Black Strong coffr
New member
טוב אז חזרתי
היי למי שלא זוכר אותי פרסמתי כאן כמה קטעים מדברים שרשמתי...הייתה לי בעיה קטנה של תקיעה בעלילה ואחרי מחיקה מחודשת של דברים ויצירה מחדש, יצרתי לי משהו עם קו עלילה הגיוני וסופי. זה בתכלס שכתוב של משהו קודם שעשיתי (אם מישהו כאן ראה פעם פרולוג למשהו שנקרא "דרקונים"). בלי לדבר יותר מדי רשמתי כבר כמה פרקים והייתי שמח לביקורת ושכתוב של אותם דברים ודעות של אחרים. אז הנה:
פרק 1: דמיאן
האדמה העלתה צחנה מגופות הת'ארוקסים. חייליו של דמיאן הערימו את הגופות בערימה אחת ליד השנייה. נדרשו שלושה לוסיאנים בכדי להרים ת'אורקסי בודד. הפרווה העבה של הת'אורקסים הייתה מכוסה בדם שנזל מפצעי החורים שכיסו את גופן. השערות התקשחו והפכו לקשים כמו אבן. הן עמדו במקומן עם מגע הרוח האביבית בהם.
"מחזה נפלא, לא חושב?" פנה לאנדו אל דמיאן. הוא היה אחיו הצעיר. מאז שגדלו יחד בעיר הלוסיאנים חלמו להיות קפטנים בכירים בצבא. דמיאן, בהיותו הבכור, התנדב לפניו וצבר ניסיון בקרבות רבים במלחמת הקסם הקודמת ועלה בסולם הדרגות במהרה, עד שהרוויח את תואר קפטן המשנה. לאנדו תמיד היה לו לזנב, ולמרות זאת, היריבות לא פגעה בקשר ביניהם.
"אני בטוח שעבור הת'ארוקסים הללו, המצב לא כזה נפלא", השיב דמיאן. צמתו הירוקה הגיעה עד לאמצע גבו. היא לא הייתה זוהרת כמו הזהובה של אחיו ורוב השערות היו שרופות וקצרות. הוא ליטף בהרהור את החלק של הצמה ששכב על כתפו ובחן את הגופות במבט ארוך. כלוסיאני שלחם רבות ביצורים הללו, הוא ידע שהם לא ייכנעו ללא קרב; אך שדה הקרב הראה אחרת: כלי הקרב שלהם, גרזנים ואלות קוצניות היו זרוקים על הדשא. אפילו שאריות פרווה לא היו עליהם, הם לא הספיקו אפילו לבצע מהלך התגוננות, שלא לדבר על תקיפה.
קשה היה עבור דמיאן לדמיין שהת'אורקסים חטפו כאלו פציעות, שגרמו לגופם להפוך למסננת, ואינם הגיבו חזרה. רק תקיפה מרחוק ובמסווה הייתה יכולה לגרום לכזאת תוצאה בקרב. הוא ירד מסוסו וניגש אל אחת הגופות. ריח הבשר הרפש התמזג עם הריח הרענן והמתקתק של היער בשעת הבוקר המוקדמת. הקרניים חדרו מבעד לצמרות העצים שלאחר החורף פרחו בססגוניות. הוא הניח את ידו על הפרווה ומישש אותה. היא הייתה קרה והעבירה צמרמורת ברחבי גופו. מרוב קשיחותה הוא אפילו לא הצליח לקרוע אותה מגופם. הקרב התרחש לפני שעות רבות, הגופות הללו בתהליכי ריקבון מתקדמים. הוא חזר אל סוסו לאחר מכן.
"חמישה מסתננים ת'אורקסים. הבהמות למדו לחשוב סופסוף?" דמיאן עיוות את פיו לנוכח המחשבה.
"ואולי הם נמלטו מהתוקפים שלהם ומתו כאן", השיב לאנדו.
"ממתי ת'אורקסים נסים?!" דמיאן הסתכל על לאנדו והידק את שפתיו. "אתה לא ילד לאנדו, ת'אורקסים לא נסים! זו בושה עבורם!" הוא כמעט וצעק.
העיניים השחורות של דמיאן התרחבו. "חמישה ת'אורקסים מתים! בשטח שלנו! ביער לקוסט!" הצעקות שלו גרמו לסוסים של חייליו להתפרע ולסגת לאחור.
"בסדר", לאנדו הרים את כף ידו וסימן לאחיו להירגע. "מה הפקודה שלך?"
"אנו נמשיך הלאה. לוחמים היו ערניים לכל תזוזה שאתה קולטים. קדימה!" דמיאן משך במושכות סוסו והחיה החלה לדהור. אחריו היה לאנדו כשהוא מוביל את עשרת החיילים הלוסיאנים אחריו.
הדהירה של הסוסים גרמה לשריון הלוחמים לקפץ על גופם. השריון של כל הלוחמים הלוסיאנים היה זהה, מלבד זה של המלך. השריון היה עשוי ממתכת שנחצבה מהרי הקרח ונצבעה בסגול. עיטורי כסף בצורת גלים קישטו אותה באזור החזה והזרועות. העיטורים נוצקו אל תוך השריון, מומחיות שהייתה ידועה רק ללוסיאנים.
השריון היה מורכב משני החלקים. העליון רחב מאוד ובעל כתפיות חדות. הוא היה יכול לחסום להבים קהים. הוא כיסה את כל הפלג הגוף העליון מהצוואר עד לכפות הידיים. הלהבים היו מוטבעים בתוכו בתוך פרצה שנבנתה במיוחד בין כף היד אל הזרוע. הייתה נדרשת תנועה שרק הלוחמים היו מכירים אותה ושני להבי חרב עבים היו פורצים מתוך השריון בתנועה מהירה. החלק התחתון של השריון היה צמוד מאוד ואם זאת אפשר תנועה חופשית של הרגליים ולא פגע בזריזות של הלוסיאנים.
הלוחמים חצו את כל יער לקוסט. היער היה הגבול של ממלכת הלוסיאנים. הוא היה עתיק מאוד, בין היערות הראשונים שנוצרו באדמות של אליס. הוא היה כביר בגודלו והתפרס לכל אורך הגבול של ממלכת הלוסיאנים. העצים שלו נראו כמו צריחי ענק, בעלי צמרות אדירות מימדים שבימי הקיץ חוסמים את אור השמש ומצלילים את כולו. היער היה בית לחיות רבות, בעיקר מכרסמים, אולם בשעת בוקר שכזאת רובם עדיין ישנו. הלוסיאנים פילסו לעצמם דרכים בתוך היער, אך היו כאלה כמו דמיאן שהכירו גם את האזורים היותר עמוקים שלו וידעו להתמצא בו. הוא הכיר כל פנייה מאחורי כל עץ, כל קיצור דרך בתוך הסבך הפראי, כל מקור למים וצמחים הראויים למאכל. אחרי הכול, דמיאן היה חייל מצטיין. אביו נלחם במלחמות הקסם השנייה והרביעית אל מול הת'אורקסים ממש בין עצים אלו, הדם שנספג באדמה היה מאוד. סיפורי הקרב ששמע מאביו היו אלו שהלהיטו אותו כל כך להפוך לחייל. המוות שלו במלחמה האחרונה הייתה עבורו ההוכחה עד כמה השלום, בן מאתיים השנים ,עוזר לשמור על חייהם של כל היצורים בארץ אליס.
לאנדו סובב את ראשו לצדדים על כל עץ שעברו בדרכם. הוא כיווץ את עיניו ועיקם את פיו. לאן אתה לוקח אותנו אחי? הרהר לעצמו. הם חצו מזמן את העץ שסימן את סוף מסלול הפטרול שלהם. אם הם ייפגשו בפטרול אחר של לוסיאנים, ידווחו על כך שחרגו מסמכותם וייענשו על ידי הקפטן רפונז. אחרי שהבחין כי הם חצו את הגבול בין ממלכת הלוסיאנים לשאר אליס עצר את סוסו. הוא ידע את ההוראות, אסור היה להם לחצות בשום רשות את הגבול. ברגע שפרסת סוס אחת תחצה את העץ הזקן בן חמישים אלף השנים שעומד בפאתי היער, הת'אורקסים רשאים לתקוף אותם והסכם השלום יבוטל במיידית. האם דמיאן בעצמו רוצה להתחיל מלחמה חדשה בגלל חמישה מסתננים? ממיקומו כבר נגלה סוף היער והתחלתה של ארץ אליס, האביב שהגיע הפריח את הצמחייה שהייתה קפואה בחורף והשמש החמימה חשפה בפניהם את השדות הירוקים שהתפרסו לאורך קילומטרים רחוקים. בשמיים עפו ציפורי טרף וחיכו לתפוס חיות שדה אומללות שלא הצליחו למצוא הסוואה כמולם. לאנדו חש בדיוק כמוהם, הת'אורקסים רק מחכים ללוסיאנים שייצאו מתוך הממלכה. יש מספיק ת'אורקסים שיפעלו על פי האינסטינקט ויחסלו את מי שנכנס להם לשטח, והדבר יהיה חוקי לחלוטין.
"עצרו!" צעק לאנדו בפקודה. דמיאן סובב את ראשו לאחור תוך כדי שהחיילים עצרו את הסוסים. בלית ברירה הוא עצר את סוסו והתבונן על לאנדו. אחיו הצעיר החזיק במושכות סוסו בחוזקה, והוא היה משוכנע כי הוא עומד לקרוע אותן. עיניו השחורות גדלו עם כל שנייה שעברה.
"מה העניין לאנדו?!"
"אנחנו מחוץ לגבול שלנו. אסור לנו לצאת מתחומי הממלכה", סוסו של לאנדו רקע ברגליו במהירות. הוא היה לחוץ לא פחות מהרוכב שלו. "מה אתה רוצה למצוא?"
"יש לי את החששות שלי".
לאנדו היה חסר מילים לרגע. "השתגעת?!", הוא צעק בטון עצבני. "מה חשוב לך מי הרג את הת'אורקסים ההם? בין אם זה פטרול שלנו, בין אם זה יצור לא מוכר זה לא משנה! אנחנו צריכים לחזור לפני שאנחנו ניתקל ביצורים המתועבים האלה! אתה מסכן את כולנו!" לאנדו החל לחזור לאחור בצעדים איטיים.
"אתה מבין שאין שום סיכוי ששום כוח פטרול של שניים עשר לוסיאנים כמונו יכול היה להביס את הת'אורקסים ההם! מישהו טבח בהם, אני רוצה לדעת מי זה!" הנחישות של דמיאן גרמה ללאנדו לשתוק.
נאמנותו של חייל לוסיאני היא אחת מתכונותיו החזקות ביותר. חייל שאינו נאמן למפקד שלו מורחק מיידית מהצבא. החיילים הלוסיאנים עמדו במרכז בין שניהם, בדיוק על קו הגבול. הם הסיטו את מבטים הלוך וחזור, פעם אחת על דמיאן ופעם נוספת על לאנדו. סוסיהם המתינו לפקודה אולם כמו אלו הרוכבים עליהם הם המשיכו לקפוא במקום עד שאחד מהם לפתע החל לרכב לכיוון לאנדו. "קפטן רפונז הוא המפקד שלי!", הוא פנה אל דמיאן, קד בראשו בהתנצלות ופנה לאחור. שאר החיילים היססו למשך מספר רגעים אולם אחד אחרי השני ביצעו אותה החלטה כמו הראשון ובמהרה דמיאן נותר לבדו.
היי למי שלא זוכר אותי פרסמתי כאן כמה קטעים מדברים שרשמתי...הייתה לי בעיה קטנה של תקיעה בעלילה ואחרי מחיקה מחודשת של דברים ויצירה מחדש, יצרתי לי משהו עם קו עלילה הגיוני וסופי. זה בתכלס שכתוב של משהו קודם שעשיתי (אם מישהו כאן ראה פעם פרולוג למשהו שנקרא "דרקונים"). בלי לדבר יותר מדי רשמתי כבר כמה פרקים והייתי שמח לביקורת ושכתוב של אותם דברים ודעות של אחרים. אז הנה:
פרק 1: דמיאן
האדמה העלתה צחנה מגופות הת'ארוקסים. חייליו של דמיאן הערימו את הגופות בערימה אחת ליד השנייה. נדרשו שלושה לוסיאנים בכדי להרים ת'אורקסי בודד. הפרווה העבה של הת'אורקסים הייתה מכוסה בדם שנזל מפצעי החורים שכיסו את גופן. השערות התקשחו והפכו לקשים כמו אבן. הן עמדו במקומן עם מגע הרוח האביבית בהם.
"מחזה נפלא, לא חושב?" פנה לאנדו אל דמיאן. הוא היה אחיו הצעיר. מאז שגדלו יחד בעיר הלוסיאנים חלמו להיות קפטנים בכירים בצבא. דמיאן, בהיותו הבכור, התנדב לפניו וצבר ניסיון בקרבות רבים במלחמת הקסם הקודמת ועלה בסולם הדרגות במהרה, עד שהרוויח את תואר קפטן המשנה. לאנדו תמיד היה לו לזנב, ולמרות זאת, היריבות לא פגעה בקשר ביניהם.
"אני בטוח שעבור הת'ארוקסים הללו, המצב לא כזה נפלא", השיב דמיאן. צמתו הירוקה הגיעה עד לאמצע גבו. היא לא הייתה זוהרת כמו הזהובה של אחיו ורוב השערות היו שרופות וקצרות. הוא ליטף בהרהור את החלק של הצמה ששכב על כתפו ובחן את הגופות במבט ארוך. כלוסיאני שלחם רבות ביצורים הללו, הוא ידע שהם לא ייכנעו ללא קרב; אך שדה הקרב הראה אחרת: כלי הקרב שלהם, גרזנים ואלות קוצניות היו זרוקים על הדשא. אפילו שאריות פרווה לא היו עליהם, הם לא הספיקו אפילו לבצע מהלך התגוננות, שלא לדבר על תקיפה.
קשה היה עבור דמיאן לדמיין שהת'אורקסים חטפו כאלו פציעות, שגרמו לגופם להפוך למסננת, ואינם הגיבו חזרה. רק תקיפה מרחוק ובמסווה הייתה יכולה לגרום לכזאת תוצאה בקרב. הוא ירד מסוסו וניגש אל אחת הגופות. ריח הבשר הרפש התמזג עם הריח הרענן והמתקתק של היער בשעת הבוקר המוקדמת. הקרניים חדרו מבעד לצמרות העצים שלאחר החורף פרחו בססגוניות. הוא הניח את ידו על הפרווה ומישש אותה. היא הייתה קרה והעבירה צמרמורת ברחבי גופו. מרוב קשיחותה הוא אפילו לא הצליח לקרוע אותה מגופם. הקרב התרחש לפני שעות רבות, הגופות הללו בתהליכי ריקבון מתקדמים. הוא חזר אל סוסו לאחר מכן.
"חמישה מסתננים ת'אורקסים. הבהמות למדו לחשוב סופסוף?" דמיאן עיוות את פיו לנוכח המחשבה.
"ואולי הם נמלטו מהתוקפים שלהם ומתו כאן", השיב לאנדו.
"ממתי ת'אורקסים נסים?!" דמיאן הסתכל על לאנדו והידק את שפתיו. "אתה לא ילד לאנדו, ת'אורקסים לא נסים! זו בושה עבורם!" הוא כמעט וצעק.
העיניים השחורות של דמיאן התרחבו. "חמישה ת'אורקסים מתים! בשטח שלנו! ביער לקוסט!" הצעקות שלו גרמו לסוסים של חייליו להתפרע ולסגת לאחור.
"בסדר", לאנדו הרים את כף ידו וסימן לאחיו להירגע. "מה הפקודה שלך?"
"אנו נמשיך הלאה. לוחמים היו ערניים לכל תזוזה שאתה קולטים. קדימה!" דמיאן משך במושכות סוסו והחיה החלה לדהור. אחריו היה לאנדו כשהוא מוביל את עשרת החיילים הלוסיאנים אחריו.
הדהירה של הסוסים גרמה לשריון הלוחמים לקפץ על גופם. השריון של כל הלוחמים הלוסיאנים היה זהה, מלבד זה של המלך. השריון היה עשוי ממתכת שנחצבה מהרי הקרח ונצבעה בסגול. עיטורי כסף בצורת גלים קישטו אותה באזור החזה והזרועות. העיטורים נוצקו אל תוך השריון, מומחיות שהייתה ידועה רק ללוסיאנים.
השריון היה מורכב משני החלקים. העליון רחב מאוד ובעל כתפיות חדות. הוא היה יכול לחסום להבים קהים. הוא כיסה את כל הפלג הגוף העליון מהצוואר עד לכפות הידיים. הלהבים היו מוטבעים בתוכו בתוך פרצה שנבנתה במיוחד בין כף היד אל הזרוע. הייתה נדרשת תנועה שרק הלוחמים היו מכירים אותה ושני להבי חרב עבים היו פורצים מתוך השריון בתנועה מהירה. החלק התחתון של השריון היה צמוד מאוד ואם זאת אפשר תנועה חופשית של הרגליים ולא פגע בזריזות של הלוסיאנים.
הלוחמים חצו את כל יער לקוסט. היער היה הגבול של ממלכת הלוסיאנים. הוא היה עתיק מאוד, בין היערות הראשונים שנוצרו באדמות של אליס. הוא היה כביר בגודלו והתפרס לכל אורך הגבול של ממלכת הלוסיאנים. העצים שלו נראו כמו צריחי ענק, בעלי צמרות אדירות מימדים שבימי הקיץ חוסמים את אור השמש ומצלילים את כולו. היער היה בית לחיות רבות, בעיקר מכרסמים, אולם בשעת בוקר שכזאת רובם עדיין ישנו. הלוסיאנים פילסו לעצמם דרכים בתוך היער, אך היו כאלה כמו דמיאן שהכירו גם את האזורים היותר עמוקים שלו וידעו להתמצא בו. הוא הכיר כל פנייה מאחורי כל עץ, כל קיצור דרך בתוך הסבך הפראי, כל מקור למים וצמחים הראויים למאכל. אחרי הכול, דמיאן היה חייל מצטיין. אביו נלחם במלחמות הקסם השנייה והרביעית אל מול הת'אורקסים ממש בין עצים אלו, הדם שנספג באדמה היה מאוד. סיפורי הקרב ששמע מאביו היו אלו שהלהיטו אותו כל כך להפוך לחייל. המוות שלו במלחמה האחרונה הייתה עבורו ההוכחה עד כמה השלום, בן מאתיים השנים ,עוזר לשמור על חייהם של כל היצורים בארץ אליס.
לאנדו סובב את ראשו לצדדים על כל עץ שעברו בדרכם. הוא כיווץ את עיניו ועיקם את פיו. לאן אתה לוקח אותנו אחי? הרהר לעצמו. הם חצו מזמן את העץ שסימן את סוף מסלול הפטרול שלהם. אם הם ייפגשו בפטרול אחר של לוסיאנים, ידווחו על כך שחרגו מסמכותם וייענשו על ידי הקפטן רפונז. אחרי שהבחין כי הם חצו את הגבול בין ממלכת הלוסיאנים לשאר אליס עצר את סוסו. הוא ידע את ההוראות, אסור היה להם לחצות בשום רשות את הגבול. ברגע שפרסת סוס אחת תחצה את העץ הזקן בן חמישים אלף השנים שעומד בפאתי היער, הת'אורקסים רשאים לתקוף אותם והסכם השלום יבוטל במיידית. האם דמיאן בעצמו רוצה להתחיל מלחמה חדשה בגלל חמישה מסתננים? ממיקומו כבר נגלה סוף היער והתחלתה של ארץ אליס, האביב שהגיע הפריח את הצמחייה שהייתה קפואה בחורף והשמש החמימה חשפה בפניהם את השדות הירוקים שהתפרסו לאורך קילומטרים רחוקים. בשמיים עפו ציפורי טרף וחיכו לתפוס חיות שדה אומללות שלא הצליחו למצוא הסוואה כמולם. לאנדו חש בדיוק כמוהם, הת'אורקסים רק מחכים ללוסיאנים שייצאו מתוך הממלכה. יש מספיק ת'אורקסים שיפעלו על פי האינסטינקט ויחסלו את מי שנכנס להם לשטח, והדבר יהיה חוקי לחלוטין.
"עצרו!" צעק לאנדו בפקודה. דמיאן סובב את ראשו לאחור תוך כדי שהחיילים עצרו את הסוסים. בלית ברירה הוא עצר את סוסו והתבונן על לאנדו. אחיו הצעיר החזיק במושכות סוסו בחוזקה, והוא היה משוכנע כי הוא עומד לקרוע אותן. עיניו השחורות גדלו עם כל שנייה שעברה.
"מה העניין לאנדו?!"
"אנחנו מחוץ לגבול שלנו. אסור לנו לצאת מתחומי הממלכה", סוסו של לאנדו רקע ברגליו במהירות. הוא היה לחוץ לא פחות מהרוכב שלו. "מה אתה רוצה למצוא?"
"יש לי את החששות שלי".
לאנדו היה חסר מילים לרגע. "השתגעת?!", הוא צעק בטון עצבני. "מה חשוב לך מי הרג את הת'אורקסים ההם? בין אם זה פטרול שלנו, בין אם זה יצור לא מוכר זה לא משנה! אנחנו צריכים לחזור לפני שאנחנו ניתקל ביצורים המתועבים האלה! אתה מסכן את כולנו!" לאנדו החל לחזור לאחור בצעדים איטיים.
"אתה מבין שאין שום סיכוי ששום כוח פטרול של שניים עשר לוסיאנים כמונו יכול היה להביס את הת'אורקסים ההם! מישהו טבח בהם, אני רוצה לדעת מי זה!" הנחישות של דמיאן גרמה ללאנדו לשתוק.
נאמנותו של חייל לוסיאני היא אחת מתכונותיו החזקות ביותר. חייל שאינו נאמן למפקד שלו מורחק מיידית מהצבא. החיילים הלוסיאנים עמדו במרכז בין שניהם, בדיוק על קו הגבול. הם הסיטו את מבטים הלוך וחזור, פעם אחת על דמיאן ופעם נוספת על לאנדו. סוסיהם המתינו לפקודה אולם כמו אלו הרוכבים עליהם הם המשיכו לקפוא במקום עד שאחד מהם לפתע החל לרכב לכיוון לאנדו. "קפטן רפונז הוא המפקד שלי!", הוא פנה אל דמיאן, קד בראשו בהתנצלות ופנה לאחור. שאר החיילים היססו למשך מספר רגעים אולם אחד אחרי השני ביצעו אותה החלטה כמו הראשון ובמהרה דמיאן נותר לבדו.