חרטה וכאב נורא

[נינה מלינה]

חרטה וכאב נורא

שלום לחברי הפורום,
לצערי אני מגיעה לפה חודש מאוחר מדי.
לפני כחודש עשיתי לבני ברית מילה ואז שקעתי אל תוך דיכאון נורא.
אני חייבת לציין שאני ילידת ברית המועצות ולא נוכחתי בהרבה בריתות בחיי, כך שאני לא באמת מכירה את המנהג הזה. בן זוגי היה נגד ברית ואני האמת הייתי חסרת דעה בעניין עם נטייה טבעית להימנע מפעולה כירורגית. כאשר בני נולד הופעל עלינו לחץ אדיר, הוריו ניתקו איתנו את הקשר ואמי שיגעה אותי בצורה יומיומית בעניין הברית וגייסה לכך קרובי משפחה ומכרים שישכנעו אותי לעשות את "המובן מאליו" ששנינו התמוהניים, אני ובעלי, שקלנו לוותר עליו.
כולם סיפרו לי כמה ההליך חסר משמעות מבחינה כירורגית וחשוב מבחינה חברתית ורגשית לחיים בישראל.
אחרי שהשתכנעתי ועשינו את זה בלי אירוע אצל רופא, רק בשביל לצאת בסדר עם העולם (הבנתי את זה בדיעבד, כי אין שום הסבר אחר למה עשיתי את הזוועה הזאת), התמלאתי רגשות איומים של תחושת אשמה ובגידה בילד שלי. אני בוכה בלילות ולא מסוגלת להתבונן באיבר מינו הקטן שהשחטתי. כשאני מנסה לשתף אנשים ברגשות הקשים שעוברים עליי אני לא מקבלת שום ליגיטימציה וכולם ישר טוענים שיש לי דיכאון אחרי לידה (אפילו הפסיכולוג שאני הולכת אליו לא מוצא לנכון לטפל ברגשות הקשים שיש לי).
הבעיה הכי גדולה היא שהנושא מושתק ומיופה תחת משפטים כמו "זאת סתם חתיכת עור", "שוכחים אחרי כמה ימים", "ערל זה דוחה",וכו'.
אין לי אפילו אוזן קשבת לכאב שלי...אני בוכה ובוכה ולא יודעת מה לעשות, איך לתקן את הזוועה שעשיתי במו ידיי

 

[1Gesund]

אני כל כך יכולה להתחבר למה שאת כותבת.

אני ממש מבינה את מה שאת כותבת, אז קודם כל שולחת לך חיבוק

הבן שלי בן ארבעה חודשים. הייתה ביני ובין בעלי אי הסכמה בנוגע לשאלת המילה. נכון לעכשיו, אני חושבת, יש בנינו הסכמה שבשתיקה שאנחנו לא מלים, למרות שהוא עדיין רואה זאת כדרך הפעולה הנכונה. גם אני הייתי תחת מכבש לחצים גדול מאד, ואומנם כבר לא מדברים איתי על זה, אבל אני רואה בעיניים של אנשים שהם חושבים שאני משוגעת ו"מה את עושה עניין".

אני חושבת שבנקודה מסוימת כבר השתכנעתי למול והדבר היחיד שמנע ממני לעשות זאת הייתה הידיעה שזה ישבור אותי. שאני לא אהיה מסוגלת להסתכל עליו

והכי גרוע - שזה ירחיק אותי ממנו

. הפעולה עצמה כבר באמת נראתה לי זניחה כמו שכולם אמרו לי כל הזמן. אז אפשר לומר שנמנעתי ממנה בגלל מחשבות על בריאותי הנפשית, ולא בגלל הסיבות הרבות שהביאו אותי להמנע מלכת תחילה.

אז אני מאד מבינה.

אולי תחליטי שאת מאפשרת לעצמך תקופה של אבל, יום, יומיים, שבוע. כמה שאת צריכה. תצעקי, תבכי, תוציאי הכל. אבל תחליטי גם שאחר כך את מושכת את עצמך למעלה. יש לך בן בריא, שעבר פעולה כירורגית עם רופא כמו שעוברים גם רבים אחרים. את לא פגעת בו, או השחטת את איבר המין שלו, אלא פעלת כפי שחשבת שיהיה לטובתו.

אני לא יודעת אם זה הילד הראשון שלך. אם לא, את בטח כבר יודעת שהורים עושים הרבה מאד דברים שהם מתחרטים עליהם ומצרים עליהם מאד. יכולה לספר לך שאני מלקה את עצמי כמעט כל ערב על הפעמים שנגמרה לי בהם הסבלנות, והעלבתי וכעסתי במקום לתמוך או לחבק. וזה בסדר, אנחנו הורים אבל גם בני אדם שמותר להם לטעות. צריך לדעת להמשיך מהמקום הזה הלאה

 

[נינה מלינה]

תודה רבה על מילות העידוד החמות.

אכן, זה ילד ראשון. לכן אני מניחה שזה גם טראומטי כ"כ.
ממצב של שמחה גדולה אחרי הלידה למצב של תחושת אשמה נוראית.
אני בהחלט מרגישה שזה הרחיק אותי מהילד, אני חושבת שזה מה שקשה לי כ"כ גם. שמה שנעשה פגם בקשר שלי עם הילד, אני מרגישה שהתחלתי את הדרך שלי כהורה בכשלון הכי נורא והכי בלתי נסלח

 

[HouseAtreides]

עצוב לשמוע, ומאד מובן.

אכן, הנושא מושתק, ולא במקרה. אם הוא לא היה מושתק באופן שהוא מושתק, אם לא היתה כזו בורות תהומית שנשמרת מדור לדור, כולל בקרב הדמויות המקצועיות והאחראיות ביותר, מעט מאד אנשים היו מסוגלים לבצע מנהג כזה. כדי ש"כולם" יהיו בסטייט אוף מיינד שמאפשר להם לעשות זאת, ולא רק הפנאטים שבפנאטים, מוכרחה להיות בורות, מוכרחה להיות הכחשת החומרה של הדבר, ומוכרחה להיות השתקה של מי שכן מבינים עד כמה זה חמור, ומיותר.
ואכן, זוגות שלא מגיעים מראש מוכנים לתקריות כאלה עם המשפחה, אנשים שלא באים מוכנים מספיק לעליהום שעלול להיות חסר תקדים, מי שבאים מתוך מחשבה תמימה, ואולי קצת ילדותית, שהמשפחה בסה"כ תמיד רוצה את טובתם ותמיד פועלת למען האינטרסים שלהם, סביר מאד שלא יצליחו לעמוד בלחץ. אתם לא היחידים, ולצערי אני די משוכנע שלא תהיו האחרונים. זה עוד יקרה להרבה אנשים טובים עם כוונות טובות.
&nbsp
בנוגע לדיכאון לאחר לידה - יכול להיות שיש בזה גרעין כלשהו של אמת. יכול להיות שאירועי חיים קודמים, אולי הלידה, הגבירו אצלך את התחושות הקשות. יכול להיות שבנסיבות אחרות, זה היה לך מעט יותר קל. אז מה? זה לא מבטל את מה שעובר עלייך. זה לא מצדיק את היעדר הלגיטימציה לדבר על כך ולקבל הבנה מהסביבה.
&nbsp
לתקן את הזוועה הספציפית הזו, כנראה אי אפשר. יש טעויות שהן בלתי הפיכות. מה שכן אפשר, וכנראה כבר לא יהיה לך קשה, זה לא לחזור על אותו סוג של טעות. כשיבוא הקונפליקט הבא (ולא חסרים כאלה במשפחות מהסוג שנוהגות להפעיל לחץ על כל דבר ועניין), כבר תהיי פחות תמימה ותרגישי על אילו עקרונות חשוב לך להילחם ואיפה לא נורא גם לוותר.

 

[נינה מלינה]

המחשבה שהמשפחות שלנו רוצות בטובת הילד הייתה מאוד דומיננטית

בהתלבטויות שלי.
היום, כשבהבנתי במה מדובר, אני לא מסוגלת להתסכל בפנים של הוריו של בעלי, וניתקנו איתם את הקשר.
זה פשוט בלתי נתפס בעיניי, איך אדם שפוי, סבים וסבתות, הורים, עושים את המעשה הזה, לא אחת, אלא שוב ושוב.
וזה גם מה שכואב לי כ"כ, שנתתי יד לדבר הזה, ולא גדעתי את הרצף החולני הזה של השחתת גוף של תינוק חסר ישע.

 

[HouseAtreides]

לדעתי זה יותר מאשר מחשבה שהמשפחה רוצה בטובת הילד

זו לדעתי גם, ואולי אפילו בעיקר מחשבה שהמשפחות יודעות מה שהן אומרות, שיש להם המון נסיון, ושמשפחה היא מקום חם ומגונן שתמיד לוקח בחשבון את האינטרסים שלך, ושבטח ובטח שלא יילחמו בך בתותחים ובמרגמות כדי שתפעלי בניגוד להגיון הבריא, רק למען שלוות הנפש והנוחות שלהם. ממקום של מחשבות כאלה, שהן אמנם לא מופרכות מן היסוד, אבל די תמימות ביחס למציאות, בלתי אפשרי כמעט לנהל מאבק כוחות ולצאת כשידך על העליונה אם את בצד שנחשב החלש והלא מנוסה של המשוואה. זה נכון גם בעוד הרבה סיטואציות משפחתיות. אני הובסתי בדיוק ככה על נושאים שהיו קשורים לחתונה שלנו, הרבה לפני שתכננו הריון וילדים. המשפחות (בעיקר שלי, האמת) נלחמו באופן הכי מכוער, בדיוק כמו שתיארת עם סחטנות רגשית, שיחות יומיומיות וגם איומים, כדי לקבל בדיוק מה שהן רצו עד הפרט האחרון, בלי שום ראייה או איכפתיות את מי ואת מה הם דורסים לשם כך. הם ודאי לא ראו את עצמם כבריונים, הם היו כנראה בטוחים שהם מצילים אותנו מעצמנו ושעל הדרך הם דואגים מעט גם לעצמם. אחת הסבתות במשפחה אמרה ממש במילים אלו: "מגיע לי מעט נחת מכם אחרי שנים של מאמץ, לא? החלום שלי היה שתהיה חתונה כזו וכזו, עם פרטים כאלה וכאלה, ומי אתם שתקחו לי את החלום שלי?". הצרכים שלנו נראו בעיניהם מגוחכים ולא ראויים להיות שיקול, ואילו האינטרסים שלהם היו שקופים בעיניהם, "כולם ככה" "זה הכי נורמלי ככה". וזו בכלל היתה סיטואציה פשוטה הרבה יותר מזו שאת התמודדת איתה, לא היו ילדים, לא היו הורמונים, לא היתה התאוששות אחרי לידה, לא היה סטטוס חדש של הורות - ועדיין הובסתי. רק בדיעבד הבנתי שיכול היה להיות אחרת, שיכולתי בעצם להילחם חזרה, שלא הייתי צריך להרגיש כל כך אשם מעצם המחשבה שבמשפחה כועסים עלי ושלא רווים ממני נחת. למעשה אני הבסתי את עצמי. על אחת כמה וכמה את לא יכולת לעמוד מול לחץ כזה, כשאת אמא טריה שזקוקה לתמיכה המשפחתית יותר מאי פעם, וכשלא באת מוכנה מראש עם הידיעה עד כמה את מתנגדת למעשה הזה. גם כשבאים מוכנים מראש, זו התמודדות.
&nbsp
ההבנה שהמשפחה היא לפעמים מקום ההיפך ממגונן, ושלפעמים הדור הצעיר יותר הוא דווקא מי שפועל וחושב נכון, ושהדור הקודם למרות הנסיון עלול לשגות באופן קשה, צריכה לחלחל אצל שני הצדדים, גם אצל הדור הצעיר וגם אצל המבוגרים. רק אז יכולה להיות מערכת יחסים באמת מוצלחת ומכבדת משני הצדדים. אני נלחמתי במשפחה שלי בשיניים כדי לקבל הכרה וכבוד, ולקח המון זמן עד שמשהו זז מהצד של ה"זקנים", עד שלמדו באמת לכבד אותי כפי שאני.
&nbsp
ואת צודקת, זה בלתי נתפס. בחיים קורים לפעמים גם דברים בלתי נתפסים. בכל זאת, כמו שאמרו לך, ומבלי להקטין דבר מחומרת האקט הנקודתי הזה שכבר מאחורייך ושלעולם לא תצטרכי עוד לחזור עליו, חשוב לראות את הדברים בפרופורציה. יהיו לך עוד אינספור הזדמנויות להיות הורה מגונן שפועל לטובת הילד, אפילו אם המשפחה מפעילה לחצים בכיוונים אחרים. ההורות שלך לא נגמרה אלא רק התחילה.

 

[trilliane]

זו תפיסה שבה ההורים (והסבים) רואים בצאצאים "ממשיכי דרכם"

כלומר הם מביאים אותם לעולם מתוך איזשהו רצון להמשכיות, השלמה, הבטחה... שהם יהיו דומים להם ו/או יצליחו במה שהם עצמם נכשלו. יש בזה מצד אחד משהו טבעי ויפה ומצד שני גם בעיה גדולה, של חוסר היכולת לקבל את הילד כאדם בפני עצמו (מכאן לדעתי נובעת גם המחשבה שזה בסדר שהורים יקבלו עבור הילד החלטה כמו מילה).
&nbsp
אני בגישה שכל תינוק הוא אדם בפני עצמו, ושהבאתו לעולם לא מקנה "בעלות" עליו ולא מחייבת אותו בשום דבר עבור הוריו (הוא לא בחר לבוא לעולם). להם יש חובה (לא זכות, חובה!) לדאוג לו ולהגן עליו, אבל הוא לא חייב לרצות אותם לשם כך או לנתב את חייו בהתאם לדרכם (אלא אם הוא מעוניין, כמובן). כל אחד חי את החיים שלו; הם חיו כבר את שלהם, עכשיו תורו. הוא צריך להגשים את החלומות שלו ולא את אלה של הוריו, והוא גם יעשה את הטעויות שלו, זה חלק מהחיים.
&nbsp
לגבי החתונה שציינת, אני הייתי עונה לה "את כבר התחתנת בחתונה שלך; הפעם זו החתונה שלי, היא צריכה להגשים את החלום שלי". מנגד, צריך גם לזכור שאולי היא לא התחתנה כמו שהיא רצתה (אולי אפילו לא עם הגבר שהיא עצמה בחרה...) כי בדורות קודמים זה היה אפילו יותר מקובל שההורים בוחרים ומכתיבים לילדים דברים כאלה, ולכן הם מצפים באופן טבעי לתורם, ופתאום הדור הצעיר מתמרד ולא מספק להם את מה שהם חיכו וקיוו לו.
&nbsp
אני מבינה שלא פעם מדובר בשברון לב עבור אנשים מבוגרים, ובדברים שלא עקרוניים לי אני מוכנה להתפשר כדי לשמח אותם; בדברים שעקרוניים לי, עם כל הכבוד (ויש כבוד) – לא. אבל יש אנשים אחרים עם סולם ערכים אחרים, ויש כאלה שעבורם ריצוי המשפחה ושלום בית נמצאים במקום גבוה מאוד, גם אם זה אומר שהם צריכים לוותר לשם כך. גם זו גישה לגיטימית; אני פשוט לא כזאת...

 

[נינה מלינה]

גם אני וגם בן זוגי נמצאים במצב שאתה מתאר שהיה בעברך

בעלי בהחלט לא זוכה לשום כבוד מ"זקני השבט". דעותיו תמיד מקבלות דה-לגיטימציה מבני משפחתו, ומתוייגות כאינפנטיליות או לא רלוונטיות. אני חושבת שכך הם הצילחו בסופו של דבר לפלג בינינו, ולגרום לי לחשוב שאכן בן זוגי מגזים בתגובותיו ואכן אין הדבר נורא כל כך (והדבר נורא ביותר ).
הדה-לגיטימציה הזאת לדעות שלנו, שבדיעבד אני מבינה שהיא התקיימה לאורך כל שנות הזוגיות שלנו מצד הוריו (למשל ניסיון לשכנע אותנו לרכוש רכב אחר מזה שכבר שילמנו עליו!!, ניסיון התערבות ברכישת דירה, בחירת רופא, נסיעה לחול ועוד ועוד), מה שגרם לי לשקול מחדש את הנוכחות שלהם בחיים שלנו.
גם כאשר החלטתנו להתחתן, לפני שנים רבות, לא תיכננו כלל אירוע, ולבסוף נגררנו לעסק רק כי הוריו ביקשו אירוע, ובדיעבד אני מבינה שהם בעצם רצו חתונה דתית.

 

[HouseAtreides]

ונ.ב.

אני לא יודע מתי ואם תחשבו על ילד נוסף, כרגע עוד חזון למועד, אבל נראה לי שכדאי להתכונן מראש ולא לנסות להתחמק מהאפשרות שיהיה פעם בן נוסף. יש הורים שמלים גם את הבן הנוסף "כדי שלא יהיה שונה מהראשון", ושהבינו בדיעבד שזו טעות לא פחות גדולה מאשר למול רק את הבן הראשון. ברצינות, האקט הזה מאחורייך ואין שום סיבה בעולם שאי פעם תצטרכי אפילו לשקול לחזור עליו.

 

[trilliane]

אני מניחה שזה אכן המצב; כלומר, הן בטוחות שזה לטובת הילד

מתוך פחדים (לאו דווקא מבוססים), חששות וגם מסורת ארוכה. קשה מאוד להשתחרר מנורמות. הם הרי לא חריגים, מעל 90% מהישראלים מלים, כלומר זה מושרש כאן עמוק, ברמה שעבור רבים הוויתור על המעשה הוא בלתי נתפס.
&nbsp
אל תכעסי עליהם כי זה לא בא מכוונה רעה, ואל תכעסי גם עלייך כי גם את בסה"כ התכוונת לטוב. זו טעות שאפשר להצטער עליה, אבל גם להתגבר ולעבור הלאה. אם אני מבינה נכון המילה עברה בשלום, הילד יגדל כפי שגדלים כאן רוב הגברים. אפשר לחיות חיים שלמים ומוצלחים גם בלעדיה. אין ספק שכהורה (ובכלל כאדם) תעשי עוד טעויות. אם זו הטעות הגדולה ביותר שעשית/תעשי, מצבך טוב מאוד, באמת.

&nbsp
אם יהיה לך בן נוסף לא תצטרכי לחזור על הטעות, וכמובן תוכלי לשתף אחרים בניסיונך כדי שילמדו ממנה (אם כי רבים לא בהכרח ירצו...). אני מבינה את הבאסה, אבל את תייסרי את עצמך בלי הגבלה. יש לך תינוק מקסים ובריא (אני מניחה) וזה הכי חשוב. הוא זקוק לך, תהני ממנו, תהיי שם עבורו ותעשי תמיד את הטוב ביותר שאת יכולה (ולפעמים ייתכן שבדיעבד תתחרטי, זה חלק מהחיים).

 

[KallaGLP]

מסכימה איתך וחושבת שניתוק קשר זו תגובה קיצונית מדי.

אלא אם כן מדובר במפלצות אדם באופן כללי, קשר עם סבים וסבתות חשוב ותורם לילד, ובכלל יחסים טובים במשפחה תורמים לרווחה הנפשית של המשפחה כולה. צריך לנסות למצוא את הדרך החוצה מהמשבר הזה ולהמשיך בחיים, כי המצב הנפשי שאת מתארת שאת נמצאת בו עכשיו, אם יימשך לאורך זמן עלול לפגוע בילד הרבה יותר מזה שהוא עבר מילה.

 

[trilliane]

כמו כן ייתכן שהסבים והסבתות יכולים לעזור עכשיו

 

[נינה מלינה]

הם אלו שניתקו איתנו את הקשר בהתחלה

ואז חזרו לדבר איתנו כאילו שום דבר לא קרה אחרי הברית הארורה. תחילה שיתפנו פעולה ואז הבנו שזה בלתי אפשרי לחזור למצב הקודם כפי שהוא היה. הם פגעו בנו ברגע הכי רגיש שלנו, ואני לא יודעת איך אפשר להמשיך הלאה ככה.
וגם מבחינת טובת הילד, אולי לפעמים יש אנשים שעדיף להתרחק מהם.

 

[KallaGLP]

נכון, עשית טעות, אך מה שנעשה אין להשיב.

אני מכירה את תחושת ההכרה בכך שנעשתה טעות כי גם אני עשיתי טעות כזו בזמנו. ועצם ההכרה בכך ותחושת החרטה חשובות כי הן מבטיחות שלא תחזרי על המעשה בעתיד.
יחד עם זאת, צריך להכניס את הדברים לפרופורציה. אני מראש יכולה להבטיח לך, שבתור אמא זו לא הטעות האחרונה שתעשי.
בינתיים, התינוק שלך זקוק לך מתפקדת ובמצב נפשי תקין. זה הרבה יותר חשוב לבריאותו ולרווחה הנפשית שלו מאשר העובדה שעשית לו ברית מילה.
את שני בניי מלתי כי בזמנו, למען האמת, לא עלה כלל על דעתי שאפשר פשוט... לא למול. זה היה מזמן ואז עוד לא היו פורומים (או לפחות לא הייתי מודעת לקיומם) ומידע זמין ונגיש בנושא ולכן הגעתי להכרה שעשיתי טעות כמה שנים מאוחר יותר, בדיעבד. השקעתי מחשבה בעניין והגעתי למסקנה שלשקוע במרה שחורה כבר לא יעזור לאף אחד ולא ישנה את העבר ואת המציאות, ושהדבר היחיד שיש בכוחי לעשות כרגע הוא לחנך את ילדיי לכך שלא יחזרו על הטעות הזאת. אני מודה בפניהם ללא שמץ של היסוס שעשיתי טעות, והם מצידם לא סובלים ולא כועסים, אבל מבינים מדוע אני מתחרטת.
הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עכשיו למען בנך הוא פשוט להמשיך בחייך ולגדל אותו ילד שמח ובטוח בעצמו, שיוכל לקבל החלטות עצמאיות ומושכלות בעתיד. אם הפסיכולוג שלך אינו רוצה או יכול לסייע לך, תמצאי לך אחד אחר. ייתכן מאוד שחלק מזה זה ביטוי של דיכאון אחרי לידה. טפלי בעצמך ונסי להשלים עם העובדה שאנחנו לא מושלמים ועושים טעויות, ושבסופו של דבר צריך לקום ולהמשיך הלאה, למען ילדינו וגם למען עצמנו.

 

[דנה השניה]

מסכימה עם כל מילה של קאלה החכמה. זה נכון - זה קרה, זה עצוב נורא וקשה נורא, אבל צריך להסתכל על זה בפרופורציה ולהתקדם הלאה.
יש לך ילד נהדר שצריך אמא שמחה. תחליפי פסיכולוג (אם יש לך כוח תעמתי אותו עם העובדה שהוא לא עוזר לך, אולי גם הוא ילמד מזה משהו) ותקבלי את עצמך - את האמא הכי טובה לילד שלך.

 

[tomer benner]

אם את מרגישה מסוגלת לכך - בבקשה פרסמי הודעתך בקבוצות נוספות

מאד הצטערתי לקרוא את מה שעובר עליך והכאב וחרטה שאת חשה.
&nbsp
אם את מרגישה מסוגלת לכך - בבקשה פרסמי הודעתך בקבוצות נוספות (בתפוז, בפייסבוק, וכו) בכדי שאותו דבר לא יקרה לאחרים. לפעמים בחיים אפשר לקבל נחמה מסויימת על טעות שנעשתה על ידי כך שמסייעים לאחרים להמנע מאותה טעות.
&nbsp
&nbsp