ח"כ ערביים על אלימות במגזר הערבי
כדאי לקרוא את כל המאמר בקישור הנ"ל, הבאתי את תמצית הדברים.
www.knesset.gov.il/protocols/data/rtf/samim/2011-12-27.rtf
(בזמנו הבאתי את הדברים בסוף שרשור מאוד ארוך, כך שמעט מאוד ראו את הדברים, לכן אני מביא את הדברים שוב)
היו"ר טלב אלסאנע:
לא יכול להיות שילדים יוצאים מן הבית ואנחנו בספק אם הם יחזרו בשלום אל הבית, לא יכול להיות שאתה הולך לחתונה ותחטוף כדור במסגרת השמחה הזו. לא יכול להיות שאנשים הולכים בכבישים ולא חוזרים בשלום ולא יכול להיות שהרחוב הערבי יהיה מוצף בנשק, בכמויות כל כך אדירות ואנחנו עומדים במצב של אוזלת יד. לא יכול להיות שהבטחון האישי מעורער עד כדי כך ואנחנו במדינת ישראל אומרים שהם יכולים להגיע לכל פינה, לכל מקום, בזרוע ארוכה וקצרה ולא יכולים להגיע לישובים הערבים הסמוכים במידת האכיפה.
פעמוני האזהרה מצלצלים, האורות האדומים מהבהבים ואני אתן סקירה של מספר נתונים שנדהמתי לקבל:
80% מאירועי הירי הם במגזר הערבי, להזכירכם שהמגזר הערבי הוא בסך הכל 20% מאזרחי המדינה.51 מקרי הרצח במגזר הערבי, 18 מתוך 60, 48% מן ההצתות, 52% ממקרי השוד, איום על ראשי רשויות, בתי הספר - שהם המקום שאמור להתמודד עם התופעה לפעמים הם המקור של הבעיה. קטטה בין שני תלמידים מגיעה לקטטה בין שני שבטים. יש קשר בין סיבות העומק לכך, הענין של המצב הסוציואקונומי. כאשר רואים ש- 50% מן המשפחות חיות מתחת לקו העוני במגזר הערבי ומצד שני 50% ממקרי הרצח הם במגזר הערבי.
אחמד טיבי:
והתשובה הברורה והמוחצת תהיה: האלימות הפנימית והשימוש בנשק. לכן, לא פלא שזה הנושא המדובר ביותר בקרב החברה הערבית ולצערי הרב יש כל הזמן 'טריגר' להעלות אותו מחדש ואלה מעשי הרצח שמתרחשים כמעט כל שבוע או אפילו לפעמים בתדירות גבוהה יותר בישוב זה או אחר.
אני בא מישוב מוכה אלימות, לאחרונה התפרצה האלימות הזו שנית, העיירה טייבה. בשנים האחרונות עשרות מקרי רצח אבל, לצערי הרב, ה'מחלה' הזו התפשטה לישובים רבים ואין כמעט ישוב שלא סובל מן הדבר הזה.
אני רוצה לומר שלא תמיד המשטרה - גם אם יש לה רצון טוב או כלים, יכולה למנוע מקרה רצח מסוים. למשל, אם מישהו רוצה לרצוח אישה אז הוא לא צריך נשק חם, כי לפעמים הוא עושה את זה בדרכים אחרות והנושא הוא נושא מוסרי, ערכי של הפרט, שמשתמש באלימות ככלי לפתור בעיה או באלימות לשמה.
לא בכדי יושב הראש הזכיר את הנושא של ירי בחתונות. ירי בחתונות הוא תולדה ישירה של זמינות הנשק. כאשר יש נשק קל יותר להשתמש בו, קל יותר לבצע פשע או רצח או הרג בטעות, כמו שקרה לפני מספר חודשים, האח של החתן נהרג בגלל שימוש בנשק בעת חתונה.
אנחנו קוראים לכם למנוע ירי בחתונות. זה אלמנט ברוטאלי, לא תרבותי אבל גם הורג.
בי"ת, הזכרנו את הנושא של רצח נשים, הטענה הנבובה של "רצח נשים על רקע חילול כבוד המשפחה" אדוני יושב הראש, אין לה ולא כלום עם כבוד, גבר שרוצח אישה אין לו כבוד ולכן, השימוש במושגים חיוביים – לעתים על ידי דוברי המשטרה, בהודעות ל'ביפר', הוא שגוי, הוא לא נכון, הוא לא במקום. לא כבוד ולא רומנטיקה
לכן הצעתי הצעת חוק שתחסום את השימוש בביטויים החיוביים בהקשר של רצח.
הדבר החשוב ביותר הוא הסטטיסטיקה שהציג יושב הראש בהקדמה. 80% מאירועי הירי במגזר הערבי הם במגזר הערבי, יותר ממחצית מקרי הרצח, יש סטטיסטיקה שמדברת על 60% ויש על 40% אבל גם 51% זה נורא, אנחנו 20% מן האוכלוסיה ולכן, אנחנו קוראים לכם, למשטרה, ועדת המעקב הוציאה הודעה, קריאה, בקשה, דרישה, ואנחנו שבים ומעלים אותה כאן באמצעות הועדה, לאסוף את הנשק מן הישובים הערבים
בשבוע שעבר בטייבה היה אירוע של ירי מתמשך, שלושים דקות, עם מירדף בתוך הרחובות, אנשים חששו לצאת מן הבית, רק אחרי שהירי שנמשך חצי שעה נפסק, הגיעה המשטרה. זה נורא, אי אפשר לחיות. האדם, האזרח הפשוט, איבד את הרגשת הבטחון האישי שלו ולכן, נדרשת אחריות מכם אבל בעיקר, הביקורת העצמית צריכה להיות מופנית גם אלינו פנימה, צריך חינוך במסגדים, בבתי הספר, בבית, בעיתונות, בכל מקום, אלימות היא לא דרך, נשק הוא לא דרך ולכן, פתחנו בקמפיין לפני מספר חודשים, "די לאלימות!", "הנשק הורג אותנו!" וזה אכן קורה כל יום. תודה רבה.
גאלב מג'אדלה:
ראשית אני אומר, לפני שאנחנו מפנים כל דרישה מכל גורם, אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו ועל חלקנו בנושא כי זה לא מתחיל במשטרה, זה מתחיל בבית, זה מתחיל בבית הספר, זה נמשך במסגרות החינוך הבלתי פורמאלי, זה ממשיך בעיריה או ברשות המקומית ובשלטון המקומי, זה נמשך בשלטון המרכזי ואחר כך גורמי האכיפה למיניהם. אז בואו קודם כל נניח את הנחות היסוד הנכונות, אדוני יושב הראש, ולכן אני אומר: הנושא מורכב. הוא מורכב, הוא סבוך, הוא הולך ומחמיר, זה כבר לא תופעה - כפי שנהגנו לומר לפני מספר שנים אלא זה מעבר לתופעה שמאיימת על שלמותה ועל ראשיה של החברה הערבית. אגב, גם על החברה הישראלית בכלל. האלימות, הפשיעה, העבריינות, הסמים,
אני לא רוצה להיכנס לפרטי הסוגים, אלימות נוער ונשים וקשישים, כל דבר הוא אלים והכל הוא אלימות, כל הפשיעה. אין העדפה לשום דבר ומבחינתנו זו עובדה, אם זה נער בן שתים עשרה, כפי שקרה לפני שבועיים או באום אל פאחם, משפחה שלמה, או במקום אחר אישה
היו"ר טלב אלסאנע:
המצב היום הוא מאד מאד מדאיג. אי אפשר להמשיך ולשתוק כי שתיקה מעודדת את התופעה.
ג'מאל זחאלקה:
הבעיה של האלימות והפשיעה בישובים הערבים מקבלת בשנים האחרונות ממדים מפלצתיים. אנחנו בחברה בחרדה, מגיעים למצבים שהורים מאד מפחדים על ילדיהם בלילה, ירי ברחובות, השתלטות של הפשיעה, כל כך מפחדים האנשים עד כדי כך שמשפחות וארגוני פשיעה מקבלים מקום של כבוד בישוב בכח, לא בגלל שאנשים אוהבים אותם אלא בגלל שהם כופים את עצמם.
דר' חאלד אבו עסבה יציג את המחקר שערך, בבקשה.
ד"ר חאלד אבו עסבה:
ולא חסרים מחקרים אמפיריים אשר מצביעים על מגמה של עלייה
ואני לא רוצה לחזור על דבריהם של חבר הכנסת שהקדימו אותי, המצב הוא קטסטרופאלי, המצב הוא בלתי נסבל
האלימות והפשיעה הולכות ומתפשטות והפכו לנגע קשה בחברה הערבית עד כדי כך שניתן להבחינן כמרכיב בחיי היומיום, כפי שחברי הכנסת פה גם ציינו, מי שלא חי את המציאות לא יודע על מה אנחנו מדברים, אנחנו מדברים על מציאות לפיה היום אין בטחון אישי לשום אדם בתוך ישוב ערבי, בטחון אישי פשוט לילד, למבוגר, במקום העבודה, בכל מקום, מציאות מאד מאד קשה שהנורה האדומה מזמן כבר נדלקה בגינה ולכן, זו אלימות או פשיעה שמתפשטת ואוכלת כל חלקה טובה בתוך החברה הערבית.
תופעת האלימות הפכה מהתנהגות אלימה לתרבות אלימה אשר באה לידי ביטוח בצורות שונות, אלימות פיזית, מילולית, נפשית, תופעות שחיתות, אופורטוניזם, שימוש בעוצמה שלטונית ככלי לקביעת הגמוניה, כל התנהגות שהיא התנהגות אלימה אפשר לאפיין אותה כהתנהגות אלימה אבל כשהיא תרבות והיא הופכת לתרבות אלימה, אז גם השיח הופך להיות, השיח הופך להיות אלים, גם האינטראקציה בין הפרט לבין השלטון הופכת להיות אלימה, גם היחסים בין הפרט לבין הפרט האחר הופכים להיות אלימים ואני מדבר על תרבות שהיא תרבות אלימה ולא על אלימות גרידא.
מי אשם? החברה אשמה, המועצה אשמה, האנשים אשמים
יש תחושה בישובים הערביים שאין להם בטחון וברגע שלי אין בטחון והמדינה אינה מספקת לי בטחון אז אני צריך לספק לעצמי בטחון, ואז לא פלא שיש לי נשק, סליחה שאני אומר את זה ממש בגסות כזו, ואנשים רוכשים להם נשק כדי שהם יגנו על עצמם ולכן, לא צריך להתפלא למה אנשים מחזיקים נשק, תנו לי בטחון אז אני לא צריך את הנשק הזה ואני לא צריך את הפושעים ואני לא צריך את המאפיות שנמצאות בכל מקום.
המוסד החינוכי חייב ליטול אחריות חברתית בכל הקשור לחינוך הילדים בצד אחד ומתן אופק עתידי לכל התלמידים בצד השני.
חנין זועבי:
לא אחזור על הטרגדיה, לא תופעה - זו טרגדיה שאנחנו מדברים עליה ואני לא אחזור גם על כמה אנחנו, כחברה, וכנציגים של החברה, לוקחים אחריות על עצמנו, הרי עצם הדיון הזה הוא לקיחת האחריות
ויש לנו סטטיסטיקה פשוטה, שהיא אומרת: לא רק שאחוז מקרי הרצח בחברה הערבית הוא פי שלש מאחוז החברה הערבית מכלל האוכלוסיה אלא גם התיקים שנסגרים הם יותר מן התיקים שנסגרים כאשר מקרה הרצח הם מקרים בקהילה היהודית ומספר התיקים שנפתחים הוא גם יותר נמוך בחברה הערבית
כדאי לקרוא את כל המאמר בקישור הנ"ל, הבאתי את תמצית הדברים.
www.knesset.gov.il/protocols/data/rtf/samim/2011-12-27.rtf
(בזמנו הבאתי את הדברים בסוף שרשור מאוד ארוך, כך שמעט מאוד ראו את הדברים, לכן אני מביא את הדברים שוב)
היו"ר טלב אלסאנע:
לא יכול להיות שילדים יוצאים מן הבית ואנחנו בספק אם הם יחזרו בשלום אל הבית, לא יכול להיות שאתה הולך לחתונה ותחטוף כדור במסגרת השמחה הזו. לא יכול להיות שאנשים הולכים בכבישים ולא חוזרים בשלום ולא יכול להיות שהרחוב הערבי יהיה מוצף בנשק, בכמויות כל כך אדירות ואנחנו עומדים במצב של אוזלת יד. לא יכול להיות שהבטחון האישי מעורער עד כדי כך ואנחנו במדינת ישראל אומרים שהם יכולים להגיע לכל פינה, לכל מקום, בזרוע ארוכה וקצרה ולא יכולים להגיע לישובים הערבים הסמוכים במידת האכיפה.
פעמוני האזהרה מצלצלים, האורות האדומים מהבהבים ואני אתן סקירה של מספר נתונים שנדהמתי לקבל:
80% מאירועי הירי הם במגזר הערבי, להזכירכם שהמגזר הערבי הוא בסך הכל 20% מאזרחי המדינה.51 מקרי הרצח במגזר הערבי, 18 מתוך 60, 48% מן ההצתות, 52% ממקרי השוד, איום על ראשי רשויות, בתי הספר - שהם המקום שאמור להתמודד עם התופעה לפעמים הם המקור של הבעיה. קטטה בין שני תלמידים מגיעה לקטטה בין שני שבטים. יש קשר בין סיבות העומק לכך, הענין של המצב הסוציואקונומי. כאשר רואים ש- 50% מן המשפחות חיות מתחת לקו העוני במגזר הערבי ומצד שני 50% ממקרי הרצח הם במגזר הערבי.
אחמד טיבי:
והתשובה הברורה והמוחצת תהיה: האלימות הפנימית והשימוש בנשק. לכן, לא פלא שזה הנושא המדובר ביותר בקרב החברה הערבית ולצערי הרב יש כל הזמן 'טריגר' להעלות אותו מחדש ואלה מעשי הרצח שמתרחשים כמעט כל שבוע או אפילו לפעמים בתדירות גבוהה יותר בישוב זה או אחר.
אני בא מישוב מוכה אלימות, לאחרונה התפרצה האלימות הזו שנית, העיירה טייבה. בשנים האחרונות עשרות מקרי רצח אבל, לצערי הרב, ה'מחלה' הזו התפשטה לישובים רבים ואין כמעט ישוב שלא סובל מן הדבר הזה.
אני רוצה לומר שלא תמיד המשטרה - גם אם יש לה רצון טוב או כלים, יכולה למנוע מקרה רצח מסוים. למשל, אם מישהו רוצה לרצוח אישה אז הוא לא צריך נשק חם, כי לפעמים הוא עושה את זה בדרכים אחרות והנושא הוא נושא מוסרי, ערכי של הפרט, שמשתמש באלימות ככלי לפתור בעיה או באלימות לשמה.
לא בכדי יושב הראש הזכיר את הנושא של ירי בחתונות. ירי בחתונות הוא תולדה ישירה של זמינות הנשק. כאשר יש נשק קל יותר להשתמש בו, קל יותר לבצע פשע או רצח או הרג בטעות, כמו שקרה לפני מספר חודשים, האח של החתן נהרג בגלל שימוש בנשק בעת חתונה.
אנחנו קוראים לכם למנוע ירי בחתונות. זה אלמנט ברוטאלי, לא תרבותי אבל גם הורג.
בי"ת, הזכרנו את הנושא של רצח נשים, הטענה הנבובה של "רצח נשים על רקע חילול כבוד המשפחה" אדוני יושב הראש, אין לה ולא כלום עם כבוד, גבר שרוצח אישה אין לו כבוד ולכן, השימוש במושגים חיוביים – לעתים על ידי דוברי המשטרה, בהודעות ל'ביפר', הוא שגוי, הוא לא נכון, הוא לא במקום. לא כבוד ולא רומנטיקה
לכן הצעתי הצעת חוק שתחסום את השימוש בביטויים החיוביים בהקשר של רצח.
הדבר החשוב ביותר הוא הסטטיסטיקה שהציג יושב הראש בהקדמה. 80% מאירועי הירי במגזר הערבי הם במגזר הערבי, יותר ממחצית מקרי הרצח, יש סטטיסטיקה שמדברת על 60% ויש על 40% אבל גם 51% זה נורא, אנחנו 20% מן האוכלוסיה ולכן, אנחנו קוראים לכם, למשטרה, ועדת המעקב הוציאה הודעה, קריאה, בקשה, דרישה, ואנחנו שבים ומעלים אותה כאן באמצעות הועדה, לאסוף את הנשק מן הישובים הערבים
בשבוע שעבר בטייבה היה אירוע של ירי מתמשך, שלושים דקות, עם מירדף בתוך הרחובות, אנשים חששו לצאת מן הבית, רק אחרי שהירי שנמשך חצי שעה נפסק, הגיעה המשטרה. זה נורא, אי אפשר לחיות. האדם, האזרח הפשוט, איבד את הרגשת הבטחון האישי שלו ולכן, נדרשת אחריות מכם אבל בעיקר, הביקורת העצמית צריכה להיות מופנית גם אלינו פנימה, צריך חינוך במסגדים, בבתי הספר, בבית, בעיתונות, בכל מקום, אלימות היא לא דרך, נשק הוא לא דרך ולכן, פתחנו בקמפיין לפני מספר חודשים, "די לאלימות!", "הנשק הורג אותנו!" וזה אכן קורה כל יום. תודה רבה.
גאלב מג'אדלה:
ראשית אני אומר, לפני שאנחנו מפנים כל דרישה מכל גורם, אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו ועל חלקנו בנושא כי זה לא מתחיל במשטרה, זה מתחיל בבית, זה מתחיל בבית הספר, זה נמשך במסגרות החינוך הבלתי פורמאלי, זה ממשיך בעיריה או ברשות המקומית ובשלטון המקומי, זה נמשך בשלטון המרכזי ואחר כך גורמי האכיפה למיניהם. אז בואו קודם כל נניח את הנחות היסוד הנכונות, אדוני יושב הראש, ולכן אני אומר: הנושא מורכב. הוא מורכב, הוא סבוך, הוא הולך ומחמיר, זה כבר לא תופעה - כפי שנהגנו לומר לפני מספר שנים אלא זה מעבר לתופעה שמאיימת על שלמותה ועל ראשיה של החברה הערבית. אגב, גם על החברה הישראלית בכלל. האלימות, הפשיעה, העבריינות, הסמים,
אני לא רוצה להיכנס לפרטי הסוגים, אלימות נוער ונשים וקשישים, כל דבר הוא אלים והכל הוא אלימות, כל הפשיעה. אין העדפה לשום דבר ומבחינתנו זו עובדה, אם זה נער בן שתים עשרה, כפי שקרה לפני שבועיים או באום אל פאחם, משפחה שלמה, או במקום אחר אישה
היו"ר טלב אלסאנע:
המצב היום הוא מאד מאד מדאיג. אי אפשר להמשיך ולשתוק כי שתיקה מעודדת את התופעה.
ג'מאל זחאלקה:
הבעיה של האלימות והפשיעה בישובים הערבים מקבלת בשנים האחרונות ממדים מפלצתיים. אנחנו בחברה בחרדה, מגיעים למצבים שהורים מאד מפחדים על ילדיהם בלילה, ירי ברחובות, השתלטות של הפשיעה, כל כך מפחדים האנשים עד כדי כך שמשפחות וארגוני פשיעה מקבלים מקום של כבוד בישוב בכח, לא בגלל שאנשים אוהבים אותם אלא בגלל שהם כופים את עצמם.
דר' חאלד אבו עסבה יציג את המחקר שערך, בבקשה.
ד"ר חאלד אבו עסבה:
ולא חסרים מחקרים אמפיריים אשר מצביעים על מגמה של עלייה
ואני לא רוצה לחזור על דבריהם של חבר הכנסת שהקדימו אותי, המצב הוא קטסטרופאלי, המצב הוא בלתי נסבל
האלימות והפשיעה הולכות ומתפשטות והפכו לנגע קשה בחברה הערבית עד כדי כך שניתן להבחינן כמרכיב בחיי היומיום, כפי שחברי הכנסת פה גם ציינו, מי שלא חי את המציאות לא יודע על מה אנחנו מדברים, אנחנו מדברים על מציאות לפיה היום אין בטחון אישי לשום אדם בתוך ישוב ערבי, בטחון אישי פשוט לילד, למבוגר, במקום העבודה, בכל מקום, מציאות מאד מאד קשה שהנורה האדומה מזמן כבר נדלקה בגינה ולכן, זו אלימות או פשיעה שמתפשטת ואוכלת כל חלקה טובה בתוך החברה הערבית.
תופעת האלימות הפכה מהתנהגות אלימה לתרבות אלימה אשר באה לידי ביטוח בצורות שונות, אלימות פיזית, מילולית, נפשית, תופעות שחיתות, אופורטוניזם, שימוש בעוצמה שלטונית ככלי לקביעת הגמוניה, כל התנהגות שהיא התנהגות אלימה אפשר לאפיין אותה כהתנהגות אלימה אבל כשהיא תרבות והיא הופכת לתרבות אלימה, אז גם השיח הופך להיות, השיח הופך להיות אלים, גם האינטראקציה בין הפרט לבין השלטון הופכת להיות אלימה, גם היחסים בין הפרט לבין הפרט האחר הופכים להיות אלימים ואני מדבר על תרבות שהיא תרבות אלימה ולא על אלימות גרידא.
מי אשם? החברה אשמה, המועצה אשמה, האנשים אשמים
יש תחושה בישובים הערביים שאין להם בטחון וברגע שלי אין בטחון והמדינה אינה מספקת לי בטחון אז אני צריך לספק לעצמי בטחון, ואז לא פלא שיש לי נשק, סליחה שאני אומר את זה ממש בגסות כזו, ואנשים רוכשים להם נשק כדי שהם יגנו על עצמם ולכן, לא צריך להתפלא למה אנשים מחזיקים נשק, תנו לי בטחון אז אני לא צריך את הנשק הזה ואני לא צריך את הפושעים ואני לא צריך את המאפיות שנמצאות בכל מקום.
המוסד החינוכי חייב ליטול אחריות חברתית בכל הקשור לחינוך הילדים בצד אחד ומתן אופק עתידי לכל התלמידים בצד השני.
חנין זועבי:
לא אחזור על הטרגדיה, לא תופעה - זו טרגדיה שאנחנו מדברים עליה ואני לא אחזור גם על כמה אנחנו, כחברה, וכנציגים של החברה, לוקחים אחריות על עצמנו, הרי עצם הדיון הזה הוא לקיחת האחריות
ויש לנו סטטיסטיקה פשוטה, שהיא אומרת: לא רק שאחוז מקרי הרצח בחברה הערבית הוא פי שלש מאחוז החברה הערבית מכלל האוכלוסיה אלא גם התיקים שנסגרים הם יותר מן התיקים שנסגרים כאשר מקרה הרצח הם מקרים בקהילה היהודית ומספר התיקים שנפתחים הוא גם יותר נמוך בחברה הערבית