך שבשנייה אחת חשבתי אין סוף פעמים על המוות ועל שגעוני שלי עצמי... יום אחד, החלטתי איך שאומרים, שבא לי איזו שאכטה, המצב היה מזדמן וניסיתי. ה"כאפה" שחטפתי הייתה שווה לגודלה של הראשונה, ומצבי היה אומלל... אבל שמתי לב, שעקב התרופות שקיבלתי, יכולתי להתייחס לאותן מחשבות נוראות בצורה מעט אדישה יותר, והפור נפל. התחלתי לחזור לעשן חשיש בשילוב הכדורים ושמתי לי מטרה אחת: אם כאשר אני מסטול החרדות באות בכמות לאין-שיעור גדולה יותר, אז אדרבה, אתמודד איתן ככה. ההיגיון היה שככה, כאשר יבואו לי ביום-יום במצבים רגילים, עוצמתן תהיה מוחלשת, ועליהן בנקל אתגבר. לקח לי בערך חמשה-ששה חדשים לצאת מהמצב הגרוע, ולהפטר מהכדורים (על דעת עצמי). מה אני אגיד, אחרי שנה שנתיים נהייתי ממש נזיר זן, הצלחתי להפסיק מרצון כל מחשבה שעלתה לי לראש (טובה או רעה) ולהמשיך את חיי כרגיל. אך שם לא הפסקתי, עוד מדי פעם הרגשתי את הסימנים לבואו של התקף ובשל היותי סקרן מטבעי, החלטתי להתנסות בסם מסוג "אל-אס-די". לציין את חששותי שבאו באותה שנייה שבאה אחרי לקיחת הסם אפשר להשוות רק לתענוג שחוויתי לאחר כשעה, לא בגלל ההשפעה (שהיא "בסדר") אלא מהידיעה שזהו, הושלם המעגל. אבל פה לא נגמר העניין. אני את ה"שגעון" לא שכחתי והתחלתי מתעניין בו, חושב וקורא עליו, ועל החיים, והמוות וכל מה שהצלחתי להשיג ולא תאמינו מה מצאתי! רוב האנשים לא יודעים כלום! שיקרו לנו כל המורות, ורכזות שיכבה, והפסיכולוגים (שנדמה שהם יודעים, אך מהר מאוד מתגלה הטעות). כולם מפחדים, כ ו ל ם. רק שרוב האנושות את הפחד מדחיקה עמוק-עמוק וחלק, איתו מתמודד. הסיבות לפחד הם נורמאליות לחלוטין, הן מראות על שכל בריא והגיון, שקולט שיש גבולות להכרה שלנו, ושאחד מהם הוא המוות. מה שלא נכון ולא בריא זה להתעלם מהשאלות הללו שעולות, לאכסן אותן עמוק בראש, וכל כמה שנים לעבור "משברים" ו"התמוטטוית" למיניהם. ברור שהתשובה היא לא סמים, בין אם הם חוקיים ובמרשם או לא, התשובה גם לא אצל הפסיכולוג, ולא אצל ההורים, לא אצל החברים ולא בצבא, גם לא בספרים או בדת או בשום מקום אחר פרט למקום אחד. המקום הזה הוא אתם.
את הכתוב אני כותב מראש בידיעה שאתקל בהתנגדות מסויימת על מה שבליבי לאמר, ועליה להגיב אהיה מוכן, בתנאי שיעלו טיעונים מנומקים ובנימוס. לפני מספר שנים, עקב התנסות בסמים בתיכון (אקסטזי בשילוב כדור הרגעה וחשיש), עברתי מה שהוגדר כ"התקף פסיכוזה" ודיכאון שנבע מחוויה זו. תקופה מסויימת לאחר מכן היו לי הזיות חזותיות, בלבול מוח גדול מאוד, התקפי חרדה חזקים מאוד מספר פעמים ביום, כל חברי לאט לאט נעלמו, עזבתי את הלימודים, בקיצור - עסק ביש. לאחר החוויה פניתי לטיפול תרופתי בליווי חיזוק מפגישות עם פסיכולוג, עקב אי-ניסבלותו של העניין מבחינתי. תוך כדי החודשים שעברו, תקפו אותי מחשבותיי על כל צעד שצעדתי. כל מחשבה, הפכה מהר לאחרת ולעוד אחת ועוד, כך שבשנייה אחת חשבתי אין סוף פעמים על המוות ועל שגעוני שלי עצמי... יום אחד, החלטתי איך שאומרים, שבא לי איזו שאכטה, המצב היה מזדמן וניסיתי. ה"כאפה" שחטפתי הייתה שווה לגודלה של הראשונה, ומצבי היה אומלל... אבל שמתי לב, שעקב התרופות שקיבלתי, יכולתי להתייחס לאותן מחשבות נוראות בצורה מעט אדישה יותר, והפור נפל. התחלתי לחזור לעשן חשיש בשילוב הכדורים ושמתי לי מטרה אחת: אם כאשר אני מסטול החרדות באות בכמות לאין-שיעור גדולה יותר, אז אדרבה, אתמודד איתן ככה. ההיגיון היה שככה, כאשר יבואו לי ביום-יום במצבים רגילים, עוצמתן תהיה מוחלשת, ועליהן בנקל אתגבר. לקח לי בערך חמשה-ששה חדשים לצאת מהמצב הגרוע, ולהפטר מהכדורים (על דעת עצמי). מה אני אגיד, אחרי שנה שנתיים נהייתי ממש נזיר זן, הצלחתי להפסיק מרצון כל מחשבה שעלתה לי לראש (טובה או רעה) ולהמשיך את חיי כרגיל. אך שם לא הפסקתי, עוד מדי פעם הרגשתי את הסימנים לבואו של התקף ובשל היותי סקרן מטבעי, החלטתי להתנסות בסם מסוג "אל-אס-די". לציין את חששותי שבאו באותה שנייה שבאה אחרי לקיחת הסם אפשר להשוות רק לתענוג שחוויתי לאחר כשעה, לא בגלל ההשפעה (שהיא "בסדר") אלא מהידיעה שזהו, הושלם המעגל. אבל פה לא נגמר העניין. אני את ה"שגעון" לא שכחתי והתחלתי מתעניין בו, חושב וקורא עליו, ועל החיים, והמוות וכל מה שהצלחתי להשיג ולא תאמינו מה מצאתי! רוב האנשים לא יודעים כלום! שיקרו לנו כל המורות, ורכזות שיכבה, והפסיכולוגים (שנדמה שהם יודעים, אך מהר מאוד מתגלה הטעות). כולם מפחדים, כ ו ל ם. רק שרוב האנושות את הפחד מדחיקה עמוק-עמוק וחלק, איתו מתמודד. הסיבות לפחד הם נורמאליות לחלוטין, הן מראות על שכל בריא והגיון, שקולט שיש גבולות להכרה שלנו, ושאחד מהם הוא המוות. מה שלא נכון ולא בריא זה להתעלם מהשאלות הללו שעולות, לאכסן אותן עמוק בראש, וכל כמה שנים לעבור "משברים" ו"התמוטטוית" למיניהם. ברור שהתשובה היא לא סמים, בין אם הם חוקיים ובמרשם או לא, התשובה גם לא אצל הפסיכולוג, ולא אצל ההורים, לא אצל החברים ולא בצבא, גם לא בספרים או בדת או בשום מקום אחר פרט למקום אחד. המקום הזה הוא אתם.
