אני חושבת שאני די "סובלת" מחרדה
חברתית...אם כי בשנה האחרונה זה השתפר מאוד... בגיל הנעורים כלל לא היתה לי חרדה חברתית , גם לא בצבא , הייתי מאוד מקובלת וערה חברתית ולא הרגשתי מתח בזמן שהייתי בתוך קבוצת אנשים גדולה. לאחר הצבא התחלתי לחפש את עצמי ולא ידעתי לאן אני פונה....באותה תקופה התחלתי לפחד מהעתיד , הגמגום החל להשפיע על החלטות שלי ביתר שאת ונטיתי להתחמק ממפגשים חברתיים כדי שלא ישאלו אותי שאלות. עם השנים זה גבר וממש התחמקתי מאירועים משפחתיים וחברתיים , כל אירוע הפך לעול , למעמסה נפשית. מאז שילדתי זה השתפר , אני דווקא נהנית ממפגשים חברתיים או משפחתיים , נהנית שבני פוגש אנשים חדשים ורואה עולם , המתח די ירד ממני כי אני כבר לא רואה צורך להוכיח את עצמי לחצי עולם ואחותו , אני די שלמה עם מה שאני ומי שאני. פחות מתרגשת מהגמגום שלי והמתח סביב לדבר בחברה ירד. אני פחות מתחבאת בפינה כשאני בחבורה גדולה , יותר יוזמת שיחות , מנסה לא לדבר בשקט ולהתכווץ כששואלים אותי משהו אלא לדבר בקול רם ובפתיחות , גם פיזית (שפת גוף) , יותר קל לי ככה , יותר טוב לי ככה. אני מקווה שלא תבוא ריגרסיה...אני כל הזמן עובדת על עצמי.
