טוב, גם אני נשברתי
זה נראה כל כך קטן וזניח לעומת מה שקורה בצפון. באמת. המחשבה שהחיים שלי עשויים להגמר מחר, נראית כל כך בלתי נתפסת, בעודה מזדחלת אל התודעה. עוד SMS לחברה בצפון. הכל בסדר. הידיעה המתסכלת שלא אוכל לעשות כלום בשביל לעזור לסביבה שלי, רק ללכת לעבודה כרגיל, לעשות הכי טוב שאני יכולה... ולקוות שמחר הסיוט יגמר. אני לא מאמינה שאני חושבת על זה. אפילו בכיתי קצת. מסתכלת על עצמי ואומרת, "את מגוחכת, כי מחר יפול עלייך טיל, ואת בוכה על לימודי רפואה". כן. זה החלום שלי (כמו של כולכם פה), וכנראה זה ישאר חלום. הרבה מזל ומאמץ - היה לי את הסכם, בלי לשפר בגרויות, בת בליעל שכמותי ובלי מכינות. לא קרעתי ג'בלאות, אם כי פספסתי די הרבה מהתיכון בשביל זה. שיפרתי פסיכומטרי, נכון. אחרי שבקושי נשמתי מהשחרור מהצבא ישר לכיתת הפסיכו' וללו"ז עבודה צפוף הגעתם, ראיונות יקרים. ואין ספק שאם כל השיטות החדשות האלו, קלקלתי לעצמי רק יותר, מה לעשות. בתל אביב הסכם בקושי השתפר והוא בוודאי מתחת ל 730 הנכסף, וכל תקווה שהייתה לי ללמוד קל"ב ולא להתנתק ממציאות שרק לאחרונה למדתי לאהוב כל כך, די הלכה לפח. בירושלים אין דחיה אבל אין גם קבלה, ומהטכניון אין ציוץ. די כבר. זה פשוט נמשך חודשים על חודשים. נמאס לי לחכות, לכסוס ציפורניים, לענות בחיוך מתנצל שאין לי מושג איפה אני אהיה עוד חודשיים ואיפה אני אגור. הלחץ הזה מבפנים על עצמי, הפרפקציוניזם הזה, כן, הוא באמת תכונה רעה. אני יודעת שזה שווה את זה. ומה לא עושים בשביל להגיע לרגע שבאמצעות הסטטוסקופ אוכל לשמוע לב חי פועם, ולגעת בקו הזה בין שפיות לבין שגעון, בין חיים למוות, ולחוות את הלידה מחדש הזו, לתוך הים המטורף הזה שנקרא חיים. נמאס לי לחכות, באמת. שבוע הבא מתחיל הקורס בפיזיקה בתל אביב. נרשמתי. ברור לי שאין לי סיכוי בכלל להתקבל, אבל ניחא. למה לא? נעשה עוד קורס. כבר לחוץ מספיק, לא? אז עוד מאמץ קטן בדרך לשער הזה שנקרא קבלה - שהוא רק שער למאמצים גדולים הרבה יותר. אני יודעת שאני לא משרשרת נכון, ואני נורא מצטערת (אושרית, תסלחי לי, זו קפריזיות של רגע, אני טוענת לאי שפיות זמנית...) אבל אני כבר לא יכולה יותר. אני חייבת להוציא קיטור. אולי לפחות אזכה לקצת הבנה של הכאוס והלחץ המתמשכים האלו, כי אני בטוחה שחלק מכם עשו יותר ממני והשקיעו הרבה יותר בשביל זה... ולאומת מה שכתבתם, אני מרגישה את עצמי כמו עוד ילדה חנונית מפונקת מתל אביב, שהכל בא לה בקלות יחסית. אני רוצה להיות רופאה, באמת. מתוך אידיאל. אני יודעת על מה אני מוותרת, וכבר ניסו לשכנע אותי כמה וכמה פעמים שאולי זה לא מה שזה נראה. אבל זה פשוט לא עובד. אני יודעת שאני יכולה לתרום, ואני מוכנה להקדיש את חיי למטרה הזו. חיים ללא זה מבחינתי אינם מימוש שלם של עצמי, ואני יודעת שאני יכולה לתת הרבה מאד, ואני רוצה לתת את זה. למה לא רואים את זה?! למה בבחינות עוברת החנונית הביישנית, ולא הקצינה החרוצה, המקורית, הנועזת, מלאת המוטיבציה שלא אומרת נואש? כן, אני לא טובה ברושם ראשוני. בכלל לא. אני צריכה את היד לידי, ואת המבט הזה בעיניים, ושזה אמיתי - אני שם. שזה לא - קשה לרמות אותי, וגם לי קשה לרמות את עצמי לצורך ראיון... ואני משלמת את המחיר על זה. עוד שם מוזר ברשימת המתנה ארוכה. עוד דמעה מתגלגלת. כולכם הייתם טובים כמוני עם לא יותר, ואני מאחלת לכם רק טוב, באמת. אני מקווה שילך גם לי, וגם אם לא, אני מקווה שתקחו משהו ממה שכתבתי כאן הלאה, ותזכרו שאנחנו עושים את זה בשביל בני אדם אחרים, כמונו. בשביל זמני מלחמה, וזמנים של שכול ואובדן. עוד 7 שנים הכל יראה אחרת, ומי יודע איפה נהיה, ואם נהיה. עוד 10 שנים... בכלל... אל תשכחו למה התחלתם, ואני מקווה שתשכילו לראות את האדם מולכם שאתם תראיינו צעירות ביישניות שלא יודעות להראות את הפוטנציאל שלהן, ותזכרו שזו לא מחלקת שיווק, שמשווקים - זה פשוט יותר קל...
זה נראה כל כך קטן וזניח לעומת מה שקורה בצפון. באמת. המחשבה שהחיים שלי עשויים להגמר מחר, נראית כל כך בלתי נתפסת, בעודה מזדחלת אל התודעה. עוד SMS לחברה בצפון. הכל בסדר. הידיעה המתסכלת שלא אוכל לעשות כלום בשביל לעזור לסביבה שלי, רק ללכת לעבודה כרגיל, לעשות הכי טוב שאני יכולה... ולקוות שמחר הסיוט יגמר. אני לא מאמינה שאני חושבת על זה. אפילו בכיתי קצת. מסתכלת על עצמי ואומרת, "את מגוחכת, כי מחר יפול עלייך טיל, ואת בוכה על לימודי רפואה". כן. זה החלום שלי (כמו של כולכם פה), וכנראה זה ישאר חלום. הרבה מזל ומאמץ - היה לי את הסכם, בלי לשפר בגרויות, בת בליעל שכמותי ובלי מכינות. לא קרעתי ג'בלאות, אם כי פספסתי די הרבה מהתיכון בשביל זה. שיפרתי פסיכומטרי, נכון. אחרי שבקושי נשמתי מהשחרור מהצבא ישר לכיתת הפסיכו' וללו"ז עבודה צפוף הגעתם, ראיונות יקרים. ואין ספק שאם כל השיטות החדשות האלו, קלקלתי לעצמי רק יותר, מה לעשות. בתל אביב הסכם בקושי השתפר והוא בוודאי מתחת ל 730 הנכסף, וכל תקווה שהייתה לי ללמוד קל"ב ולא להתנתק ממציאות שרק לאחרונה למדתי לאהוב כל כך, די הלכה לפח. בירושלים אין דחיה אבל אין גם קבלה, ומהטכניון אין ציוץ. די כבר. זה פשוט נמשך חודשים על חודשים. נמאס לי לחכות, לכסוס ציפורניים, לענות בחיוך מתנצל שאין לי מושג איפה אני אהיה עוד חודשיים ואיפה אני אגור. הלחץ הזה מבפנים על עצמי, הפרפקציוניזם הזה, כן, הוא באמת תכונה רעה. אני יודעת שזה שווה את זה. ומה לא עושים בשביל להגיע לרגע שבאמצעות הסטטוסקופ אוכל לשמוע לב חי פועם, ולגעת בקו הזה בין שפיות לבין שגעון, בין חיים למוות, ולחוות את הלידה מחדש הזו, לתוך הים המטורף הזה שנקרא חיים. נמאס לי לחכות, באמת. שבוע הבא מתחיל הקורס בפיזיקה בתל אביב. נרשמתי. ברור לי שאין לי סיכוי בכלל להתקבל, אבל ניחא. למה לא? נעשה עוד קורס. כבר לחוץ מספיק, לא? אז עוד מאמץ קטן בדרך לשער הזה שנקרא קבלה - שהוא רק שער למאמצים גדולים הרבה יותר. אני יודעת שאני לא משרשרת נכון, ואני נורא מצטערת (אושרית, תסלחי לי, זו קפריזיות של רגע, אני טוענת לאי שפיות זמנית...) אבל אני כבר לא יכולה יותר. אני חייבת להוציא קיטור. אולי לפחות אזכה לקצת הבנה של הכאוס והלחץ המתמשכים האלו, כי אני בטוחה שחלק מכם עשו יותר ממני והשקיעו הרבה יותר בשביל זה... ולאומת מה שכתבתם, אני מרגישה את עצמי כמו עוד ילדה חנונית מפונקת מתל אביב, שהכל בא לה בקלות יחסית. אני רוצה להיות רופאה, באמת. מתוך אידיאל. אני יודעת על מה אני מוותרת, וכבר ניסו לשכנע אותי כמה וכמה פעמים שאולי זה לא מה שזה נראה. אבל זה פשוט לא עובד. אני יודעת שאני יכולה לתרום, ואני מוכנה להקדיש את חיי למטרה הזו. חיים ללא זה מבחינתי אינם מימוש שלם של עצמי, ואני יודעת שאני יכולה לתת הרבה מאד, ואני רוצה לתת את זה. למה לא רואים את זה?! למה בבחינות עוברת החנונית הביישנית, ולא הקצינה החרוצה, המקורית, הנועזת, מלאת המוטיבציה שלא אומרת נואש? כן, אני לא טובה ברושם ראשוני. בכלל לא. אני צריכה את היד לידי, ואת המבט הזה בעיניים, ושזה אמיתי - אני שם. שזה לא - קשה לרמות אותי, וגם לי קשה לרמות את עצמי לצורך ראיון... ואני משלמת את המחיר על זה. עוד שם מוזר ברשימת המתנה ארוכה. עוד דמעה מתגלגלת. כולכם הייתם טובים כמוני עם לא יותר, ואני מאחלת לכם רק טוב, באמת. אני מקווה שילך גם לי, וגם אם לא, אני מקווה שתקחו משהו ממה שכתבתי כאן הלאה, ותזכרו שאנחנו עושים את זה בשביל בני אדם אחרים, כמונו. בשביל זמני מלחמה, וזמנים של שכול ואובדן. עוד 7 שנים הכל יראה אחרת, ומי יודע איפה נהיה, ואם נהיה. עוד 10 שנים... בכלל... אל תשכחו למה התחלתם, ואני מקווה שתשכילו לראות את האדם מולכם שאתם תראיינו צעירות ביישניות שלא יודעות להראות את הפוטנציאל שלהן, ותזכרו שזו לא מחלקת שיווק, שמשווקים - זה פשוט יותר קל...
תודה רבה על המילים החמות. אני יודעת שיש סיכוי...ואני מחזיקה אצבעות. אם אני אתקבל השנה, אני לא אשכח את החויה שעברתי. ובוודאי שלא את כל החברה המופלאים בפורום. תודה על הכל!!!
