חרדת נטישה

[אמא של תומר]

חרדת נטישה

תומר החמוד שלי התחיל לפתח חרדת נטישה. כשאני בבוקר משאירה אותו בגן והולכת, הוא קצת בוכה. עד לפני שבועיים הוא היה עושה לי ביי ביי כשהייתי הולכת. כשאני יורדת לבקר אותו בגן באמצע היום, הוא בוכה כשאני הולכת. זה מתחיל להיות בעיתי, כי אני יודעת שמאמהות אחרות ביקשו לא לבוא באמצע היום אם הילד בוכה. אני לא רוצה שיגידו לי גם.... בינתיים אני מוצאת טקטיקות להסחת הדעת, והוא לא שם לב שאני הולכת. אבל אני לא רוצה לברוח לו, אני רוצה שיראה שאני הולכת ויגיד לי שלום.... האמת היא שהוא בוכה ממש מעט (יותר נכון מיילל) בעוד ילדים אחרים ממש בוכים, אז אולי המצב לא נורא כ"כ. האם אתם יודעים מתי זה עובר? מתי אני יכולה לצפות לכך שלא יבכה כשאני הולכת? אני רוצה לציין ששום דבר לא השתנה בשגרת חייו, כך שזו ככל הנראה לא תגובה לאיזה שהוא שינוי במצב.

 

[יונית ש]

גם אצלנו

כבר תקופה ארוכה מאי 0בת 9 חודשים) בוכה שהמטפלת באה ואני יוצאת. אין מה לעשות ואי אפשר לדעת מתי זה יעבור זה מאוד אינבידואלי. אני רק יכולה להגיד לך שזה לא קשור לכך שטוב או רע לו בגן. ובטח אחרי שאת הולכת תוך כמה דקות הוא נרגע. אז אולי באמת תבקרי פחות. אבל אם באת אז לפי דעתי יש להיפרד כל פעם ולא להעלם. כי הוא בטח חיפש אותך. בתקווה שהמצב יעבור להם בקרוב כי הלב שלי נקרע כל בוקר מחדש.

 

[jole]

עיניין של תקופות

אני זוכרת שאצל לי זה היה ממש בתקופות וכמו שיונית אמרה זה לא אינדיקציה מובהקת ל- האם טוב לו או רע לו בגן. היה נדמה לי שכל פעם שיש איזו "קפיצה" בהתבגרות שלו היה קטע חרדת נטישה פעם בגן, ופעם בבית. אני חושבת שדווקא אם לא תפסיקי את הביקורים זה ייתן לו תחושה שאת באיזור, בהישג יד ויתן לו את הביטחון שהוא צריך, וכמובן לא "להיעלם" אלא להיפרד. מה שחשוב לדעתי בפרידה זה לעשות אותה קצרה. חיבוק נשיקה ושלום. עכשיו שיש את יהונתן ללי הייתה תקופה של בכי בפרידה בגן (והוא יהיה בן 6 ביוני) ובימים הראשונים היינו כמו יויו- נפרדנו ואז הוא התחיל לבכות וחזרנו ועוד חיבוק ועוד נשיקה עד שראינו שזה רק משיג את ההפך- הבכי מתגבר והפרידה הופכת ליותר ויותר קשה. ברגע שהחלטנו לעשות את זה חד וחלק תוך 5 ימים (שהגננת הייתה צריכה ממש להחזיק אותו-והלב שלנו נקרע) זה נגמר.והיום חזרנו לפרידה מחייכת. (מה גם שבאמת הם נרגעים מהר כי הייתי מתקשרת לגן ברגע שהגעתי הביתה לבדוק מה שלומו והתגובה תמיד היתה- הוא עסוק במשחק והבכי נמשך פחות מדקה אחרי שהלכנו). אני מקווה בשבילך ובשבילו שזה יעבור במהירה כי אני יודעת איזה כיווצים זה עושה בלב להשאיר אותם בוכים.

 

[אמא של תומר]

אני ממש לא רוצה להפסיק את הביקורים

ואני גם לא אעשה זאת מיוזמתי, קשה לי לא לראות את תומר ליותר מ 3-4 שעות. אני חוששת שיבקשו ממני לא לבוא, למרות שאני מרגישה שם ממש בבית, בגלל שאני נמצאת שם כ"כ הרבה. המטפלות תמיד אומרות לי שהן מרגישות איתי כמו בבית, כאילו אני חלק מהצוות, וגם שאר הילדים תמיד אומרים לי שלום, חלקם אפילו באים ונותנים חיבוק (מקסימים אחד אחד). אני גם אחראית על פרויקט צילום, אנחנו מצלמים את כל הילדים במהלך השנה בכל מיני פעילויות, ובסוף השנה נעשה לכל אחד אלבום אישי, אז אני צריכה להיות שם מדי פעם. אז לא נראה לי שהם יגידו לי לא לבוא. אני ממש רוצה ללכת ושיגיד לי שלום, לא רוצה בכי, והטקטיקות שדיברתי עליהן הן לא בריחה, אני אומרת לו שלום, ומיד ותנת לו צעצוע כדי שיתעסק איתו ולא יסתכל עלי, אבל הוא בדר"כ בודק אם אני בסביבה, ומתחיל לרדוף אחרי אם אני מתרחקת. אני מקווה שזה יעבור מהר, ממש קשה לי עם הקטע הזה