חריגות
השמש החלה לעלות, כשראינו אותן מתקרבות. הירח עדיין לא שקע, כשראיתי שהיא מחכה. נעמדנו בין ליטוף הרוח לבין כאב המוח. מתחת לכיפת שמים, אך מעל קרירות המים. אני מרגיש כמו יצור בלי ידיים,בלי רגלים. יצור ימי שנזרק רחוק אל מחוץ למים. אני מנסה רק לשמוח,אבל אני לא יכול בלי לשכוח. איני שוכח,איני בורח,אך הרגשת הבדידות מנסה לרצוח. כל שנייה היא עוד צרה, כל נשימה היא במשך של שנה. מתחת לקרירות השמים,ומעל לחמימות האדמה. מרגיש שגופי נרקב אט, אט אל תוך הרצפה. כמו חיה אשר נאכלת על ידי עצמה. מרגיש שכל גופי נקבר,נרקב,נמס אט ,אט אל תוך החול. אך בראשי אני עדיין מצייר עם המכחול. שמים בהירים, קשת בענן...בראשי החיים טובים. אך גופי מקרין כאבים של ייסורים. בתוך ענן הקור,אני ניצב, כשבראשי אני מריץ את המצב. כבר אין את נעימות המים, כבר אין את חמימות האדמה. מרגיש כמו דג מחוץ למים, עוצר נשימה,מחסיר פעימה. שורט, כואב,מחריד,אני שוב חורג ממעשי כרגיל... השמים שרצים לפני, המים המתיזים על פניי. הקור שנוגע בעצמותיי, מרגיש לכלוך חודר לפעימותיי. מרגיש מלוכלך ומגעיל...דבוק ודוחה... עוצם עיניים ורק בוכה. שריטות על גופי וצלקות במוחי. הצביעות שחדרה לתוכי... חוסר ההגינות של עצמי. הכאב שרק מחמיר, הבכי שרק מחריף. עשיתי מעשה חריג,מעשה של מטורף... איני מבקש רחמים,אך מרגיש חסר אונים. גופי שרוט,פצוע ומדמם...אך איני מרגיש אחר. כל הגועל,כל לכלוך הביצה, הבוץ שלא יורד מגופי. אני לא תחת כיפת שמים,אני לא מעל חום האדמה. איני מרגיש כדג מחוץ למים,איני מרגיש כמו יצור בלי ידיים. איני מרגיש ברוחות הקור,ובשקיעת החול. אני מרגיש אך ורק בלכלוך שעל גופי,בצביעות שבנשמתי. איני רוצה לפגוע בגופי,אך ציפורני שרטו כבר עמוק בתוך תוכי. רוצה רק להפטר מהרגשה המזעזעת, ההרגשה שמתעתעת. אני רק שורט את כולי,מנקה את גופי מהלכלוך מהבוץ הדוחה. אני מתקלח במי הטוהר,ורוצה לחוש בזוהר. אני מפסיק...מרגיש שניקיתי מספיק. מרכין ראשי לאדמה הקרה, הדמעות נוזלות בלי הכרה. חייב להפסיק, חייבת להיות לזה יציאה, הפסקה. אני מתנגב,מנגב את זוועתי מעצמי,מצביעות גופי. מנסה לעצום את עייני, אני חייב להפסיק את מעשי.
השמש החלה לעלות, כשראינו אותן מתקרבות. הירח עדיין לא שקע, כשראיתי שהיא מחכה. נעמדנו בין ליטוף הרוח לבין כאב המוח. מתחת לכיפת שמים, אך מעל קרירות המים. אני מרגיש כמו יצור בלי ידיים,בלי רגלים. יצור ימי שנזרק רחוק אל מחוץ למים. אני מנסה רק לשמוח,אבל אני לא יכול בלי לשכוח. איני שוכח,איני בורח,אך הרגשת הבדידות מנסה לרצוח. כל שנייה היא עוד צרה, כל נשימה היא במשך של שנה. מתחת לקרירות השמים,ומעל לחמימות האדמה. מרגיש שגופי נרקב אט, אט אל תוך הרצפה. כמו חיה אשר נאכלת על ידי עצמה. מרגיש שכל גופי נקבר,נרקב,נמס אט ,אט אל תוך החול. אך בראשי אני עדיין מצייר עם המכחול. שמים בהירים, קשת בענן...בראשי החיים טובים. אך גופי מקרין כאבים של ייסורים. בתוך ענן הקור,אני ניצב, כשבראשי אני מריץ את המצב. כבר אין את נעימות המים, כבר אין את חמימות האדמה. מרגיש כמו דג מחוץ למים, עוצר נשימה,מחסיר פעימה. שורט, כואב,מחריד,אני שוב חורג ממעשי כרגיל... השמים שרצים לפני, המים המתיזים על פניי. הקור שנוגע בעצמותיי, מרגיש לכלוך חודר לפעימותיי. מרגיש מלוכלך ומגעיל...דבוק ודוחה... עוצם עיניים ורק בוכה. שריטות על גופי וצלקות במוחי. הצביעות שחדרה לתוכי... חוסר ההגינות של עצמי. הכאב שרק מחמיר, הבכי שרק מחריף. עשיתי מעשה חריג,מעשה של מטורף... איני מבקש רחמים,אך מרגיש חסר אונים. גופי שרוט,פצוע ומדמם...אך איני מרגיש אחר. כל הגועל,כל לכלוך הביצה, הבוץ שלא יורד מגופי. אני לא תחת כיפת שמים,אני לא מעל חום האדמה. איני מרגיש כדג מחוץ למים,איני מרגיש כמו יצור בלי ידיים. איני מרגיש ברוחות הקור,ובשקיעת החול. אני מרגיש אך ורק בלכלוך שעל גופי,בצביעות שבנשמתי. איני רוצה לפגוע בגופי,אך ציפורני שרטו כבר עמוק בתוך תוכי. רוצה רק להפטר מהרגשה המזעזעת, ההרגשה שמתעתעת. אני רק שורט את כולי,מנקה את גופי מהלכלוך מהבוץ הדוחה. אני מתקלח במי הטוהר,ורוצה לחוש בזוהר. אני מפסיק...מרגיש שניקיתי מספיק. מרכין ראשי לאדמה הקרה, הדמעות נוזלות בלי הכרה. חייב להפסיק, חייבת להיות לזה יציאה, הפסקה. אני מתנגב,מנגב את זוועתי מעצמי,מצביעות גופי. מנסה לעצום את עייני, אני חייב להפסיק את מעשי.