חתונות או לא להיות

[מסטיק אורביט ירוק]

חתונות או לא להיות

הפורום שלנו חברתי לגמרי, אבל מה שיש לרובנו (כולנו?) במשותף הוא - הנישואין.

איזו חתונה היתה לכם? (מסורתית, רפורמית, בחו״ל, משהו אחר?)

חתונה גדולה עם השכנים של הדודה, או אינטימית ומצומצמת?

מתי הרגשתן שאתן רוצות ומוכנות להתחתן?

למה בעצם בחרתן להתחתן? למה לא לחיות בתור זוג בלי עניין החתונה? אם יש לכן סיבה ספציפית, האם היא חלה גם על שאר האנשים? כלומר, האם אתן חושבות שכשזוג מרגיש מחויב אחד לשני הצעד הבא הוא נישואין, או שלאו דווקא?

האם הרגשתן בהבדל כלשהו אחרי שהתחתנתן? באיך שהרגשתן, איך שבן הזוג הרגיש, איך שהיחסים הרגישו, איך שאנשים אחרים התייחסו אליכם, או כל דבר אחר?

 

[haych]

אז ככה...

הייתה חתונה מסורתית, למרות שבעיניי זה היה ממש מיותר. הייתי מוותרת על הרבנות אם א' לא היה מגיע ממשפחה מסורתית.

חתונה די קטנה. איכשהו הגענו לכ-450 מוזמנים (כי ההורים של א' דחפו לנו עוד מאה ברגע האחרון) אבל בסופו של דבר הגיעו 250-שזה המספר שקיוויתי. הייתי מוכנה להתחתן גם בחצי מזה.

לא הרגשתי מוכנה. זה מאוד הלחיץ אותי ולכן לא הייתי מהבנות שלוחצות על בן הזוג, בנוסף, 3 ימים לפני החתונה חטפתי רגליים קרות ורציתי לבטל את כל העסק.

בעיניי חתונה זה דבר מיותר. אני לא רואה סיבה להתחתן וחושבת שיכולנו לחיות לנצח כמו שחיינו קודם.

אני מרגישה אותו דבר. א' אמר שמרגיש יותר מחוייבות. יש השפעה למילה "בעלי" על אנשים זרים, זה נשמע יותר מחייב, אולי אם יותר כח (למשל, אם אני אאיים על חברת סלולר שהחבר שלי ואני נעזוב, זה נשמע אחרת מאשר בעלי ואני...)

 

[מסטיק אורביט ירוק]

עונה לעצמי

איזו חתונה היתה לכם? (מסורתית, רפורמית, בחו״ל, משהו אחר?)
בארץ עשינו חתונה בלי רב. דוד של הבחור חיתן אותנו. לקחנו את חלק מהמאפיינים של הטקס היהודי המסורתי - החופה עצמה, הרי את מקודשת, וכו' - ושינינו את השאר. למשל, גם אני קידשתי אותו והחלפנו טבעות, חיברנו כתובה משלנו, וכד'.
אח"כ התחתנו גם בארה"ב, אבל לא נרשמנו כנשואים בארץ.
&nbsp
חתונה גדולה עם השכנים של הדודה, או אינטימית ומצומצמת?
מצומצמת, של 150 איש, כמו שרצינו.
&nbsp
מתי הרגשתן שאתן רוצות ומוכנות להתחתן?
למה בעצם בחרתן להתחתן? למה לא לחיות בתור זוג בלי עניין החתונה? אם יש לכן סיבה ספציפית, האם היא חלה גם על שאר האנשים? כלומר, האם אתן חושבות שכשזוג מרגיש מחויב אחד לשני הצעד הבא הוא נישואין, או שלאו דווקא?
זה לקח הרבה זמן. אחרי 6 ביחד בערך? במשך הרבה זמן לא רציתי. הרעיון הלחיץ אותי ולא הרגשתי צורך. ואז מתישהו זה השתנה. אני לא יכולה להסביר גם לעצמי למה פתאום הרגשתי שאני מוכנה ואפילו רוצה, זה פשוט קרה. אני עדיין חושבת שברוב המקרים אין באמת סיבה להתחתן. להבנתי אין יותר מדי הקלות שניתנות לנשואים ולא ניתנות לידועים בציבור. הרגשות הם אותם רגשות, היחסים אותם יחסים.
ועם זאת, החתונה היתה אחד הימים הכי כיפים שהיו לי, ואני שמחה שעשינו את זה. אבל אני לא לגמרי יכולה להצדיק את זה מעבר לכיף של אותו היום ורעיון רומנטי של הפי אבר אפטר.
יש את העניין של הויזה, כמובן - זו הסיבה שהתחתנו גם בארה"ב, כדי שהוא יוכל להיות על הויזה שלי במקרה הצורך. אבל זו לא היתה הסיבה לחתונה האמיתית בארץ.
&nbsp
האם הרגשתן בהבדל כלשהו אחרי שהתחתנתן? באיך שהרגשתן, איך שבן הזוג הרגיש, איך שהיחסים הרגישו, איך שאנשים אחרים התייחסו אליכם, או כל דבר אחר?
האמת שלהפתעתי כן הרגשתי קצת אחרת. ממש ממש לא ציפיתי לזה, אבל אני חושבת שזה כן עשה סוויצ' קטן במוח בנוגע לחשיבה שלי על העתיד - שהיא לוקחת בחשבון שאנחנו יחד ומתחשבים אחד בשני בהחלטות גדולות.

 

[Fufu The Girl]

עונה...

הייתה לנו חתונה מסורתית.

הייתה לנו חתונה של 400 איש, הצד של אבא שלי הוא גדול, אבל הזמנו באמת רק את הקרובים.

זה היה כמה ימים אחרי שעברנו לגור ביחד, הייתי חולה והרגשתי ממש על הפנים. הבעל בא אחרי העבודה והביא לי מרק חם ולא זז ממני עד שהבראתי. באותו רגע ידעתי שאיתו אני רוצה להתחתן.

מ-2 סיבות: 1. כדי להקים משפחה, אצלנו משני הצדדים זה לא ממש מקובל להביא ילדים מבלי להתחתן. 2. כי.. ככה רצינו, רצינו להפוך את הזוגיות שלנו למשהו רישמי.

לא ממש הרגשנו הבדל, אולי בגלל שגרנו ביחד שנתיים לפני. אבל כן שמחנו שעשינו את הצעד הזה.
אנשים כן התייחסו (ועדיין מתייחסים) אלינו אחרת.. כאילו בצורה יותר מכבדת ובוגרת...

 

[The Blue Fairy]

*מתחמקת מללמוד*

הייתה לנו חתונה מסורתית אבל עם רב אדיר שגרם לכולם לצחוק הרבה והעביר את החופה בכיף

היו לנו 270 מוזמנים, הכרתי 95% מהאנשים שההורים שלי הזמינו, באמת לא התפרעו והזמינו רק את הקרובים ביותר

לפני הבחור, בכל זאת - היינו יחד 5 שנים, מתוכן גרנו יחד 4 שנים. הגיע הזמן

אין לי הסבר רציונלי, אבל משהו בחתונה מרגיש לי יותר ממסד, כמובן שאני לא חושבת שכולם צריכים להתחתן בשביל להרגיש ככה וכל זוג ודרכו

כמו שאמרתי לאנשים ששאלו אחרי החתונה איך אני מרגישה - אז אותו הדבר, רק עם טבעת. מה שכן, יותר אנשים מציקים עכשיו לגבי ילדים

 

[ע דור]

עונה גם

התחתנו בחתונה מסורתית (בגלל המשפחה). החופה היתה קלילה וקצרה.
&nbsp

מצומצמת. מאד מצומצמת. מאד.
&nbsp

האמת היא שבערך בפעם השלישית שיצאנו הבנתי שזה זה, והנחתי שנתחתן יום אחד... הבנתי שגם מהצד שלו זה היה די מהר.
&nbsp

סיבות משפחתיות. והבחור רצה. בדיעבד אני שמחה שיש איזה עיגון "חוקי" ליחסים שלנו, אם כי אני לא יודעת אם היה מפריע לי אם לא היינו ממסדים את יחסינו בטקס.
&nbsp

שום הבדל בהרגשה, מלבד יחס מכבד יותר של אחרים (והצקות לגבי ילדים...)

 

[Meirav Flum]

תמיד שמחה לדבר על החתונה שלנו

את המחוייבות שלנו הנצחנו בשתי צורות- הראשונה, חתימה על הסכם זוגיות ממון מול עו"ד ונוטוריון. השניה, טקס אישי עם משפחה וחברים ( או כפי שיזכר לדראון עולם- "החתונה").
לארוע הוזמנו כ-70 אורחים, בפועל הגיעו 63. יש שיאמרו לא נורא אבל ההתחייבות שלנו היתה על 70 ובמקום לא הסכימו לרדת מזה...
אני לא רציתי להתחתן. כשאני אומרת שלא רציתי להתחתן אני מתכוונת שלא רציתי ארוע, לא רציתי לעבור במקוה ולא רציתי לקחת חלק בטקס עם הכתובה וההינומה והיין ולהכניס את עצמי למיטה עם הרבנות מסיבותי שלי. לבחור היתה פליטת פה בארוע חברה בו שאלו אותו אם אני אשתו והוא ענה "עוד לא". אחרי זה דיברנו והבנתי שהוא רוצה חתונה ומאחר והוא האיש שאני רוצה להזדקן איתו נצטרך למצוא דרך לעשות את זה שתתאים לשנינו. ההצעה הגיעה עם ההחלטה לעבור לגור יחד וההכנות לארוע לוו בהרבה עצבים ונקודת שבירה (בוא נבטל את הכל- אין בעיה, מחר טסים לקפריסין אם רק תגידי) אבל עם מעט מאד מריבות במפתיע.
למעשה רשמית אנחנו לא נשואים אלא "ידועים בציבור". ההסכם סגר את החלק הרשמי והארוע נועד לשתף את המשפחות ולחגוג את האיחוד. שנינו מסכימים שהמחוייבות לקשר באה מבפנים ומהרצון להשקיע ולטפח את האהבה והחברות שלנו יומיום.
אני כן חושבת שבימינו חשוב ליצור מסמך רשמי שמסדיר את עניין החיים המשותפים, וגם (לא רומנטי ככל שזה יהיה) את עניין פירוקם במידה ויגיע. לנושא הרבנות- איש באמונתו יחיה, אבל גם לנשים מאמינות אני חושבת שמגיע להנשא בטקס שוויוני בו נשמע קולן.
מבחינת היחס, כבר אחרי ההצעה עברנו לגור יחד והבחור התחיל להתייחס אלי כ"אשתי". אמא שלי ידעה שזהו כבר שהתחלנו לצאת יחד והתייחסה אליו כבן משפחה וההורים שלו תמיד אהבו אותי וקיבלו את שינוי הסטטוס גם כן באהבה.אני בבכל מקרה שונאת את המילה "בעלי" ומתייחסת אליו תמיד כ"בן זוגי", ושמתי לב שלפעמים זה מבלבל אנשים.
בתמונה- מנהלת הטקס שלנו.

 

[מסטיק אורביט ירוק]

מאוד מתחברת לבחירות שלך

 

[פרפרי אהבה]

חתונה מסורתית אבל עם המון טאצ' אישי שלנו

ההזמנה הייתה עם ציורים שלי ושל הבעל בתור דמויות מ"מלחמת הכוכבים" כי הבעל חובב מושבע של הסרטים.
המקום עצמו היה מאוד מיוחד, מהמקומות האלה שעושים WOW.
&nbsp
רוב המוזמנים היו של ההורים אבל הם לא הגזימו- הכרתי את רוב אלה שהגיעו וזה משהו שהיה לי מאוד חשוב.
&nbsp
בחרנו להתחתן כי מבחינתנו זה היה עוד צעד לקדם את מערכת היחסים, בתכל"ס זה לא השפיע עלינו יותר מידי אלא בעיקר על ההתייחסות של אחרים אלינו- אם מבחינת הרשויות, אם מבחינת אנשים סביבנו (מסתבר שזה העלה את הערך שלי בעיני הורים בגן

).