חרדה וכל השאר...
אתחיל ואומר שהחיים האלה סיוטיים משהו. קשה, נורא נורא קשה לחיות. שביל ארוך ומתעתע של ייסורים וכאב. אלה החיים. אני בת 21, ומבחינה חוקית כבר נחשבת בגירה, אבל אני מרגישה כמו ילדה מפוחדת בת 3 בערך. מקולקלת. משהו כל כך רקוב אצלי מהשורש. בחיי. בגיל 16 אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית עקב הפרעות אכילה (אכילה כפייתית, הלוואי שזה היה אנורקסיה), ודיכאון. בזמנו הייתי באמת במשבר קשה, שכלל אובדניות, פציעה עצמית, דיכאון באמת קשה, הקאות... לאחר כמה חודשים שוחררתי. זה היה לפני 5 שנים. עברתי דרך מאוד ארוכה מאז. אני מתפקדת. מתעוררת בבקרים וקמה לעבודה (מיותר לציין שלא גייסו אותי..?), בשלוש השנים האחרונות ירדתי 60 ק"ג בעקבות שינוי קיצוני בתזונה שלי. התבגרתי, למדתי, הגעתי לתובנות מסוימות.. עם כל זאת, ועם הידיעה שמצבי היום לא כפי שהיה כשהייתי בת 16, אני רחוקה כל כך מלהרגיש טוב, מלמצוא מנוחה... מעבר לעניינים שקשים לי עם עצמי נורא שקשורים לאוכל ולמשקל, ובכלל דברים שאני לא יכולה לסבול ולקבל בעצמי (שלא רלוונטיים לפורום הזה), בתקופת השנתיים האחרונות, אפילו יותר, אני מגלה כמה עוצמות של פחדים וחרדות יש בי. זה מטורף. במשך התקופה הזו אני פסיבית. כמו איזו רובוטית. כמו איזה צל מהעבודה-לאוכל-למחשב-למיטה. אני לא עושה שומדבר. בעצם מאז שעזבתי מסגרת מאוד תומכת ומאוד מכילה ונשארתי לבד - אני לא מסוגלת לזוז. ומילא אם רק הייתי תקועה במקום, אבל יש רגרסיה במצב. הדיכאון חזר, מחשבות על חוסר טעם לחיים. אני לא זוכרת את עצמי אי פעם כל כך מלאת פחדים כמו בתקופה הזו. פחדים כאלה שגורמים לי פשוט להשאר תקועה. כאילו הרגליים שלי בתוך בטון יצוק... הכל כל כך גדול עליי. אפילו את ההחלטה להיכנס למקום העבודה שלי לא אני עשיתי אלא קיבלו בשבילי. כי כל כך קשה לי לקבל החלטות. אני דוחה ודוחה ודוחה. אני רוצה להשלים בגרויות, רוצה בכלל ללמוד. רוצה לנהוג (יש לי רישיון אחרי שנלחמתי עליו כמו חמורה שנה וחצי ו-150 שיעורים היסטריים. אבל אני לא נוהגת כי אני מפחדת נורא), רוצה להיות עצמאית, לצאת מהבית, למצוא עבודה אחרת. רוצה לחיות. אני כל כך מפחדת. אני לא מסוגלת לעמוד בדרישות של החיים האלה. דברים שאנשים נורמלים עושים בלי להשקיע הרבה מחשבה - דורשים ממני אינסוף מחשבות, לבטים, התחבטויות. לפעמים הדברים כל כך גדולים עליי שאני מרגישה שפיזית אני עומדת להתמוטט. שאין לי אויר. שאני מנסה לנשום ולא יכולה. כאילו שמישהו הכניס לי איזה כדור ברזל בבטן. התחושות האלה החמירו מאוד בחודשים האחרונים. מאוד. וכך גם רגשות האשם וההלקאה העצמית על כך שאני לא מזיזה את עצמי. אחרי כל התקופה הזו, ואחרי שוב - פחד אינסופי, התחלתי לא מזמן טיפול. יש לי ניסיון טיפולי עשיר. בעבר לא הייתי משתפת פעולה. הפעם אני חושבת שהמקום של הטיפול חשוב לי, ושעולים שם דברים חשובים. עם זאת, נראה שזה לא יזוז לעולם... גם כי למעשה החרדה והפסיביות הן רק חלק קטן ממכלול הצרות שלי, וגם כי... זה נראה בלתי אפשרי. אני לוקחת טיפול תרופתי נוגד דיכאון(כשאני מתאמצת לזכור לקחת), אך כבר מעל 4 חודשים אני כבר לא במעקב פסיכיאטרי. אני כן אסירת תודה על הטיפול שהתחלתי. אני נורא בודדה, והמצב באמת הגיע למקומות נמוכים מידי שוב. אבל שוב... נורא קשה לי לראות איך יוצאים מפה. ויותר מזה... איך זה, שכל השנים האלה, תמיד הכל סבב רק סביב האוכל, והדיכאון....?... ומעולם לא ראיתי את המקומות הלאה של כל הפחד הפסיכי הזה?? פתאום, בכזו קיצוניות זה בא? או שאולי האכילה, הבלמוסים והדיכאון הכבד הסתירו את הפחדים האלה? זה יכול להיות? אני נשמעת ברורה בכלל? כי גם לעצמי קשה לי להיות בהירה... אולי עכשיו אני יכולה לראות מעבר לאוכל? לא שזה רחוק מלהיפתר או להגיע למקום סביל, אבל בכל זאת... כן, אני חוטפת חררה כשאני צריכה לעמוד מול אנשים, ואני מפחדת נורא מגבהים, ואם יש עכביש, ג'וק, חרק כלשהו או לטאה בחדר אני לא אכנס , ובכלל אני פחדנית כרונית. אבל חוץ מאמירה של הפסיכיאטר שאני מצויה ברמת חרדה גבוהה - אני לא מאובחנת עם הפרעת חרדה, כך שאם הדברים שלי לא רלוונטיים לפורום- מתנצלת...
אתחיל ואומר שהחיים האלה סיוטיים משהו. קשה, נורא נורא קשה לחיות. שביל ארוך ומתעתע של ייסורים וכאב. אלה החיים. אני בת 21, ומבחינה חוקית כבר נחשבת בגירה, אבל אני מרגישה כמו ילדה מפוחדת בת 3 בערך. מקולקלת. משהו כל כך רקוב אצלי מהשורש. בחיי. בגיל 16 אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית עקב הפרעות אכילה (אכילה כפייתית, הלוואי שזה היה אנורקסיה), ודיכאון. בזמנו הייתי באמת במשבר קשה, שכלל אובדניות, פציעה עצמית, דיכאון באמת קשה, הקאות... לאחר כמה חודשים שוחררתי. זה היה לפני 5 שנים. עברתי דרך מאוד ארוכה מאז. אני מתפקדת. מתעוררת בבקרים וקמה לעבודה (מיותר לציין שלא גייסו אותי..?), בשלוש השנים האחרונות ירדתי 60 ק"ג בעקבות שינוי קיצוני בתזונה שלי. התבגרתי, למדתי, הגעתי לתובנות מסוימות.. עם כל זאת, ועם הידיעה שמצבי היום לא כפי שהיה כשהייתי בת 16, אני רחוקה כל כך מלהרגיש טוב, מלמצוא מנוחה... מעבר לעניינים שקשים לי עם עצמי נורא שקשורים לאוכל ולמשקל, ובכלל דברים שאני לא יכולה לסבול ולקבל בעצמי (שלא רלוונטיים לפורום הזה), בתקופת השנתיים האחרונות, אפילו יותר, אני מגלה כמה עוצמות של פחדים וחרדות יש בי. זה מטורף. במשך התקופה הזו אני פסיבית. כמו איזו רובוטית. כמו איזה צל מהעבודה-לאוכל-למחשב-למיטה. אני לא עושה שומדבר. בעצם מאז שעזבתי מסגרת מאוד תומכת ומאוד מכילה ונשארתי לבד - אני לא מסוגלת לזוז. ומילא אם רק הייתי תקועה במקום, אבל יש רגרסיה במצב. הדיכאון חזר, מחשבות על חוסר טעם לחיים. אני לא זוכרת את עצמי אי פעם כל כך מלאת פחדים כמו בתקופה הזו. פחדים כאלה שגורמים לי פשוט להשאר תקועה. כאילו הרגליים שלי בתוך בטון יצוק... הכל כל כך גדול עליי. אפילו את ההחלטה להיכנס למקום העבודה שלי לא אני עשיתי אלא קיבלו בשבילי. כי כל כך קשה לי לקבל החלטות. אני דוחה ודוחה ודוחה. אני רוצה להשלים בגרויות, רוצה בכלל ללמוד. רוצה לנהוג (יש לי רישיון אחרי שנלחמתי עליו כמו חמורה שנה וחצי ו-150 שיעורים היסטריים. אבל אני לא נוהגת כי אני מפחדת נורא), רוצה להיות עצמאית, לצאת מהבית, למצוא עבודה אחרת. רוצה לחיות. אני כל כך מפחדת. אני לא מסוגלת לעמוד בדרישות של החיים האלה. דברים שאנשים נורמלים עושים בלי להשקיע הרבה מחשבה - דורשים ממני אינסוף מחשבות, לבטים, התחבטויות. לפעמים הדברים כל כך גדולים עליי שאני מרגישה שפיזית אני עומדת להתמוטט. שאין לי אויר. שאני מנסה לנשום ולא יכולה. כאילו שמישהו הכניס לי איזה כדור ברזל בבטן. התחושות האלה החמירו מאוד בחודשים האחרונים. מאוד. וכך גם רגשות האשם וההלקאה העצמית על כך שאני לא מזיזה את עצמי. אחרי כל התקופה הזו, ואחרי שוב - פחד אינסופי, התחלתי לא מזמן טיפול. יש לי ניסיון טיפולי עשיר. בעבר לא הייתי משתפת פעולה. הפעם אני חושבת שהמקום של הטיפול חשוב לי, ושעולים שם דברים חשובים. עם זאת, נראה שזה לא יזוז לעולם... גם כי למעשה החרדה והפסיביות הן רק חלק קטן ממכלול הצרות שלי, וגם כי... זה נראה בלתי אפשרי. אני לוקחת טיפול תרופתי נוגד דיכאון(כשאני מתאמצת לזכור לקחת), אך כבר מעל 4 חודשים אני כבר לא במעקב פסיכיאטרי. אני כן אסירת תודה על הטיפול שהתחלתי. אני נורא בודדה, והמצב באמת הגיע למקומות נמוכים מידי שוב. אבל שוב... נורא קשה לי לראות איך יוצאים מפה. ויותר מזה... איך זה, שכל השנים האלה, תמיד הכל סבב רק סביב האוכל, והדיכאון....?... ומעולם לא ראיתי את המקומות הלאה של כל הפחד הפסיכי הזה?? פתאום, בכזו קיצוניות זה בא? או שאולי האכילה, הבלמוסים והדיכאון הכבד הסתירו את הפחדים האלה? זה יכול להיות? אני נשמעת ברורה בכלל? כי גם לעצמי קשה לי להיות בהירה... אולי עכשיו אני יכולה לראות מעבר לאוכל? לא שזה רחוק מלהיפתר או להגיע למקום סביל, אבל בכל זאת... כן, אני חוטפת חררה כשאני צריכה לעמוד מול אנשים, ואני מפחדת נורא מגבהים, ואם יש עכביש, ג'וק, חרק כלשהו או לטאה בחדר אני לא אכנס , ובכלל אני פחדנית כרונית. אבל חוץ מאמירה של הפסיכיאטר שאני מצויה ברמת חרדה גבוהה - אני לא מאובחנת עם הפרעת חרדה, כך שאם הדברים שלי לא רלוונטיים לפורום- מתנצלת...
