חרדה חברתית
אני לא יודעת מאיפה להתחיל אין לי מושג עם זה בעיה חברתית או שפשוט משהו דפוק בי חוץ מזה שיש לי עוד כמה הפרעות בחיים כמו הפרעות אכילה בולמיה כפיאתיות לדברים מסוימים אני מוצאת את עצמי שקועה בתוך בועה משלי אני רואה רק את עצמי ואת הדמות שניבטת אליי דרך המראה שבחדרי והארבע קירות והאוכל שעומד לרשותי 24 שעות אפשר לומר שיש לי המון חברים לחם גבינה שניצל ציפסים ומה לא ? אני לא זוכרת מתיי יצאתי החוצה ואין לי מושג מה השעה כאשר אני קמה ומה השעה כאשר אני הולכת לישון מה שאני כן יודעת שאני שומעת את ציוץ הציפורים מחוץ לחלון אני יודעת שזה הזמן שלי ללכת לשכב לישון ולישון כמה שיותר אני שונאת ללכת לארועים משפחתיים ומאז שאני זוכרת את עצמי אני תמיד מתחמקת מזה כמה שיותר יש לי את הפחד שאנשים יסתכלו עליי ויגידו משהו מאחוריי גבי ויראו את גודל הממדים הענקיים ואת שכבת השומן שמכסה אותי בכמה קילוגרמים טובים גם כשאני נימצאת בחברת אנשים ולא משנה איפה וכמה אני יוצאת החוצה לכמה דקות ומוצאת את עצמי נסגרת בתוך השירותים ונותנת לאני שלי לצאת מתוכי עם זה דרך בכי והמון בכי או אם זה דרך דחיפת אצבעות לתוך גרוני רק בכדיי שארגיש שעשיתי משהו טוב לעצמי ושאני יעבור את היום הזה כמה שיותר מהר בכדיי שאוכל להיכנס שוב אל תוך עצמי כי שם הכי טוב לי שם אף אחד לא יראה אף אחד לא ישמע את זעקותי אף אחד לא יגיד לי כן לאכול לא לאכול היית בסדר לא היית בסדר זה לא שאני לא רוצה לעזור לעצמי אני רוצה ורוצה מאוד אבל אני כבר מגיע למצבים שכבר אין לי כח להתמודד אין לי את הכלים את הכח הנפשי ואת הסבל והנה שוב הדמעות שכל כך לא רציתי שזה יקרה שוב פעם הן באות מרטיבות את פניי והולכות ואני שואלת את עצמי האם אני גם נמצאת בחרדה חברתית ( זה תמצית מחיי ) או שפשוט משהו דפוק בי ?
אני לא יודעת מאיפה להתחיל אין לי מושג עם זה בעיה חברתית או שפשוט משהו דפוק בי חוץ מזה שיש לי עוד כמה הפרעות בחיים כמו הפרעות אכילה בולמיה כפיאתיות לדברים מסוימים אני מוצאת את עצמי שקועה בתוך בועה משלי אני רואה רק את עצמי ואת הדמות שניבטת אליי דרך המראה שבחדרי והארבע קירות והאוכל שעומד לרשותי 24 שעות אפשר לומר שיש לי המון חברים לחם גבינה שניצל ציפסים ומה לא ? אני לא זוכרת מתיי יצאתי החוצה ואין לי מושג מה השעה כאשר אני קמה ומה השעה כאשר אני הולכת לישון מה שאני כן יודעת שאני שומעת את ציוץ הציפורים מחוץ לחלון אני יודעת שזה הזמן שלי ללכת לשכב לישון ולישון כמה שיותר אני שונאת ללכת לארועים משפחתיים ומאז שאני זוכרת את עצמי אני תמיד מתחמקת מזה כמה שיותר יש לי את הפחד שאנשים יסתכלו עליי ויגידו משהו מאחוריי גבי ויראו את גודל הממדים הענקיים ואת שכבת השומן שמכסה אותי בכמה קילוגרמים טובים גם כשאני נימצאת בחברת אנשים ולא משנה איפה וכמה אני יוצאת החוצה לכמה דקות ומוצאת את עצמי נסגרת בתוך השירותים ונותנת לאני שלי לצאת מתוכי עם זה דרך בכי והמון בכי או אם זה דרך דחיפת אצבעות לתוך גרוני רק בכדיי שארגיש שעשיתי משהו טוב לעצמי ושאני יעבור את היום הזה כמה שיותר מהר בכדיי שאוכל להיכנס שוב אל תוך עצמי כי שם הכי טוב לי שם אף אחד לא יראה אף אחד לא ישמע את זעקותי אף אחד לא יגיד לי כן לאכול לא לאכול היית בסדר לא היית בסדר זה לא שאני לא רוצה לעזור לעצמי אני רוצה ורוצה מאוד אבל אני כבר מגיע למצבים שכבר אין לי כח להתמודד אין לי את הכלים את הכח הנפשי ואת הסבל והנה שוב הדמעות שכל כך לא רציתי שזה יקרה שוב פעם הן באות מרטיבות את פניי והולכות ואני שואלת את עצמי האם אני גם נמצאת בחרדה חברתית ( זה תמצית מחיי ) או שפשוט משהו דפוק בי ?
