כעקרון נכון, ותוספת.
השאלה הזו הועלתה לפני כחודש בפורום אומנויות לחימה, בעקבות הסרט "הסמוראי האחרון" (שעדיין לא הצלחתי לשכנע את עצמי לראות). אלו חלק מהדברים שכתבתי אז: ... ספוקו הוא השם הכולל לאקט ההתאבדות הסמלית. חארקירי הוא, מילולית (וגם כאן כבר ענו) "חיתוך בטן", ומתייחס לאקט החיתוך עצמו. במקרים רבים כל הטקס הסתכם בנ"ל, מפני שלא כל סמוראי הסתובב עם עוזר או מלווה. בוודאי שלוחמים מכובדים ביצעו טקס "מלא", בו יש עוזר המבצע את עריפת הראש. זו נועדה לשתי מטרות: ראשית, למקרה בו הסמוראי מהסס או "נכשל" בחיתוך הבטן, קרי - נעץ את הסכין ואינו יכול להמשיך מפאת כאב, עילפון, סחרור וכו', ואז העוזר עוזר לו לסיים את תהליך ההתאבדות מהר. שנית, יש לזכור כי הספוקו הוא מוצא של כבוד, והוא אקט מכובד. מי שמבצע חראקירי אינו צריך לסבול, אלא (בעיקר) למצות את נאמנותו או ערכי הכבוד שלו בכך שהוא נוטל את חייו שלו. כך, לאחר שפתח את בטנו ומעיו נשפכו, והוא עדיין חי, אין סיבה שימשיך לסבול, ואז העוזר עורף את ראשו. העריפה היא אכן בשני שלבים. החיתוך העיקרי עורף את הראש מן הצוואר, אך מותיר אותו תלוי על יתרת הרקמות שבקדמת הצאוור. חיתוך המשכי (במשיכה עדינה) חותך את שנותר וכך הראש נופל במקום, ולא "עף" או מתגלגל בחוסר כבוד. ישנה כאמור קאטה של העריפה הזו, שנקראת JUNTO. זוהי הקאטה היחידה באיאידו שאינה למטרת הריגת יריב, אלא לצורך טקסי מכובד. JUN ביפנית פירושו "טהור", TO היא חרב, היינו - חרב טהורה. בזמנו היפנים לא אהבו ללמד את הקאטה הזו, בגלל ההקשר, אבל היום היא מוכרת וידועה. לגבי העריפה בסרט "טאבו", היא לא זהה לזו, מהסיבה הפשוטה שזו אינה עזרה לספוקו - זוהי הוצאה להורג!! חבר פורום אחר הוסיף - הספוקו נתן מוצא כבוד לאלו שהיו אמורים להיות מוצאים להורג. מי שניתן לו לבצע ספוקו יכול היה להשאיר את רכושו ליורשים, להבדיל מאלו שהוצאו להורג ורכושם הוחרם. ואם לחזור לשאלה בתחילת השרשור, למה היפנים לא משתמשים במילה "האראקירי" - משום שזהו מציין גרפי / פיסי של משהו נעלה יותר, ובעל משמעות רחבה יותר. להבדיל - זה כמו שאנו (הישראלים) נעדיף לאמר "סיכול ממוקד" ולא "לפוצץ מחבלים". איל.
