טוב... הבנתי שאסור לכתוב הרגשה
כללית, אז נפרט: ימים שלמים שאני עובד על הסרט גמר הארור שלי, בקושי ישן בלילות, בקשוי עושה משהו, רק יושב מול המחשב ועורך, לומד איך להשתמש בתוכנה, ועורך.. פותר תקלות, מנסה לעשות שהכל יהיה טוב, שירוץ חלק, שיעבוד כמו שצריך, בשביל מה? בשביל היום הקרנה. ומה קורה בסוף? כמה מפתיע - אני לא מספיק. ואז כל יליד מגמת קולנוע חוגגים, רק יניב וקבוצתו שקרעו את התחת בצורה לא נורמלית עומדים שם ורוצים לבכות, ולא יודעים באיזה זכות אנחנו נמצאים בערב הקרנה הזה, כי לא מגיע לנו, כי נכשלנו במשימה הגדולה - להיות מוכנים לערב הקרנה (ולא, זה לא הבגרות, אבל תסלחו לי שאני לא לומד קולנוע רק בשביל הבגרות...), וכך, אני, היחיד בכתה שלי שבאמת ידע איך לערוך ואיך להתעסק עם הכל - נופל על רקע האחרים שעולים. ובנוסף לכל הצרות, ליוויתי את הסרט של חבר שלי לאורך כל הדרך, עזרתי לו לכתוב תסריט, לביים, ועוד, ומה קורה בסוף? אפילו בקרדיטים בסוף אני לא מופיע. וזה לא המקרים הספציפיים האלה שמעצבנים אותי (אני מקדים תשובה לכל המתחכמים שחושבים שלעשות "ערב הקרנה במיוחד בשבילך" מאוד יעזור לי), אלא זאת ההרגשה שלי שאני תמיד כאן, תמיד נמצא, תמיד משתדל, אבל תמיד נמצא מאחורי הקלעים, ואף אחד לא יודע את זה. קחו לדוגמה פעם אחת שלידידה שלי היה יומהולדת, אז אני כתבתי לה ברכה, ולחבר שלי (שגם מכיר אותה) לא נשאר מה לכתוב, אז חשבנו על רעיון, ועלה לי רעיון לברכה מבריקה, מצחיקה, מרגשת... משהו מדהים. אבל מה? זאת הייתה הברכה שלו. אני לא "אגנוב" לו את הקרדיט. אני קיים. מודע לעצמי, יודע שזה בזכותי. אבל לא זוכה לראות שום הכרת תודה בחיי. וזאת ההרגשה שהייתה לי גם במכתב הקודם ("מיועד לכל המינים"). אני כאן, אני משתדל, אני עוזר, אבל אף אחד לא שם לב לזה, אף אחד לא אומר לי תודה על זה, והכי גרוע - אף אחד| לא עושה בשבילי את אותו הדבר. וזה שאתם פה תגידו לי כמה שאני חשוב לכם, וכמה שאני אחלה בנאדם - לא יעזור לי. הדברים האלה קורים מהסביבה הקרובה, והסביבה הקרובה היא באמת זאת שמשפיעה עלינו, ולא כמה פורומים באינטרנט. ויסלחו לי כל אלה שלא מסכימים איתי.
כללית, אז נפרט: ימים שלמים שאני עובד על הסרט גמר הארור שלי, בקושי ישן בלילות, בקשוי עושה משהו, רק יושב מול המחשב ועורך, לומד איך להשתמש בתוכנה, ועורך.. פותר תקלות, מנסה לעשות שהכל יהיה טוב, שירוץ חלק, שיעבוד כמו שצריך, בשביל מה? בשביל היום הקרנה. ומה קורה בסוף? כמה מפתיע - אני לא מספיק. ואז כל יליד מגמת קולנוע חוגגים, רק יניב וקבוצתו שקרעו את התחת בצורה לא נורמלית עומדים שם ורוצים לבכות, ולא יודעים באיזה זכות אנחנו נמצאים בערב הקרנה הזה, כי לא מגיע לנו, כי נכשלנו במשימה הגדולה - להיות מוכנים לערב הקרנה (ולא, זה לא הבגרות, אבל תסלחו לי שאני לא לומד קולנוע רק בשביל הבגרות...), וכך, אני, היחיד בכתה שלי שבאמת ידע איך לערוך ואיך להתעסק עם הכל - נופל על רקע האחרים שעולים. ובנוסף לכל הצרות, ליוויתי את הסרט של חבר שלי לאורך כל הדרך, עזרתי לו לכתוב תסריט, לביים, ועוד, ומה קורה בסוף? אפילו בקרדיטים בסוף אני לא מופיע. וזה לא המקרים הספציפיים האלה שמעצבנים אותי (אני מקדים תשובה לכל המתחכמים שחושבים שלעשות "ערב הקרנה במיוחד בשבילך" מאוד יעזור לי), אלא זאת ההרגשה שלי שאני תמיד כאן, תמיד נמצא, תמיד משתדל, אבל תמיד נמצא מאחורי הקלעים, ואף אחד לא יודע את זה. קחו לדוגמה פעם אחת שלידידה שלי היה יומהולדת, אז אני כתבתי לה ברכה, ולחבר שלי (שגם מכיר אותה) לא נשאר מה לכתוב, אז חשבנו על רעיון, ועלה לי רעיון לברכה מבריקה, מצחיקה, מרגשת... משהו מדהים. אבל מה? זאת הייתה הברכה שלו. אני לא "אגנוב" לו את הקרדיט. אני קיים. מודע לעצמי, יודע שזה בזכותי. אבל לא זוכה לראות שום הכרת תודה בחיי. וזאת ההרגשה שהייתה לי גם במכתב הקודם ("מיועד לכל המינים"). אני כאן, אני משתדל, אני עוזר, אבל אף אחד לא שם לב לזה, אף אחד לא אומר לי תודה על זה, והכי גרוע - אף אחד| לא עושה בשבילי את אותו הדבר. וזה שאתם פה תגידו לי כמה שאני חשוב לכם, וכמה שאני אחלה בנאדם - לא יעזור לי. הדברים האלה קורים מהסביבה הקרובה, והסביבה הקרובה היא באמת זאת שמשפיעה עלינו, ולא כמה פורומים באינטרנט. ויסלחו לי כל אלה שלא מסכימים איתי.
בתור אדם שאוהב לעזור, בתור אדם שנותן מעצמו, ואל תדאג, זה בסוף ישתלם, והרבה. ההרגשה העצמית - היא חשובה יותר מכל קרדיט.