נילי של ס&כ
New member
חרדת נטישה - התענוג התחיל ../images/Emo31.gif
(כפיר בן 8 חודשים היום) באחת עשרה וחצי בלילה ניתקתי את המודם. בדיוק באותה השניה התחילה יבבה מתמשכת מחדר הילדים. ספיר התעוררה בבכי טוענת שכואב לה הישבן. מתוך הכרות עם המוצר, נתתי לה ורמוקס והיא חזרה לישון, לא לפני שהיא ירקה חצי מהסירופ עלי, והעירה את כפיר. כפיר מתעורר בצווחה בסולם גבוה במיוחד, ובד"כ מספיק לו לאכול והוא חוזר לישון, אפילו בלי לצאת מהמיטה. לא הפעם. הילד התחיל לשאוג כל עם שעשיתי צעד בכיוון הדלת או אפילו בכיוון ספיר, כל נסיון להתרחק ממנו התקבל בשאגות אימה. הרגעתי אותו, ליטפתי אותו, הפניתי לו את הגב - צרחות. לקחתי אותו על הידיים וישבתי איתו ליד הטלויזיה עד שהוא נרדם חזק חזק. הנחתי אותו במיטה, הפניתי לו את הגב... לקחתי אותו על הידיים, החלפתי לו חיתול (לא היה צריך אבל נו, שוין) הנחתי אותו במיטה, הפניתי לו את הגב... לקחתי אותו שוב על הידיים, חזרנו לטלויזיה, שמתי לו טיפות אף, נתתי לו את הסירופ נגד אסתמה, האף נפתח אז הוא הסכים לאכול, נרדם חזק. הנחתי אותו במיטה והפניתי את הגב ושקט. חייכתי ויצאתי מהחדר. נכנסתי למיטה, התכסיתי ונרדמתי בשעה 2. בשעה 2 וחצי הצופר קפץ שוב. ניגשתי, החלטתי לא להרים על הידיים, ניסיתי לתת לו לשתות, אבל אם הפניתי את הגב... ליטופים, נשיקות, הפניתי את הגב... החלטתי להסביר לו יפה שלילה, והוא צריך לישון (בעיקר כי הילד היה שרוף מעייפות ובכה עם העיניים חצי עצומות), ולצאת מהחדר ולחכות בחוץ קצת, שיעכל. הוא התחיל ליבב בהפסקות של חמש דקות (חמש דקות בכי, חמש דקות הפסקה). אח"כ הוא חזר להיות צופר אוויר מלא, ואני חזרתי לחדר אובדת עצות. שוב בדקתי חיתול. שוב ניסיתי להשקות ולהאכיל. שוב חיבקתי ונישקתי. לא עזר. בשניה שהפניתי את הגב כדי לצאת - צופר אויר בסולם גבוה. בסוף החלטתי שזה לא עסק, ואני מנסה משהו חדש. הרמתי את כפיר על הידיים, חיבקתי אותו חזק חזק משך שתי דקות, והסברתי לו שלילה, שאני בבית ורק בחדר השני, שהוא צריך לישון, שהנה ספיר במיטה ליד והיא ישנה, ועכשיו אנחנו לא בוכים יותר. הנחתי אותו במיטה ויצאתי מהחדר. הוא יבב רגע והפסיק. חיכיתי מחוץ לחדר ומחוץ לטווח הראיה שלו. רבע שעה אח,כ הוא שוב יבב, נכנסתי לחדר, אמרתי לו "אתה רואה, אמא כאן, אתה לא צריך לבכות, אני לא עוזבת אותך. אני בחדר השני ואם תקרא לי אני אבוא". שמתי לו דובי במיטה, הוא עצם את העיניים ואני יצאתי מהחדר. עוד רבע שעה אח"כ הוא שוב בדק אם אני באזור, נתתי לו לאכול, נישקתי אותו, שוב הסברתי לו שאני בחדר ליד והוא לא צריך לדאוג, והוא שוב חזר לישון, וישן עד הבוקר. ניצחתי.
(כפיר בן 8 חודשים היום) באחת עשרה וחצי בלילה ניתקתי את המודם. בדיוק באותה השניה התחילה יבבה מתמשכת מחדר הילדים. ספיר התעוררה בבכי טוענת שכואב לה הישבן. מתוך הכרות עם המוצר, נתתי לה ורמוקס והיא חזרה לישון, לא לפני שהיא ירקה חצי מהסירופ עלי, והעירה את כפיר. כפיר מתעורר בצווחה בסולם גבוה במיוחד, ובד"כ מספיק לו לאכול והוא חוזר לישון, אפילו בלי לצאת מהמיטה. לא הפעם. הילד התחיל לשאוג כל עם שעשיתי צעד בכיוון הדלת או אפילו בכיוון ספיר, כל נסיון להתרחק ממנו התקבל בשאגות אימה. הרגעתי אותו, ליטפתי אותו, הפניתי לו את הגב - צרחות. לקחתי אותו על הידיים וישבתי איתו ליד הטלויזיה עד שהוא נרדם חזק חזק. הנחתי אותו במיטה, הפניתי לו את הגב... לקחתי אותו על הידיים, החלפתי לו חיתול (לא היה צריך אבל נו, שוין) הנחתי אותו במיטה, הפניתי לו את הגב... לקחתי אותו שוב על הידיים, חזרנו לטלויזיה, שמתי לו טיפות אף, נתתי לו את הסירופ נגד אסתמה, האף נפתח אז הוא הסכים לאכול, נרדם חזק. הנחתי אותו במיטה והפניתי את הגב ושקט. חייכתי ויצאתי מהחדר. נכנסתי למיטה, התכסיתי ונרדמתי בשעה 2. בשעה 2 וחצי הצופר קפץ שוב. ניגשתי, החלטתי לא להרים על הידיים, ניסיתי לתת לו לשתות, אבל אם הפניתי את הגב... ליטופים, נשיקות, הפניתי את הגב... החלטתי להסביר לו יפה שלילה, והוא צריך לישון (בעיקר כי הילד היה שרוף מעייפות ובכה עם העיניים חצי עצומות), ולצאת מהחדר ולחכות בחוץ קצת, שיעכל. הוא התחיל ליבב בהפסקות של חמש דקות (חמש דקות בכי, חמש דקות הפסקה). אח"כ הוא חזר להיות צופר אוויר מלא, ואני חזרתי לחדר אובדת עצות. שוב בדקתי חיתול. שוב ניסיתי להשקות ולהאכיל. שוב חיבקתי ונישקתי. לא עזר. בשניה שהפניתי את הגב כדי לצאת - צופר אויר בסולם גבוה. בסוף החלטתי שזה לא עסק, ואני מנסה משהו חדש. הרמתי את כפיר על הידיים, חיבקתי אותו חזק חזק משך שתי דקות, והסברתי לו שלילה, שאני בבית ורק בחדר השני, שהוא צריך לישון, שהנה ספיר במיטה ליד והיא ישנה, ועכשיו אנחנו לא בוכים יותר. הנחתי אותו במיטה ויצאתי מהחדר. הוא יבב רגע והפסיק. חיכיתי מחוץ לחדר ומחוץ לטווח הראיה שלו. רבע שעה אח,כ הוא שוב יבב, נכנסתי לחדר, אמרתי לו "אתה רואה, אמא כאן, אתה לא צריך לבכות, אני לא עוזבת אותך. אני בחדר השני ואם תקרא לי אני אבוא". שמתי לו דובי במיטה, הוא עצם את העיניים ואני יצאתי מהחדר. עוד רבע שעה אח"כ הוא שוב בדק אם אני באזור, נתתי לו לאכול, נישקתי אותו, שוב הסברתי לו שאני בחדר ליד והוא לא צריך לדאוג, והוא שוב חזר לישון, וישן עד הבוקר. ניצחתי.