katanchikit
New member
חרדות קיומיות ועוד
שלום אימהות יקרות.
אני רוצה להתייעץ איתכן על משהו. אם אתן יכולות להתחבר למה שאני מתארת, אז אשמח לשמוע מה עוזר / מקל / מרגיע, אם יש כזה. ואם אתן לא מתחברות, או פחות מתחברות לרוח הדברים, אז אשמח לקרוא *איך אתן עושות את זה???* איך חיים ברוגע אם ה"יש" ולא עם ה"אין", איך לא שוקעים ב"אין"?
רוב הזמן, אני מאוד שמחה על האימהות היחידנית שלי, אני אפילו רואה בה יתרונות על הורות של זוג הורים. אני מאושרת על הבחירה שעשיתי, ואין יום שאני לא מודה על מה שיש לי בחיי. אני נהנית לראות את הדרך שבה המשפחה הקטנה והמיוחדת שלנו בונה את עצמה, אני חושבת שאנחנו עושים "עבודה טובה" כמשפחה
וזה העיקר עבורי, זה לא משנה אם אני יחידנית או לא לצורך העניין. ובקשר ליחידנות עצמה, רוב הזמן זה לא מרגיש לי אישיו. בכלל. בימים כהרגלם, אין לי הרגשה של "אמא יחידנית" אלא פשוט הרגשה של "אימא". אבל כשהיחידנות עולה, זה בעיקר מסיבות טובות ומשמחה וגאווה מאוד גדולה שיש לי בחיי.
אבל לפעמים ובעיקר בימים מסוימים, היחידנות נוכחת בחיי בפן השלילי. כלומר, יש רגעים שבהם החסרונות נראים מאוד לעין. ואז אני תוהה האם זו בחירה נכונה, האם היא בחירה טובה לילד שלי, לי, ובכלל שאלות פילוסופיות על המושג משפחה יחידנית.
זה קורה בנקודות ספציפיות שבהן אני צריכה לעשות בחירה - למשל בחירה אם להביא ילד נוסף לעולם כאימא יחידנית, או בנקודות בהן הילד מרגיש שונה. למשל, בחגים ואירועים משפחתיים, בימי משפחה בבי"ס ועוד ועוד ועוד. אצלנו זה נראה אחרת, הרבה יותר קטן, הרבה יותר צנוע, הרבה יותר מכונס בעצמו.
לפעמים אני עוצרת לרגע ואומרת לעצמי: "וואו, אני כל מה שיש. האם זה מספיק?? האם זה טוב לבני להיות חלק ממשפחה כ"כ קטנה ומצומצמת? לאן יפנה אם אני אעצבן אותו? והאם זה טוב לי שאני כל מה שיש?! איך אפשר להיות ה כ ל ?? והאם זה טוב למישהו?"
לזה מתווספת לפעמים גם חרדה קיומית, או לפחות ככה אני קוראת לזה: השאלה של מה יקרה אם יקרה לי משהו? בתור מישהי כל כך פונקציונאלית בחיים של הבן שלי, זה נהייה לפעמים קצת מפחיד לחשוב שיכול לקרות לי משהו והוא יהיה בלעדיי.
אני לא מתייחסת לדברים הקונקרטיים, לפתרונות, כי ברור שאפשר לסדר מי יטפל בו אם לא אהיה בעולם הזה, וברור שאפשר לדאוג לכל ביטוח שיכסה כל מה שרק אפשר לדמיין (וגם אז אנחנו לא מכוסים... והחיים גדולים...), וגם ברור שבכל משפחה - גם משפחה של זוג הורים - יכול לקרות משהו, לאחד או לשניהם.
ברור גם שיכול לקרות משהו כשאנחנו חוצים את הכביש.
אני מבינה שלדאוג ל"אם ואם ואם" זה לא מועיל וגם די מיותר, אבל.....
בכל זאת, נראה לי שהפחד הזה הרבה יותר נוכח בחיי דווקא בגלל שאני יחידנית. כי אני לא אדם מפוחד במיוחד, אני אדם די רגוע ומאוזן, אני לא סובלת מפחדים או חרדות בד"כ, ואני לא בטוחה שאם הייתי חלק מזוג הורים הפחד הזה היה כל כך נוכח בחיי.
אני די בטוחה שאם הוא היה נוכח, הוא היה נוכח אחרת, ובמינונים נמוכים יותר.
כי אני רק אדם אחד, וה"רק אחד" הזה קצת מפחיד. טומן בתוכו אחריות גדולה יותר, והשלכות רבות יותר, וגם זה שהיחידנות שלי היא מבחירה - מרגיש לי לפעמים כאחריות גדולה עוד יותר, כי בעצם בחרתי בזה - אז נוספת לזה האחריות של הבחירה. אני מרגישה לפעמים שבגלל הבחירה הזו אני צריכה להיות עוד יותר אחראית, שקולה, מתפקדת, מעניקה, מכילה ואוהבת, בשביל לנהל את החיים האלה נכון ושבני לא ירגיש שמשהו חסר (ואם כן ירגיש, אז שיהיה לו מספיק מה"יש" כדי לאזן את ה"אין"...).
אני מקווה שתוכלו לעזור לי לעשות קצת סדר בדברים, ולתת לי נקודות למחשבה שיעזרו קצת לשים את הפחד הזה בצד ברגעים האלה בהם הוא מנסה להוציא אותי משלוותי.
כי לפעמים אני רואה את כל הטוב שיש לנו ויודעת שזו בחירה מדהימה שנכונה לנו, שלא יכלה להיות בחירה אחרת לאור הנסיבות של חיי... ושאני עושה עם הקלפים שניתנו לי את הטוב ביותר שאני יכולה.....
ועדיין, לפעמים מתגנב לו הפחד הזה, שמזדנב לו לחיים השמחים והטובים שבניתי לעצמי, מתחיל בקטן ולאט לאט מתגבר, ומביא איתו שאלות, תהיות התפלספויות והתחבטויות שהן אולי טבעיות אבל גם מעיקות ומעמיסות.
אז אני אשמח אם תוכלו לייעץ לי מניסיונכן מה עוזר ומה מקל ברגעים האלה, כדי שאפשר יהיה לחיות עם הבחירה הזו כמה שיותר בשלום

שלום אימהות יקרות.
אני רוצה להתייעץ איתכן על משהו. אם אתן יכולות להתחבר למה שאני מתארת, אז אשמח לשמוע מה עוזר / מקל / מרגיע, אם יש כזה. ואם אתן לא מתחברות, או פחות מתחברות לרוח הדברים, אז אשמח לקרוא *איך אתן עושות את זה???* איך חיים ברוגע אם ה"יש" ולא עם ה"אין", איך לא שוקעים ב"אין"?
רוב הזמן, אני מאוד שמחה על האימהות היחידנית שלי, אני אפילו רואה בה יתרונות על הורות של זוג הורים. אני מאושרת על הבחירה שעשיתי, ואין יום שאני לא מודה על מה שיש לי בחיי. אני נהנית לראות את הדרך שבה המשפחה הקטנה והמיוחדת שלנו בונה את עצמה, אני חושבת שאנחנו עושים "עבודה טובה" כמשפחה

אבל לפעמים ובעיקר בימים מסוימים, היחידנות נוכחת בחיי בפן השלילי. כלומר, יש רגעים שבהם החסרונות נראים מאוד לעין. ואז אני תוהה האם זו בחירה נכונה, האם היא בחירה טובה לילד שלי, לי, ובכלל שאלות פילוסופיות על המושג משפחה יחידנית.
זה קורה בנקודות ספציפיות שבהן אני צריכה לעשות בחירה - למשל בחירה אם להביא ילד נוסף לעולם כאימא יחידנית, או בנקודות בהן הילד מרגיש שונה. למשל, בחגים ואירועים משפחתיים, בימי משפחה בבי"ס ועוד ועוד ועוד. אצלנו זה נראה אחרת, הרבה יותר קטן, הרבה יותר צנוע, הרבה יותר מכונס בעצמו.
לפעמים אני עוצרת לרגע ואומרת לעצמי: "וואו, אני כל מה שיש. האם זה מספיק?? האם זה טוב לבני להיות חלק ממשפחה כ"כ קטנה ומצומצמת? לאן יפנה אם אני אעצבן אותו? והאם זה טוב לי שאני כל מה שיש?! איך אפשר להיות ה כ ל ?? והאם זה טוב למישהו?"
לזה מתווספת לפעמים גם חרדה קיומית, או לפחות ככה אני קוראת לזה: השאלה של מה יקרה אם יקרה לי משהו? בתור מישהי כל כך פונקציונאלית בחיים של הבן שלי, זה נהייה לפעמים קצת מפחיד לחשוב שיכול לקרות לי משהו והוא יהיה בלעדיי.
אני לא מתייחסת לדברים הקונקרטיים, לפתרונות, כי ברור שאפשר לסדר מי יטפל בו אם לא אהיה בעולם הזה, וברור שאפשר לדאוג לכל ביטוח שיכסה כל מה שרק אפשר לדמיין (וגם אז אנחנו לא מכוסים... והחיים גדולים...), וגם ברור שבכל משפחה - גם משפחה של זוג הורים - יכול לקרות משהו, לאחד או לשניהם.
ברור גם שיכול לקרות משהו כשאנחנו חוצים את הכביש.
אני מבינה שלדאוג ל"אם ואם ואם" זה לא מועיל וגם די מיותר, אבל.....
בכל זאת, נראה לי שהפחד הזה הרבה יותר נוכח בחיי דווקא בגלל שאני יחידנית. כי אני לא אדם מפוחד במיוחד, אני אדם די רגוע ומאוזן, אני לא סובלת מפחדים או חרדות בד"כ, ואני לא בטוחה שאם הייתי חלק מזוג הורים הפחד הזה היה כל כך נוכח בחיי.
אני די בטוחה שאם הוא היה נוכח, הוא היה נוכח אחרת, ובמינונים נמוכים יותר.
כי אני רק אדם אחד, וה"רק אחד" הזה קצת מפחיד. טומן בתוכו אחריות גדולה יותר, והשלכות רבות יותר, וגם זה שהיחידנות שלי היא מבחירה - מרגיש לי לפעמים כאחריות גדולה עוד יותר, כי בעצם בחרתי בזה - אז נוספת לזה האחריות של הבחירה. אני מרגישה לפעמים שבגלל הבחירה הזו אני צריכה להיות עוד יותר אחראית, שקולה, מתפקדת, מעניקה, מכילה ואוהבת, בשביל לנהל את החיים האלה נכון ושבני לא ירגיש שמשהו חסר (ואם כן ירגיש, אז שיהיה לו מספיק מה"יש" כדי לאזן את ה"אין"...).
אני מקווה שתוכלו לעזור לי לעשות קצת סדר בדברים, ולתת לי נקודות למחשבה שיעזרו קצת לשים את הפחד הזה בצד ברגעים האלה בהם הוא מנסה להוציא אותי משלוותי.
כי לפעמים אני רואה את כל הטוב שיש לנו ויודעת שזו בחירה מדהימה שנכונה לנו, שלא יכלה להיות בחירה אחרת לאור הנסיבות של חיי... ושאני עושה עם הקלפים שניתנו לי את הטוב ביותר שאני יכולה.....
ועדיין, לפעמים מתגנב לו הפחד הזה, שמזדנב לו לחיים השמחים והטובים שבניתי לעצמי, מתחיל בקטן ולאט לאט מתגבר, ומביא איתו שאלות, תהיות התפלספויות והתחבטויות שהן אולי טבעיות אבל גם מעיקות ומעמיסות.
אז אני אשמח אם תוכלו לייעץ לי מניסיונכן מה עוזר ומה מקל ברגעים האלה, כדי שאפשר יהיה לחיות עם הבחירה הזו כמה שיותר בשלום
