חרטה על הורות-הזמנה לשיחה

[מיה108]

חרטה על הורות-הזמנה לשיחה

שלום לכן,

אני מפרסמת את הפנייה לאחר קבלת אישור ממנהלת הפורום ומקווה כי יוכל להתפתח דיון נעים ומכבד.

שמי מיה צרפתי ואני בימאית ותסריטאית קולנוע מתל אביב. בימים אלה אני עובדת על תסריט הנקרא "דמי לידה" המגולל את סיפורה של אישה שעשתה ילדה ובעקבות השינויים והקשיים שעולים לאחר הלידה מגיעה למסקנה שלידת הילדה הייתה טעות.

לשמחתי הרבה התסריט התקבל ל"חממת הנשים העלילתית של קרן הקולנוע החדשה" וזוכה לליווי ותמיכה צמודים.

כך כתבתי בהצהרת הכוונות שלי על חשיבותו של הסרט:
"דמי לידה" שואף לדבר בקול שהוא בגדר טאבו. הוא שואף לדבר את המכאובים, הסלידה והאובדן שהם חלק מהאימהות, ובכך להפוך את השאלה "האם אני רוצה לעשות ילדים?" לשאלה תקפה וקונקרטית, לא רק לגיטימית אלא הכרחית וחשובה. המחיר כבד והתמורה אינה מובטחת.

האתגר ביצירת הסרט מבחינתי הוא לכתוב דמות אמינה ומעוררת אמפטיה והזדהות. לשם כך אני מבקשת לשוחח עם אימהות שמזדהות עם עמדת החרטה ביחס לאימהותן ברמה כזאת או אחרת ולשמוע מחוויותיהן וניסיונן.

מעבר לדיון כאן בפורום, אנחנו יכולות להיפגש לקפה או לנהל שיחה בכתב און ליין, לבחירתך. אנונימיות מובטחת כמובן.

ניתן ליצור עימי קשר דרך תפוז במסרים האישיים או במייל [email protected]

 

[debby12]

נשמע נושא מרתק וחשוב

שלא מדברים עליו הרבה. שאפו על הרעיון והביצוע הקריאייטיבי

כמה מחשבות ממני:

1) לדעתי זה לא בהכרח מצב של "1" או "0". כלומר, נראה לי שלכל הורה יש רגעים שבהם היא חושבת: "למה לעזאזאל הייתי צריכה את זה? היו לי אחלה חיים לפני כן, וכעת הם הלכו לבלי שוב". אבל זה לא בהכרח שחושבים את זה 100% מהזמן. אנשים רק נבדלים בשאלה באיזו תדירות מנקרת המחשבה הזו בליבם. יש כאלה שאולי זה אף פעם לא עולה להם בראש, ויש כאלה שחושבים על זה באופן תדיר.

2) לדעתי המחשבה הזו הכי נפוצה בשנה הראשונה אחרי הלידה של תינוק ראשון כי זו תקופה שהתינוק מאוד תובעני ואי אפשר לישון בלילה (אלא אם כן את מבנות המזל שזכתה בתינוק שישן היטב. לא קרה לי אף פעם....). עוד סיבה היא שזו תקופה שבה עוד זוכרים את החיים הקודמים [בילד/ה השני כבר כמעט ש"אין מה להפסיד"...]

הדמות בתסריט שלך היא אם יחידנית בהכרח? בת כמה היא בערך? מדובר בהריון רצוי? יש לה קריירה? אם תתני עוד כמה פרטים אני יכולה לפרט מה נראה לי אמין....

 

[מיה108]

מעניין מאוד

תודה רבה, על המחשבה והתגובה.
1. נגעת בנקודה מאוד חשובה בעיניי. אני גם חושבת שישנו קו רצף שעליו הורים שונים מתמקמים ובקצה הקיצוני שלו נמצאת החרטה המלאה, כעמדה יציבה ותקפה. במילים אחרות, רגעים של חרטה, של מחשבה על "מה היה אילו", מחשבות כמו "מה היה רע לי קודם?", הן במידה כזאת או אחרת חלק מחוויית ההורות.
&nbsp
2. לגבי עניין השנה הראשונה והילד הראשון, יצאתי עם אותה הנחת מחקר לתחקיר שלי וקריאה בספר המחקר של הסוציולוגית אורנה דונת "בכייה לדורות- חרטה על אימהות" מעלה שנשים מתחרטות על אימהותן גם כשהן כבר סבתות לנכדים ולידים כביכול חיים משלהם, ויש גם מתחרטות עם ארבעה ילדים.
הקשירה בין החרטה לחוסר השינה והקשיים בשנה הראשונה מאוד מובנים לי, אנסטקטיבית גם אני הלכתי לשם בכתיבה, אבל מסתבר שזה לאו דווקא כך.
&nbsp
&nbsp

 

[debby12]

מתחרטות עם ארבעה ילדים?

אני מניחה שהכוונה למתחרטות רק על הילד/ה האחרון כי אחרת אין להן על מי להלין אלא על עצמן.... [ר"ל, הן לא קלטו אחרי ילד אחד שזה לא מתאים להן?]

את המתחרטות-אחרי-שנים אני יכולה להבין במקרי קיצון. נגיד ילד בגיר שנוקט אלימות/איומים נגד הוריו, הוא הפך לפושע אלים (נגיד מכה את אשתו וילדיו). אבל אחרי עשרות שנים להתחרט? נראה לי שבשלב הזה ה"ילד" כבר חי את חייו העצמיים והנפרדים - איך עצם קיומו יכול לגרום רגשי חרטה עזים להורה

אני יכולה להבין שאולי יכולה להיות חרטה לאישה, נניח [יאללה סטיריאוטיפיים - בלעכס], אם היא לא פיתחה קריירה כי הקדישה את שנותיה הטובות בעיקר לגידול ילד/ים. או, נגיד - לא פתחה קריירה-כמו-שרצתה מהסיבה הזו. אבל בעיני כזה מצב לא צריך להיות חרטה-על-שילדת-ילד אלא חרטה כלפי עצמך על שכך בחרת לנהל את חייך. לא הייתי מאשימה את הילד/ים בזה. האם היא אדם בוגר שבוחר איך לנהל את חייו.... אנשים מבוגרים צריכים לקחת אחריות על ההחלטות שלהם

 

[Ani15]

יש עוד אפשרות

יש מצב שאמא שהאמהות אינה קלה לה ואינה מקור אושר עבורה, מקלה על עצמה בציפיות לעתיד נוסח "כשהם יגדלו יהיה לי אושר גדול עם הנכדים" או "כשאני אצטרך אותם הם יעזרו לי כגמול על המאמצים שהשקעתי באמהות", וכשזה לא קורה, אז מתחרטים על הכל ביחד. את יכולה להפיל את האחריות על הציפיות של האמא, שכאדם בוגר לא היתה צריכה לפתח אותם בלה בלה בלה, אבל אני יכולה להבין את החרטה.

 

[debby12]

ואללה. נשמע הגיוני

ומזכיר לי איך פעם אבא שלי בא לבקר, כששלושת בנותי היו פיציות והחיים לא היו קלים....

ואז אחרי סוף שבוע ארוך שבו הוא צפה בנו לא ישנים/מחליפים עשרות חיתולים/מנגבים פליטות/מנסים להרגיע ילדות בוכיות הוא אמר משהו כמו: "זה לא קל לגדל ילדים, אבל זו הדרך היחידה לזכות לנכדים ומנסיון אישי אני יכול לומר ש*זה* מה שבאמת כיף"

.

 

[מיה108]

מה אני מחפשת בעצם

תודה לך על הנכונות לשמוע ולהגיב על פרטיי הביוגרפיה של הדמות בתסריט שלי. אפתח ואומר שהכל נתון לשינוי והכל גמיש, בהתאם לתכנים שאעלה מתוך שיחות ודיונים. נכון לכרגע היא נמצאת בזוגיות, יש לה קריירה, המצב הסוציואקנומי שלהם סביר. אין שום סיבה חיצונית "מקלה" שבגינה היא מתחרטת. אני מבקשת ליצור דמות שהחרטה שלה אינה תלויית מצב אובייקטיבי.
&nbsp
מה שבעיקר אני זקוקה לעזרה בו הוא היכולת לפרוט את חוויית החרטה לרגעיי חיים; דרמטיים ומכוננים, יומיומיים ואפרוריים. הייתי רוצה לשמוע מאימהות שחוות חרטה התרחשויות קונקרטיות שזכורות להן במיוחד, שחזורים של סיטואציות, שיחות, רגעים בתוך הבית ומחוצה לו, עם הילד/ים או עם מבוגר אחר.
&nbsp
למשל בספר של ד"ר דונת יש רגע אחד שבו אחת האימהות מתארת כיצד עם השיבה הבייתה עם התינוק מבית החולים לאחר הלידה היא עברה התקף חרדה, וכיצד במשך זמן מה הייתה בטוחה שמשהו איתו לא בסדר ויש להשיבו אל בית חולים.
&nbsp
אשמח לשוחח טלפונית או בפגישה או בהתכתבות עם כל מי שתיאות לכך.

 

[debby12]

הבנתי קצת יותר

קודם כל, אם את רוצה להיות אמינה, לדעתי חשוב לכלול בתסריט את סיפור ילדותה של האישה-האמא. כי זה הכל קשור.

למשל, פגשתי פעם אישה שהיתה אחות בכורה במשפחה של 9 ילדים (זה לא היה בישראל אגב, אם זה משנה). עד גיל 18 היא כבר "זכתה" להחליף מיליון חיתולים ולנקות מיליון פליטות. בשל כך, משהיתה בגירה בחרה שלא יהיו לה ילדים (היא היתה נשואה באושר - אם כי נישאה מאוחר יחסית. אולי מתוך אסטרטגיית הגנה-עצמית כדי שילדים לא יהיו אופציה)

בכל מקרה - נראה לי חשוב שהתסריט יגולל קצת את ילדותה שלה, ואולי גם קצת את האמהות של אמא שלה כשהיא היתה ילדה.

רגעים מכוננים? לא יודעת. החיים מורכבים מרגעים קטנים וטריוויאליים.

אני יודעת למשל, שבערך עד שבכורתי היתה בת 4 בערך, בכל פעם כשהיא באה לדבר איתי ופתחה את השיחה ב"אמא,..." היה לי דחף רגעי להפנות את המבט אחורה כדי לבדוק עם מי היא מדברת בעצם [כי לא היה נראה לי שאני הנושאת הנכונה בתואר הזה]

וגם, שזמן לא מבוטל אחרי שאני היא נולדה ידעתי בבירור שאני מחבבת את חתול הבית יותר ממנה (הוא לא בכה/צרח, לא פלט, לא נעזר בחיתולים, לא נשך לי את הפיטמה, לא העיר אותי בלילה, ובכלל היה מקור לאושר, להבדיל.....). לי זה עבר

, אבל אני יכולה להבין שזה מצב שיכול גם לא-לעבור

עוד אנקדוטה שלי היא שכשבכורתי היתה תינוקת יצא לי להיות איתה בכמה פגישות רפואיות שבה פנ/תה אלי הרופא/ה בשם "אמא". כלומר - לא שמי הפרטי, לא שם משפחה. פשוט "אמא" כשם הפניה בכל משפט. ואני זוכרת שזה הוציא אותי מדעתי, כאילו הפסקתי להיות בת אדם/אישה והפכתי לכלי קיבול [ועוד, אלליי, כאמור לתינוקת שלא היתה קלה כלל. להיפך], וזה עוד אחרי איזה 20 שנות לימוד/השכלה

. בואי נגיד שהתואר הזה לא הרגיש לי כמו מקור לגאווה.

 

[michal@gal]

אין חרטה, אבל היו משברים

זכורה לי באופן חד התעוררות ליילית עם תינוק בן 3 שבועות.
ישבתי במיטה, עם הילד הבוכה בידיים, מתה מעייפות כי זו לא הייתה ההתעוררות הראשונה שלו באותו לילה, וחשבתי למה עשיתי את זה לעצמי ולמה בכלל רציתי עוד ילד.

 

[מיה108]

חרטה כקו רצף

תודה רבה על השיתוף.
ככל שאני מרבה לעסוק בנושא הולכת ומתגבשת בי המחשבה שמדובר בקו רצף ואימהות שונות מתמקמות עליו. אצל חלק זאת מחשבה חולפת "בשביל מה עשיתי את זה...?" תחושה רגעית, ובקצה הסקאלה יש את מי שהמחשבה/התחושה הזאת קבועה, מלווה יום יום, שעה שעה.

הלילות הם אכן "מוטיב חוזר" בסיפורים, כשיאים של רגעי משבר וקושי. שוב תודה על השיתוף.

 

[debby12]

אם את רוצה סיפור יומיומי עם ילדים גדולים יותר

אז לדעתי יום שבו ילד/ה מתקשרת אליך לעבודה 10 פעמים במהלך חצי שעה באמצע יום לחוץ/באמצע פגישות כדי לדבר על שלל דברים לא-דחופים-בעליל [נושא לחיבור בבי"ס, באיזו פעילות לבחור לאיזה חוג שטרם התחיל] או סתם שטותיים [לקטר על מה אחותה עושה] - זה רגע קלאסי להגיג: "למה נכנסתי לזה?..."

 

[mykal]

מענין שבחרת את המילה

חרטה בנושא,
אני הייתי מעונינת לשמע האם האמהות המתחרטות,
לא יצטערו כשהילדים האלה ימותו בחייה? או יעלמו מחייה מבחירתם הם.

כי לטעמי אין הורות ללא שום קשיים, אין הורות בלי רגשות אשם,
אין הורות שאין בה מורכבות---השאלה--אם אמא מתחרטת על היותה אמא.
אני כן יכולה להבין/להאמין שיש נשים שלא בוחרות הורות,
לא רוצות ללדת. לא רוצות לגדל ילדים.
אבל אחרי שילדת--להתחרט ? מענין.

 

[מיה108]

מתחרטת ואוהבת את ילדיי

הי, תודה על העלאת הנושא. בספרה של אורנה דורות "בכייה לדורות- חרטה על אימהות" הרב המכריע של האימהות המתראיינות מדגישות כמה הן אוהבות את הילדים, רובן המכריע גם בתפקוד גבוה מאוד כאימהות.
הן עושות הפרדה ומעידות שהן אוהבות את הילדים ומתחרטות על התפקיד האימהי.

 

[mykal]

לא קראתי את הספר

לא מסתדר לי בראש.
מה בתפקיד האימהי הן מתחרטות עליו?

 

[מיה108]

ממליצה מאוד על הספר אם הנושא מעניין

"בכייה לדורות" של אורנה דונת, כפי שכתבתי. אם מעניין אותך להעמיק אני ממליצה מאוד על קריאה בו, הוא מרחיב דעת ומחשבה ומאתגר את הקונבנציות שאנחנו רגילים להן.

קשה לתמצת את נושא החרטה אבל על רגל אחת הייתי אומרת שהחרטה על התפקיד האימהי, היא חרטה על אובדן חופש, אובדן עצמיות, אובדן נפרדות, אובדן זמן אישי, אובדן פנאי, אובדן בזוגיות. חרטה על הדאגה והחרדה התמידית שנוספה לחיים. חרטה על העמדה החדשה הזאת שלעולם את ניצבת בה, מכאן ועד עולם. כי ילדים כידוע אי אפשר להחזיר. חרטה על כך שמכאן ועד עולם את במקום השני, צרכייך מוכפפים לצרכיו של מישהו אחר. חרטה על כך שבעמדה החדשה הזאת את עצמך לעולם תבחרי בטובתו של מישהו אחר (הילד שלך) על פניי טובתך את.

אבל זאת תשובה כללית ותיאורטית. אני מניחה שלכל אחת יש את המשקל שהיא שמה על אלמנטים שונים באימהות שלה, ועל מה שהיא "הפסידה" ו"הרוויחה" בהפיכתה לאם, ושאצל כל אחת המאזן הזה הוא אחר.

מה שאני בעיקר מחפשת זה לשמוע על החוויה הזאת של חרטה מפרספקטיבה יומיומית, לשמוע על רגעיי משבר גדולים, או על מצוקות יומיומית. לשמוע על התרחשויות קונקרטיות, סיטואציות ספציפיות. מעבר לשיח התיאורתי הכללי. זה מה שיעזור לי בכתיבת התסריט.

 

[mykal]

אהממממ

מענין לקרא, גם קצת מפחיד.
אני כנראה נמצאת על הצד הנגדי של הסקאלה.
על רגעי משבר וכאב אני התגברתי באופן שנעשיתי הרבה יותר גאה בעצמי.
כנושא זה בהחלט מענין.
מאחלת לך הצלחה, ואני כנראה לא אוכל לעזור לך.

 

[debby12]

על מה הן מתחרטות בתפקיד האמהי

גם אני לא קראתי את הספר, אבל אני יכולה לנחש על מה הן מתחרטות בתפקיד האמהי. למשל הנה כמה "קטנות" לסיפתח:

* השכר (הכספי) הוא אפס, או יותר נכון שלילי (הוצאות גבוהות מאוד, ולפעמים אי אפשר לעבוד בעבודה שתכניס אותה משכורת כמו אילולי היו ילדים)
* אי אפשר לישון טוב בלילה
* נגרמים לחצים ו"כאבי לב" מכל מיני סיבות - גם כשהילד קטן וגם בהמשך
* לפעמים הילד, בין באותו רגע או בין בבגרותו, מתנהג באופן מזעזע לאמא שלו
* לפעמים האבא של הילד לא רואה עצמו בנושא בתפקיד הורי זהה בהיקפו לזה של האם.
*תחושת השפחה-חרופה/משרתת. למשל: ילדים שלא מחליפים אף פעם את גליל נייר הטואלט אחרי שנגמר (הם חושבים שפיית-נייר-הטואלט עושה את זה) אבל גומרים אותו כל הזמן
* שינויים/בלאי לגוף כתוצאה מהריונות ולידות [בנוסף לשינויי גיל רגילים, כאילו זה לא מספיק...]

אני יכולה להוסיף עוד