חלק ראשון.
הירח החרמשי האיר את בנייני העיר באורו הלבן, מבעד לעננים. זה היה לילה, ותושבי העיר ישנו מתחת לים הכוכבים הזורח מלמעלה. ביניהם היה גם ילד בן שש, חום שיער, שישן בפישוק איברים ונחר בקול. סביב צווארו הייתה משקפת שחורת מסגרת. הוא הסתובב על צידו ועיקם את פניו. "לא, לך מפה. אני לא רוצה לבוא..." הילד נופף בידו הקטנה מתוך שינה. אחותו הקטנה, אסאהי, הציצה לתוך החדר כדי לבדוק מה קורה. הילד הסתובב לצד השני, אל הקיר, ואור הירח נפל על פניו וגרם לו לכווץ את עיניו. "אסאהי, לכי לישון." נשמעה לחישה במסדרון, ואיה, האחות הגדולה, הגיעה כדי לגרש את הילדה. היא הציצה לחדר כדי לראות שהכל בסדר, אז סגרה את הדלת והמשיכה בדרכה לשירותים. אסאהי הביטה באחותה המתרחקת, אז בדלת הסגורה, ולבסוף משכה בכתפיה וחזרה לחדר המשותף עם אחותה. בחדרו, חום השיער המשיך להתגלגל מצד אל צד ולמלמל מתוך שינה. לרגע, אור חזק גרם לו לעצום את עיניו בחוזקה שוב, ואז פסק. משהו דגדג אותו כעת וליטף את פניו. שתי עיניים חומות נפקחו והביטו בגבעולים הדקים שהתנשאו מולן. "מה...?" שאל הילד בישנוניות. ואז קלט שהוא לא במיטתו והתיישב בבהלה. הוא היה מתחת לשמיים כחולים, בשדה גדול ונרחב, ועננים לבנים גלשו מעליו במהירות, מסתירים את השמש וחושפים אותה לחילופין. "איפה...אני?" שאל את עצמו וקם על רגליו. במרחק התנשאו הרים גבוהים ועירומים. הוא גירד את עורפו וחשב מה לעשות, אבל נכנע במהירות. חשיבה מעולם לא הייתה הצד החזק שלו. "נראה שאין לי ברירה אלא להתחיל ללכת עד שאמצא מישהו." מלמל לעצמו והחל ללכת. "אני רעב." התלונן בקול בכייני. הוא עדיין היה בשדה, ולא היה יכול לראות את סופו. השמש בהקה בעוז מלמעלה והשתקפות אורה חזרה מהמשקפת שעל מצחו של הילד ויצרה עיגולי אור על העשב שלפניו. "היה נחמד יותר אם היה כאן עוד מישהו לדבר איתו, ואולי קצת אוכל. אני גווע!" ואז, משהו נגע ברגלו והוא הביט במהירות. זו הייתה ביצה לבנה ועליה קווים קצרים ודקיקים, צהובים, כמו טיפות גשם שירדו מקודקודה ועד לבסיסה. "ביצה?" שאל את עצמו בתמיהה. "היי, אולי אני אוכל לטגן אותה!" אמר וריר החל נוטף מפיו. הוא התכופף כדי להרים את הביצה, אלא שלפתע נשבה רוח חזקה והביצה התנדנדה בפראות. היא נפלה ונעלמה בתוך העשב. "היי, את! חזרי לכאן!" הילד זינק אל תוך העשב הגבוה, אבל לא הגיע לאדמה: הוא התגלגל במורד תלול ומלא חול בעקבות הביצה. פעם אחת כמעט נתקע בעץ, אבל הצליח להימנע מהמפגש וחלף מספר סנטימטרים לידו. הוא השתטח על מדף סלע ופלט אנחת כאב חלושה. בקצה המדף הבחין בביצה וחיוך נסוך על פניו. "האוכל!" קרא. אבל אז נסדק המדף והתפורר. הוא התגלגל ומתח את ידיו בניסיון להגיע לביצה, אבל היא כבר הייתה רחוקה מדי: הביצה התקרבה אל מדף סלע מעוקל והחליקה מקצהו ישר לשמיים. הילד נתקע במדף, שקצהו נשבר, וגלש במורד על חתיכת הסלע, עיניו מביטות אל הביצה שבאוויר. הביצה החלה לאבד גובה והוא מתח את ידיו בחיוך של ניצחון, מוכן לתפוס אותה, אבל משהו עצר אותו: עץ גדול, עבה וקשיח. הביצה נפלה על צמרתו של העץ, משם על ראשו של הילד ומשם לחיקו, אך אז התנדנדה, נפלה והמשיכה להתגלגל למטה. "עץ מטופש!" צעק בכעס. "מה אמרת?" נשמע קול. הוא הרים את עיניו החומות והביט בעיניו הקטנות, הצהובות והכעוסות של העץ. "עץ מדבר?" שאל בהפתעה. "למי קראת 'עץ'?!" שאג העץ בזעם ושפם העלים שלו רעד. הוא הניף את מקלו, והילד מיהר לקום על רגליו ולרוץ. "בוא הנה!" העץ הניע את שורשיו והחל לרוץ בעקבותיו. "אה! עזוב אותי! אני רק רוצה לאכול!" צעק הילד. "תאכל את זה! פצצת דובדבנים!" דובדבנים נורו מצמרתו של העץ והתפוצצו במגע עם האדמה ועם עצי החורשה שאליה רצו השניים. "מה זה?!" שאגה אדירה פילחה את האוויר ומאות ציפורים נסקו מצמרות העצים שבחורשה. "מה אתה חושב שאתה עושה?!" נשמע עוד קול. הילד עצר והביט בתדהמה בעצים הפוקחים עיניים ומסתובבים אל התוקף. "צעיר חצוף!" צעק אחד העצים בקול זקן. "מה אתה חושב שאתה עושה?" צעק אחד אחר. "זוזו מהדרך!" קרא העץ שרדף אחרי הילד. אבל העצים התקדמו לעברו, הניפו את מקלותיהם והתחילו מהומה. מהצד, צפה הילד בתדהמה מהולה במבוכה בחורשת העצים המכים זה את זה וצועקים ברגזנות. "מה זה אמור להיות?" שאל את עצמו כשבטנו שוב קרקרה. "אה, הביצה!" הוא הסתובב והביט אל הביצה, שנחה במרחק מאה מטרים מתחתיו, על מצע של חול זהוב שהוביל לגלים עדינים ומלוחים. הוא החל לרוץ במהירות והגיע לחוף, עייף אך שמח. החול קפץ לרגע והביצה התנדנדה, ואז שוב. משהו הרעיד את האדמה, משהו גדול. הוא הביט סביבו בבהלה והבחין בזה: יצור ענק ומשוריין בצבע צהוב, ומעל גבו מתנשא זנב ארוך שבקצהו כדור ברזל מלא קוצים. "מה...?" גמגם בפחד. ככל שהיצור התקרב, האדמה רעדה בעוצמה רבה יותר, עד שלבסוף הילד התקשה לעמוד. הביצה החלה להתגלגל בחול לעבר מי הים המלוחים, ולעבר המפלצת המפחידה. "אה, הביצה!" אמר הילד ורץ אחריה. הביצה התגלגלה וחלפה בין ארבעת רגליה של המפלצת, שעמדה על שפת הים ושתתה ממימיו. הוא מיהר אחריה ונכנס מתחת ליצור, אבל האחרון סיים לשתות והחל ללכת. "אה!" קרא הילד בבהלה בשעה שאחת הרגליים התרוממה וכמעט נחתה עליו. בקושי הצליח לצאת מתחת לבטנו של היצור בשלום, ומיד שם את המשקפת על עיניו, זינק למים והחל לשחות אל הביצה המתרחקת. "בואי הנה, אני רק רוצה לאכול אותך!" קרא אליה. ואז הרגיש משהו זז מתחתיו. "לא עוד אחד." מלמל באימה. סילון אדיר של מים פרץ מהראש הכהה והגדול שהופיע מתחתיו והטיס למעלה אותו ואת הביצה. "אההההה!!!" הוא צעק ופיו התמלא מים מלוחים. הילד החל לאבד גובה ונחת בצמרתו של עץ, שהוא קיווה בכל מאודו שיהיה בשקט ולא יזרוק עליו דובדבנים מתפוצצים, ומשם נפל על האדמה. "אאוץ'." מלמל. בטנו הכואבת קרקרה בחוזקה והוא אחז בה. "אני רעב." התלונן. ואז הבחין בביצה הנחה לידו וחיוך נמרח על פניו. "סוף סוף! אבל...היא סדוקה." הוא לקח את הביצה בשתי ידיו ואור לבן בקע מבין החריצים שעליה. החריצים התרחבו ונהפכו לבקעים שעטפו את כל הביצה. האור התחזק וחתיכות מהקליפה החלו ליפול, עד שלבסוף נותר בידיו של הילד כדור של אור זוהר. "היא בקעה!" קרא בבהלה וזינק על רגליו. האור דעך ובידיו נותר כדור פרווה רך ולבן בעל עיניים שחורות, לחיים ורדרדות ומוצץ תכול. על ראשו הזדקרו שתי אוזני שועל ארוכות במיוחד, שבשלב מסוים התעקלו לאחור והגיעו עד לאדמה, למרות שהכדור הקטן היה בגובה של חצי מטר מעליה! "מ...מה...זה?" גמגם הילד. "בויומון!" צייץ הכדור. "בו...בויומון?" שאל הילד. "בויומון! בויומון!" צייץ היצור שוב. "אה, זה השם שלך! בויומון!" הילד הבין. "נעים להכיר, אני יוטה טויה!" "בויומון!" צייץ בויומון. "זה כל מה שאתה יכול להגיד, הא?" שאל הילד, יוטה. "בויומון!" בויומון צייץ לחיוב. "טוב, אני לא יכול לאכול אותך, ואני עדיין רעב." התלונן יוטה. בויומון זינק מידיו והחל לקפץ משם בקריאות "בויומון! בויומון!" "היי, בוא הנה!" קרא יוטה והחל לרוץ אחריו. בויומון נעלם בתוך קבוצה של שיחים ויוטה זינק אחריו, ומצא את עצמו מוקף בפירות קטנים, אדומים ושחורים, ובפטריות חומות. "אתה בטוח שבסדר לאכול את זה?" שאל יוטה.
