טוב אז התוצאות הראשונות של מי השפיר תקינות
עשיתי מי שפיר ברביעי הקודם. רופא מדהים בתל השומר- דר פלדמן!! לפני שהספקתי להזדעדע ממש (דמעות וזה) כבר הייתי בחוץ. כוולה 20 שניות ונגמר. שילמנו 5200 שח לדעת תוצאות ראשוניות של מי השפיר (QF) בגלל שהשקיפות הייתה כל כך גרועה 1:20. אז התוצאות הראשוניות של תסמונת דאון וכזה היו תקינות.
עכשיו ממתינים לצ'יפ.
הכניסה לתל השומר הייתה חוויה מתקנת מבחינתי. הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים, כשנאלצתי לעשות הפלה בתקופה שאני ובעלי היינו כל כך מרוחקים זה מזה, שבכלל לא רציתי שיהיה לצידי שם. ובחנייה אמר לי שהוא לא יעשה ילד עד שלא נפתור את הדברים בינינו (היינו על סף משבר משמעותי).
כל זה יחד עם העובדה שאין הפרדה בין יולדות לבין רופא הנשים במיון היולדות, וראיתי את כל הבטנים הענקיות הנרשמות ללידה כשאני עומדת לעבור הפלה, והיציאה מהאולטרסאונד בה הודיעו לי שאין תקווה עברה דרך חלון שחרור ילודים- עשה לי מההפלה שעברתי, גם אם בשבוע 10 חוויה הרבה יותר טראומטית וגדולה, ממה שאולי הייתי חווה בסיטואציה אחרת.
ואילו עכשיו, הוא היה איתי, ביחד, בחוויה הזו. הוא דאג לי שלא יקרה לי כלום, וחיבק אותי ונתן לי יד, והיה איתי, זוגי.
איזו זכות להכיר מחדש את בן הזוג אחרי 15 שנה ביחד. להנות ממנו מחדש, למרות העציצים והנעליים שרוצים לזרוק מדי פעם אחד על השני
אז זו הייתה חוויה מתקנת של ממש.
ואז ביום שישי הייתה בעיתון מקור ראשון אצל חמותי כתבה במוסף על נשים שחוו לידה שקטה. ואני קוראת בסלון, כשהילדות בחדר משחקות ובעלי לידי קורא עוד מוסף- וכל מה שאני רוצה זה רק לבכות.
בסוף הלכתי לבכות בשרותים ושטפתי את הפנים וחזרתי לסלון אבל בעלי אמר לי למה את קוראת את זה.
אז אני קוראת את זה כי אני חוששת, הכי חוששת, מזה. עד הלידה. שזה מה שיקרה. אין ערובה. אין ביטחון בשום שלב בהריון הזה. והוא מפרפר בתוכי, ולא בטוחה שאין בו פגם כלשהו, למרות שבנתיים כל הבדיקות הוכיחו אחרת. ולמרות זאת, לא נקשרת. עוברת עוד בדיקה ועוד בדיקה, רק כדי לסמן וי ולהמשיך הלאה. דואגת יותר למשקל שלא יעלה משמעותית ולא נותנת לעצמי להקשר.
ובכל זאת, כשחששתי אחרי כמה ימים מדליפת מי שפיר עקב הפרשות מוגברות, זה היה חשש פתאום להריון. שלא יעלם, שלא יאבד. אכפתיות ולא אדישות מנוכרת.
הפתיע אותי.
עשיתי מי שפיר ברביעי הקודם. רופא מדהים בתל השומר- דר פלדמן!! לפני שהספקתי להזדעדע ממש (דמעות וזה) כבר הייתי בחוץ. כוולה 20 שניות ונגמר. שילמנו 5200 שח לדעת תוצאות ראשוניות של מי השפיר (QF) בגלל שהשקיפות הייתה כל כך גרועה 1:20. אז התוצאות הראשוניות של תסמונת דאון וכזה היו תקינות.
עכשיו ממתינים לצ'יפ.
הכניסה לתל השומר הייתה חוויה מתקנת מבחינתי. הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים, כשנאלצתי לעשות הפלה בתקופה שאני ובעלי היינו כל כך מרוחקים זה מזה, שבכלל לא רציתי שיהיה לצידי שם. ובחנייה אמר לי שהוא לא יעשה ילד עד שלא נפתור את הדברים בינינו (היינו על סף משבר משמעותי).
כל זה יחד עם העובדה שאין הפרדה בין יולדות לבין רופא הנשים במיון היולדות, וראיתי את כל הבטנים הענקיות הנרשמות ללידה כשאני עומדת לעבור הפלה, והיציאה מהאולטרסאונד בה הודיעו לי שאין תקווה עברה דרך חלון שחרור ילודים- עשה לי מההפלה שעברתי, גם אם בשבוע 10 חוויה הרבה יותר טראומטית וגדולה, ממה שאולי הייתי חווה בסיטואציה אחרת.
ואילו עכשיו, הוא היה איתי, ביחד, בחוויה הזו. הוא דאג לי שלא יקרה לי כלום, וחיבק אותי ונתן לי יד, והיה איתי, זוגי.
איזו זכות להכיר מחדש את בן הזוג אחרי 15 שנה ביחד. להנות ממנו מחדש, למרות העציצים והנעליים שרוצים לזרוק מדי פעם אחד על השני
אז זו הייתה חוויה מתקנת של ממש.
ואז ביום שישי הייתה בעיתון מקור ראשון אצל חמותי כתבה במוסף על נשים שחוו לידה שקטה. ואני קוראת בסלון, כשהילדות בחדר משחקות ובעלי לידי קורא עוד מוסף- וכל מה שאני רוצה זה רק לבכות.
בסוף הלכתי לבכות בשרותים ושטפתי את הפנים וחזרתי לסלון אבל בעלי אמר לי למה את קוראת את זה.
אז אני קוראת את זה כי אני חוששת, הכי חוששת, מזה. עד הלידה. שזה מה שיקרה. אין ערובה. אין ביטחון בשום שלב בהריון הזה. והוא מפרפר בתוכי, ולא בטוחה שאין בו פגם כלשהו, למרות שבנתיים כל הבדיקות הוכיחו אחרת. ולמרות זאת, לא נקשרת. עוברת עוד בדיקה ועוד בדיקה, רק כדי לסמן וי ולהמשיך הלאה. דואגת יותר למשקל שלא יעלה משמעותית ולא נותנת לעצמי להקשר.
ובכל זאת, כשחששתי אחרי כמה ימים מדליפת מי שפיר עקב הפרשות מוגברות, זה היה חשש פתאום להריון. שלא יעלם, שלא יאבד. אכפתיות ולא אדישות מנוכרת.
הפתיע אותי.
