טוב הפרק הראשון של הספר שלי...

[yairy99]

טוב הפרק הראשון של הספר שלי...

אני אשלח לפה ואתם תגידו לי מה הייתם משנים.. לסיפור קוראים "דלת החיים המתים": דלת החיים המתים: טומי היה ילד בן 14 כשהתחילה העלילה המופלאה של סיפור זה. הוא ישב במרתף העגום של בית סיפרו, היה נדמה שהתקרה עומדת לקרוס בכל רגע אך טומי לא חשש. הוא פסע קלות על רצפת העץ הרקובה והחורקת והתיישב ליד שולחן מפואר, עתיק, מאובק ורעוע. הוא הניח בעדינות את הדפדפת המצהיבה ואת העט הכחול שכבר עמד להיגמר. הוא נטל את העט והחל לכתוב:" סיפור זה הוא פרי דמיוני העשיר...התיישבתי לי פה במרתף כדי שלא יראו אותי...בבית הספר הזה כנראה שלא מקובל לשבת עם דפדפת ועט ופשוט לכתוב סיפור...והסיפור...כן כן הסיפור...מתחיל ממש עכשיו: פרק 1- ארץ קתרינה ארץ קתרינה הייתה ארץ מסתורית...יצורים רבים שכנו בקתרינה החל מסוסים מעופפים ועד לנמלים שתקניות. בקתרינה שלט המלך צ'ארז אדם נאה,יהיר,וחסר רחמים. למלך צ'ארז הייתה אישה, למעשה, מלכה. ושמה היה אמיליה. אמיליה הייתה גבוה ורזה. היה לה אף צנום ושיער שטני גלי. אך הכי יפות היו עיניה, עיני שקד כחולות כרקיע הלילה. היא ישבה בכיסא השנהב המפואר שלה. "סארי?" היא שאלה. "כן הוד מעלתך?" סארי הייתה המשרתת. היו לה פנים עגולות, וגוף שמנמן. היא נראתה קצת כמו סופגנייה גדולה ושמנה, במיוחד עם הסינר התואם שלבשה באותו ערב. "הביאי לי את אדרת הפרווה הכחולה שלי ואמרי לאדוארד שיכין את סוזי" היא פקדה. "כן הוד מעלתך" השיבה סארי. "האם הוד מעלתה נוסעת לאיזשהו מקום?" "לא, וזה לא עניינך מהר! רוצי ועשי מה שאמרתי!" אמרה אמיליה ברוגז. "כן הוד רוממותך, מלכתי." קירקרה סארי, ומיהרה במעלה גרם מדרגות השנהב. אמליה יצאה מהארמון אל שביל השנהב. סוזי, סוסתה השחורה, הובאה אל אמליה ע"י אדוארד, סייס הארמון. סארי הושיטה לאמיליה את אדרת הפרווה שלה. לאחר שלבשה את אדרת הפרוה ועלתה על סוסתה, יצאה דרך שערי הארמון. אמליה דהרה קלות עם סוסתה במורד העמק. פניה הביעו דאגה עמוקה. אילו מישהו היה מתבונן בעיני השקד הכחולות שלה, היה יכול לראות סערה משתוללת בתוכן. "לאן הולכים, עלמתי?" שאלה הסוסה לאחר זמן מה. "לבית המכשפה כחולת העין." ענתה אמליה, "אבל חשבתי שאת לא רוצה לדבר איתה שוב.." אמרה הסוסה, "חשבת לא נכון" ענתה אמליה " וגם אני." "טוב, אחרי הכל קשרי ד-" פתחה סוזי , "ששש שקט!" היסתה אותה אמליה " מישהו עלול לשמוע אותך! אסור לדבר על זה!" "כן עלמתי. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ רישרוש נשמע בעלי הנרקיסים, מישהו שלא צריך להיות פה נמצא פה, חשבו הנרקיסים כשחבטה מסורבלת פגעה בהם בפזיזות ובחוזקה. "את בטוחה שאנחנו בדרך הנכונה מלכתי?" שאל קול. "אני באמת לא יודעת.. אני חושבת.." אמרה אמליה בעודה פוסעת בדשא הלח ושיערה השטני הארוך והחלק מתבדר במשבי רוח מזדמנים. עיני השקד הכחולות והצלולות שלה ניצנצו באור הלבנה המועט שהצליח לחדור דרך ענפיהם של עצי היער. סוזי חקרה בריחרוחים נמרצים את עלי הנרקיסים. "את בטוחה שזה הצעד הנכון מלכתי?" היא שאלה והחלה לאכול בהיסוס עלה נרקיס. "האם אנו באמת צריכות להכנס ולהתערב בכל זה?" היא הוסיפה. "אנחנו חייבות, העולם כולו תלוי בנו.." אמרה אמליה ולא הרחיבה. לפתע הגיח לו שד קטן מהשביל הסמוך. "היי! אתה שם! עזור לנו!" צעקה אמליה שהבחינה בו. הוא היה כמו עשן שקוף מתנדף, אך הוא נשאר שלם. "אם לא היית מלכה לא הייתי עונה לך ובנוסף-הייתי הורג אותך" הוא אמר בקול הרגוע ביותר שהצליח לגייס. "האם אתה יודע איפה בית המכשפה כחולת העין?" היא התעלמה ממנו. "גברתי, מלכת קתרינה איני יכול להגיד לך, שבועתי למכשפה,כבודה" הוא אמר. "מה זאת אומרת שבועתי למכשפה?" שאלה אמליה. "לפני שנים רבות השביעה אותנו, השדים המכשפה כחולת העין,כבודה, לא להראות לאף אחד את ביקתתה הנידחת, רק למכשפות מותר לדעת היכן היא גרה" "כן, אבל אני..." היססה אמליה. "את מה?" שאל השד וניסה להרים אבן כדי לעשות רושם אך הוא רק שקע לתוכה יותר ויותר וכדי להסתיר את בושתו-הוא המשיך לשקוע למרות שהדבר היה בהחלט לא נעים. "אני...מכשפה" היא אמרה לבסוף. השד עלה מתוך האבן. "כן, אני יודע, אנו השדים יודעים מיהן בנות המכשפות וכמובן שאת יקירתי את-" "שקט! אני אוסרת עליך להגיד את מה שיש בדעתך להגיד!" קטעה אותו אמליה. "אבל כולנו יודעים מלכתי, כל הנוכחים בשיחה הזאת-" פתחה סוזי. "גם את תשתקי! מישהו עלול לשמוע אותך!" אמליה קטעה גם אותה. "כן מלכתי" אמרה סוזי וחזרה לנרקיסים שלה. "אז אתה מוכן להביא אותנו אל המכשפה?" שאלה אמליה. "כן, אבל גברתי, מלכתי, כשאת מגיעה לשם...לי אין קשר לכלום" הוא אמר והחל להוביל אותם דרך שביל עפר נידח בשולי הדרך. זהו...כל הזכויות שמורות.. אני אשלח גם את הפרק השני בהודעה אחרת כי לא הצלחתי להכניס את 2 הפרקים.. הוא יותר מעניין.

 

[yairy99]

הפרק השני

פרק 2-ביקתת מכשפה כחולת העין המכשפה כחולת העין גרה בעמק השחור כששני הרים מסתירים את בקתתה מאנשי העיר . הסיבה לכך הייתה כדי שתוכל לעשות כשפים כרצונה. קראו לה חוליה, היא הייתה מכשפה זקנה בעלת אף צנום ולסת עקומה שנראתה כאילו חטפה הרבה מכות ושברים. מה שייחד אותה היו עיניה. הן היו עיני שקד כחולות כרקיע הלילה. היא יכלה לראות דרך עיניה המון דברים שבני תמותה לא היו יכולים לראות. למשל: היא יכלה לראות את עולם בני האדם, העתיד, אילו קלפים יש ל מירְטָה ,מי עומד מאחורי הדלת, מתי החלבן מגיע, ומה יהיה מזג האוויר שצפוי להיות מחר. מי שהיה מסתכל בהן היה יכול לראות רק את עולם בני האדם (כגוון: פוליטיקה, בעיות בין בני אדם שונים, מלחמות בין הארצות השונות, ואפילו מה צבע משקפיו של הנשיא הנוכחי). עיניה נשארו צעירות ומהממות באופן מפתיע (היא אפילו לא גילתה את הסוד לשתי חברותיה הטובות- מירְטָה ואביל). היא גרה בבקתה העשויה מעץ וזהב, ורכבה על המטאטא העתיק ביותר שיכלה למצוא. את המטאטא העתיק היא החביאה במחסן הפרטי שלה, שהיה נעול ב37 כשפים שונים וחזקים. אין ספק שהמכשפה חוליה אהבה את המטאטא היקר שלה. היא טיפחה אותו ממש כמו רכב אספנות. למכשפה חוליה היה גם נשר מעורב בתרנגול הודו(הכלאה מזעזעת שעשתה בשעותיה הפנויות), וקראו לו אופטניטולוסטוס ובקיצור-"אופ". חוליה הייתה מרוויחה את כספה ממשחקי שקר מזדמנים (אצל חוליה המילה "שקר" כללה את כל משחקי ההימור האפשריים). היא ישבה בנחת בבקתתה עם שתי חברותיה הטובות- אביל ו מירְטָה. מירטה הייתה נראית כמו תרנגולת המועברת אל אגף "מריטה" כאשר מחצית מנוצותיה כבר היו בחוץ בשל המאבק הרב על חייה, והייתה דקיקה ביותר. אביל הייתה שמנה בעלת אף מעוקל ופלולה מעל העין השמאלית. כל מה שעניין אותה היה אוכל. שלושתן מאוד אהבו לשחק במשחקים כגון 'פוקר', 'שקר', ומשחקי הימור אחרים. אפשר לומר שאת רוב זמנן העבירו בישיבה מסביב לשולחן, כשבידן חופן קלפים. "חוליה, את מרמה!" צעקה מירטה. -"לא נכון!" השיבה חוליה בחיוך זדוני. - "אביל! חוליה מרמה!" אמרה מירטה לאביל בנסיון לגייס את עזרתה. -"אההההה...מה? תור מי עכשיו?"(אביל התעוררה כרגע,לאחר שחלמה על רומן עם טרול דשא מסתורי). -"אוי, מכשפה שמנה שכמותך! את אפילו לא מסוגלת להתרכז!" צעקה מירטה. -"מה? לא, לא, לא, זה פשוט בגלל הקברנה סובניון הפנטסטי הזה..." אמרה אביל, והסתכלה על בקבוק היין הריק ששכב על השולחן. -"טוב, תור מי עכשיו?" שאלה חוליה, תוך כדי חיוך מרושע. -"חוליה!" צעקה לפתע אביל. -"מה?" אמרה חוליה בקול משועמם. -"הרגע ראיתי בעיניים שלך אש!" אמרה אביל. -"כן, יש שם שרפה" אמרה חוליה, וספרה את קלפיה. -"איפה?!" שאלה אביל. -"בעולם בני האדם, בורה שכמותך!" אמרה חוליה, "את כבר 67 שנים חברה שלי, ואת לא יודעת שאת מסוגלת לראות רק את עולם בני האדם דרך העיניים שלי?!" -"כן, וגם עוד כמה דברים שחוליה לא סיפרה לנו" אמרה מירטה בקול מאשים. חוליה בדיוק פתחה את פיה לענות לה, אך לפתע נשמעה דפיקה בדלת. -"אוי, מי זה יכול להיות בשעה כזאת?" שאלה מירטה, והסתכלה אל עבר הדלת. -"הו, המשטר החדש! כמו שהמלך צ'ארס הבטיח שיהיה! 'הוועדה לתפיסת מכשפות' החליטה להשמיד אותך, חוליה!", צווחה אביל. -"לא נכון, טיפשה! זו הילדה", היא גררה את עצמה אל עבר הדלת, ופתחה אותה. בפתח הופיעה אמליה, כפי שחזתה. -"מה את רוצה, ילדה?", שאלה חוליה בנימה משועממת, והוסיפה "אני רואה שהפעם לא הבאת את הנסיך הבלונדיני שלך..." -"צ'ארס לא אמור לדעת עלייך, בורה שכמותך!" אמרה אמליה. -"הוא עדיין תוהה איך הגיעה הלשון שלו לנחיר השמאלי באותו ערב?" שאלה חוליה -"זה לא מצחיק, זקנה מקומטת שכמותך!" אמרה אמליה "אה באמת? טוב זה היה מפתה, הבלונדיני הדהוי שלך צריך לדעת שלא מעליבים מכשפה!" אמרה חוליה. -"טוב, לא בשביל זה הגעתי לכאן. רציתי לדבר איתך בפרטיות" הדגישה. מבטה נח על מירטה ואביל, שעדיין אחזו בקלפים, בהלם מוחלט. -"אוי, היא ממש כמו אבא שלה..." אמרה בעודה מסובבת את ראשה למירטה ואביל, רומזת תמיכה. -"אבא שלי היה בסדר גמור אילמלא כישפת אותו!" אמרה אמליה בעודה סוקרת את הביקתה",ומבטה נח מהבירות הריקות אל הקלפים שעל השולחן. -"אוי זה היה מזעזע איך שהוא התחיל לנעור לאט לאט!" צווחה מירטה בדרמטיות, -"כן, חודשים אחרי זה הוא עוד אכל דשא!" אמרה אביל, -" תראו תראו, יש פה חגיגה." אמרה אמליה, לאחר שהבחינה גם בשאריות של מה שהיה נראה כמו עוגיות שקדים ממולאות ביין קברנה סובניון. -"המאפים שלי לא צריכים לעניין אותך,", אמרה חוליה, "ילדה", הוסיפה. -"מה רצית, ילדה?" שאלה שנית. -"צריך לצאת החוצה בשביל זה" אמרה אמליה, בעודה מסתכלת על אביל שנרדמה שוב (תוך כדי מלמולים על "דשא רטוב" או "ירוק מדי"). הם יצאו החוצה. -"ובכן ילדה, מה רצית?" שאלה חוליה. -"מה ידוע לך על דלת החיים המתים?" שאלה אמליה ישר ולעניין. -"אאהה" פלטה חוליה, "את לא אמורה לדעת, את עדיין צעירה" הוסיפה. -"אז מה?" שאלה אמליה. -" מה... מה?" שאלה חוליה, בבלבול. -"מה ידוע לך על דלת החיים המתים?!" צעקה אמליה. -"ששש! שקט! תשתקי!" אמרה חוליה, "ילדה, חיי נפשי!"מלמלה. -"הו, ילדה, חיי נפשי!" חזרה אחריה אמליה, "אולי תעני לי כבר?!". -"אההה מה? אה, כן, טוב. דלת החיים המתים היא סוג של מעבר" מלמלה חוליה ועיניה זזו בפראות לכיוון הבקתה. -"כן, את זה אני יודעת כבר" ,אמרה אמליה "אבל איזה סוג של מעבר?" -"מעבר אל עולם בני האדם", השיבה חוליה. -"ומה יקרה כשהמפתח איננו?" שאלה אמליה. -"לא יולדו בקתרינה ילדים ", אמרה חוליה. -"מה זאת אומרת לא יולדו?" -"תראי, ילדה, בכל פעם שבעולם בני האדם מת מישהו. נולד ילד בקתרינה. וכשהמפתח איננו, זה לא יקרה" "זה כל מה שאני צריכה לדעת על דלת החיים המתים?" "לא..יש עוד משהו..מי שיכול לעבור לקתרינה מעולם בני האדם צריך להיות מדיכאון עמוק..לאבד תקווה לחיים.."חי מת" כשמו כן הוא.. הוא חי פיזית.. אבל מת בפנימיות" סיימה חוליה בדרמטיות. "ומה בקשר לעוברים בדלת החיים המתים מקתרינה לעולם בני האדם?" "כל אחד יכול לעבוד..אך הוא לא יוכל לחזור..אלא אם כן הוא יהיה חי מת או שהוא ניחן בכוחות כישוף חזקים ביותר.." "את יודעת מי גנב את המפתח?" שאלה אמיליה ברמיזה עבה. "הא! את חושבת! את חושבת!" צווחה חוליה. "כן...אני חושבת למיטב ידיעתי.." אמרה אמיליה. -"לא זה, לא זה!" צעקה חוליה בעודה מנענעת את ראשה, "את חושבת..את חושבת שזאת ההיא?" -"נכון" אמרה אמליה. -"אבל.. זה בלתי אפשרי!" אמרה חוליה מנענעת את ראשה חזק הרבה יותר "ילדה!" הוסיפה. -"זה אפשרי ביותר" אמרה אמליה. -"לא!"אמרה חוליה. "היא גרה בקצה השני של קתרינה!" פסלה חוליה את העניין תוך כדי נפנוף בידיה. -"זה אפשרי להגיע. רק צריך את המטאטא הנכון" אמרה אמליה, בעודה פוזלת אל מחסן המטאטאים "ועם מטאטא כמו שלך.." הוסיפה. -"המטאטא שלי בסדר גמור" מחתה חוליה. -"הוא לא יחזיק מעמד בנסיעה.." פסלה אמליה. -"הוא יחזיק מעמד!" צעקה חוליה בטירוף. "הוא לא!" "אני אוכיח לך!" "תוכיחי אם תבואי.." "נו טוב..אופ! אביל! מירטה! לארוז! זזים!"

 

[yairy99]

תגובות../images/Emo24.gif

 

[ילדת התות]

אהבתי מאוד את הסיפור ../images/Emo13.gif

באמת הפרק השני טוב יותר מהראשון. אהבתי את הרעיון של "דלת החיים המתים" ובהתחלה זה טיפה הזכיר לי את סדרת 'חומריו האפלים' שיש את כל העולמות... מחכה להמשך

 

[yairy99]

בטח שיש המשך...פרק 3

התפלחות: טומי מפסיק לכתוב כשרעם הפר את הדממה ששררה עד עכשיו. הוא מביט החוצה: סערה משתוללת. טומי הוציא את שעון הזהב מהכיס ופתח אותו: השעה 12:00 מצדו השני של השעון מביטה אליו אימו שמתה בלידתו. דמעה זולגת על לחיו הוא מכניס את הדפדפת לקלסר ואת הקלסר לתיק יש עוד שעתיים של לימודים- מחשבים וספורט..אבל הוא מחליט שמקצועות אלה הם חסרי חשיבות.. טומי פוסע במהירות במסדרונות בית הספר.. פסיעותיו מרעישות. הוא יוצא אל הגשם בחוץ וקופץ על החומה הנמוכה וממנה מדלג את הגדר. הוא נדחק בכח דרך סורגי הגדר..ואת התיק הוא תולה על השפיץ שמעלה. הוא עובר את הגדר לוקח את התיק ונושם לרווחה. תחושת החופש הזאת מרגשת אותו כל פעם מחדש, אין ספק שזאת החולשה שלו. הוא נפש חופשית אף אחד לא יכול לכלוא אותו בשום מקום. הוא עולה על האוטובוס, חצי רטוב, הוא מתיישב במושב של 4 אנשים.. הוא מניח את רגליו על המושב שמולו וברגלו הימנית הוא מסתיר את השלט האוסר זאת. הוא מוציא את הדפדפת המצהיבה ומתחיל לכתוב שוב: פרק 3-עיר האופק מגדל האופק היה בגותיניה, עיר כפרית הנבדלת משאר הממלכה, כיוון שלא הייתה בשליטתו של המלך צ'ארז. גותיניה נקראת גם עיר האופק, בגלל שהייתה ממוקמת ממש בקצה השני של ממלכת קתרינה. מי שהיה בגותיניה יכל לראות את סופה של ממלכת קתרינה, והתחלתו של עולם בני האדם. הדרך בשביל בני האדם להיכנס לקתרינה הייתה גותיניה, ששם עומדת דלת החיים המתים. לא כל בני האדם יכלו לעבור דרך הדלת. היחידים שיכלו לעבור היו אלו שכבר איבדו תקווה מלחיות. רק הם יכלו לחצות את גבולותיה של קתרינה דרך דלת החיים המתים. התושבים בגותיניה היו אך ורק מכשפים,מכשפות ובעלי חיים, השליטה על גותיניה הייתה סוזן,(גם היא הייתה מכשפה) היא הייתה גבוהה ואצילית בעלת אף צנום עיניים כחולות כעיני שקד וכרקיע הלילה,היה לה שיער ארוך עד הברכיים שהיה שחור ומסולסל(שונה לגמרי מאחותה) ,היא הייתה רשעה ואכזרית והייתה עסוקה במלחמות נגד המלאך צ'ארז, כדי לכבוש את ממלכתו ולהיות שליטה על קתרינה לעד, היא שנאה את בני האדם ונעלה את דלת החיים המתים היא הייתה מכונה גם דוכסית הלילה, הייתה לה מרכבה ואותה משכו טיגריסים מנומרים בלבן ושחור, היא הייתה בתה של המכשפה כחולת העין שגרה בקתרינה ואחותה של אמיליה אשתו של המלך צ'ארז ומלכתה של קתרינה.(זו הסיבה שלכולן יש עיניים כחולות). "שלח הנה את הנשרים ויקטור", אמרה סוזן. "כן א'וד מא'לתך", אמר ויקטור,(ויקטור היה גמד נמוך אך בעל כוח כישוף רב והיה יכול לקרוה לכל חיות הממלכה בשריקה) ויקטור קרה לנשרים, הנשר הראשון היה המנהיג, גולדן. "מה בקשתך מלכתי דוכסית הלילה?" שאל גולדן. "עלי להטיל עליך משימה", ענתה סוזן. "המלך צ'ארס שלח נגדי את צבאותיו העלובים, אני צריכה שתהרוג אותם כמובן שאתה והעדר שלך תוכלו לאכול אותם אחרי זה" אמרה סוזן, תוך כדי חיוך מרושע. "להקתי! מלכתי להקתי! את פוגעת בכבודנו כשאת אומרת "עדר" אנחנו לא סוסים!" מחה גולדן. "אל תתווכח!" דחתה אותו סוזן ברוגז. "כן אנא קבלי את סליחתי, הוד רוממותך,מלכתי דוכסית הלילה,אני פשוט אאממ...שכחתי את מעמדי". "ובכן זה ברור?" שאלה סוזן. "כן גברתי,דוכסית הלילה". והוא יצא משם אל עדר הנש... אוי נו טוב... להקת הנשרים שלו, סוזן ירדה במדרגות בדרך למטה לבשה את מעילה וקראה לויקטור. "מה בקשתך א'וד רוממותך מלכא'תי דוכא'סית א'לילה אני א'בדך מוכן לציי..." "די כבר! אני לא צריכה את ההתחנפויות המטופשות האלה!" צעקה סוזן. "כן אוד רוממותך דוקא'סית א'לילה מלכא'תי." אמר ויקטור.(סוזן עיוותה את פניה בכעס) "אני צריכה שתבוא איתי למלאך המוות",אמרה. "כן מלכתי, אוד רוממותך א'אם לא'ביא ת'מרכבה המלכוא'ותותית שלך?" שאל ויקטור. "לא אין צורך,ולמען השם! תלמד לדבר!" אמרה סוזן. הם הלכו לכיוון דלת החיים המתים. זאת הייתה דלת שהייתה תלויה באוויר היא הייתה מעץ ארז עתיק היה מותאם לה מנעול זהב,סוזן פתחה אותה בעזרת מפתח הזהב, והם יצאו אל עולם בני האדם.

 

[yairy99]

פרק 4

פרק 4-אלת השאול בנתיים אמליה עוד הייתה בביתה של המכשפה. "ילדה את מטורפת על הראש כמו אבא שלך!",אמרה חוליה. "אוי באמת! את צריכה לבדוק את זה!" צעקה אמליה. "אני מוכנה לצאת למסע רק אם תהיה צידה לדרך" התערבה אביל. "אוי שקט כבר, מכשפה שמנה שכמוך! את משפילה את כולנו! תרזי קצת מה יקרה? המטאטא שלך כבר לא עומד בעומס!" אמרה מירטה. זה קרה בין רגע. מירטה רק אמרה את זה ותוך שניות אחדות הייתה על הקרקע מכוסה בעשב, ועליה יושבת אביל וחובטת בה במטאטא. "מספיק אביל!" צווחה חוליה, "את תעשי ממנה עוף!" "היא-תלמד-לא-להעליב-את-השומנים-שלי!" צווחה אביל. "אאאררררר!!!" צעקה מירטה בכעס בעודה ממלמלת מילות לחש. ואביל עפה מעליה ממשיכה לחבוט באוויר. "לא! אני אראה לך מזה תרנגולת מרוטה שכמותך", אמרה אביל בכעס ופרצופה החל להאדים. "אל תעליבי תרנגולים קקקררר קקקררר",קירקר אופטניטולוסטוס (החצי תרנגול חצי הנשר של חוליה). "אופ, תשתוק או שתקרקר במרק!" אמרה אביל בכעס. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ סוזן פסעה על הריצפה הקשה..איזה מקום מוזר, חשבה לעצמה. היא ראתה אנשים עולים לתוך מכונת מתכת גדולה.. היא וויקטור הלכו בסקרנות לעבר המכונה המוזרה וקלטו שברי שיחה: "וכמה פעמים השתמשת בתירוץ הזה ילדה?" שאל הנהג בקוצר רוח. "לא! באמת אדוני..איבדתי את הארנק!" צייצה הילדה הקטנה. "אתם עולים?" שאל הנהג כשהבחין בסוזן. "מממ...אתה מגיע למחוז שלומפסנר?" היא שאלה אחרי שהסתכלה בפתק הקטן שהוציאה מכיסה. "כן. תעלי מהר אני עושה פקק מאחורה" אמר הנהג וזירז אותה. בעודה תוהה מזה "פקק" עלתה סוזן לאוטובוס ואיתה ויקטור. "הי! אתם צריכים לשלם!" צעק לה הנהג. "הא? לשלם? כמה?" "5 שקלים לכל אחד" סוזן הוציאה מכיסה 10 פאנטים מזהב והביאה אותם לנהג קצר הרוח וזה בדק את המטבעות במבט המום. "היא חיפשה מקום לשבת ומצאה מקום ליד ילד משונה..ששם את רגליו על הכיסא שמולו למרות שראה שלט האוסר זאת. היא הביטה בו בסקרנות..תלויה לצווארו היתה קופסה ושעון זהב. והוא כתב בעדינות בדפדפת מצהיבה. "מה אתה כותב?" שאלה אותו. "סיפור" ענה הילד בלי להרים את מבטו. "איזה סיפור?" "פנטזיה" השיב הילד באיטיות, עדיין בלי להרים מבטו מהדפדפת. שעון הזהב שעל צווארו ניצנץ מהשמש וסינוור את סוזן וויקטור. "יש לו זהב!" לחש ויקטור באוזנה של סוזן. "אז מה? חמדן" ליחששה סוזן. "אני לא חמדן" ליחשש ויקטור. "אתה כן! ושתוק כבר!" לחשישה סוזן בזעם. "אני לא!" צווח הגמד. הילד הרים את מבטו עיניו נפקחו לרווחה כשראה את עיני השקד הכחולות שלה. "מחוז שלופסנר!" צווח הנהג. "בו ויקטור!" פקדה עליו סוזן וקמה. המון של אנשים הלכו לעבר הדלת וזאת נפתחה-הם יצאו ממנה. אך סוזן בחנה את הזמזמם שבאוטובוס, הנהג סגר את הדלתות והחל לנסוע. "רגע נהג!" צעקה סוזן כשהבחינה במתרחש. "פתח את הדלתות!" "בעיה שלך שלא יצאת עם כולם!" השיב לה היא צעדה לעברו בכעס, מגפיה הכבדים מרשרשים ומשמיעים כל פסיעה ופסיעה. "עצור את האוטובוס" ציוותה. "יאללה יאללה לכי למה מי את?" צעק עליה הנהג. היא קיבצה את עיניה. "עצור את האוטובוס!" צעקה בזעם. הנהג סירב שנית; היא הצביעה לכיוון ריצפת האוטובוס והוא נעצר בחריקה. "מה..? איך עשית את זה!?" צער עליה הנהג והיא רק הביטה בו בזעם עדיין מזועזעת מחוצפתו. היא הצביעה לכיוון הדלתות ואלא נפתחו. האנשים הביטו בה המומים. "בו ויקטור" אמר סוזן וירדה מהאוטובוס, עדיין כועסת. "רגע!" צעק לה הנהג. "תשחררי את זה או משהו!" "בעיה שלך שלא פתחת כשביקשתי" היא השיבה. בעוד מעילה משתרך אחריה הלכה סוזן לכיוון בקתה שחורה אשר עמדה שם באמצע היער ודפקה בדלת. "מי שם?" שאלה בת קול. "סוזן", ענתה סוזן. "מה את רוצה?" שאלה בת הקול. "לדבר אתך". ענתה סוזן "על מה?" חקרה אותה בת הקול. "על דלת החיים המתים" השיבה. והיא פתחה את הדלת בנשיפה. היא הייתה עשן כחלחל הלובש דמות אישה יפה,נערה צעירה,אך כולם ידעו שהיא נוצרה בבריאת היקום היה לה שיער כסוף-כחלחל(לפחות 4 מטרים) שהתנופף ברוח למרות שכלל לא הייתה רוח. "שלום פרספונה, ברצוני לשואלך שאלה" אמרה סוזן, סוזן ידעה שצריך להתייחס אל פרספונה יפה ובכבוד כי אחרת היא לא אחראית למעשיה בעתיד. "מה שאלתך?" שאלה פרספונה, מלאך המוות. "האם יש דרך שבה בני האדם לא יהיו רשאים להיכנס לקתרינה?" שאלה סוזן. "ומי את? שאלה פרספונה. "דוכסית הלילה" ענתה סוזן. "אווו את" אמרה פרספונה תוך כדי נפנוף בידיה. "כן,אני" אמרה סוזן ועיקמה את אפה. "אני לא אמורה להגיד לך את תורת העולם, ועכשיו אני צריכה ללכת, יש לי הרבה אנשים המחקים שאני..." פתחה פרספונה. "אני צריכה שתגידי לי! או שאנעל את דלת החיים המתים לנצח!" איימה סוזן. "אל תשלי את עצמך,ילדה, בשבילי לא משנה אם תנעלי את דלת החיים לנצח, זה רק חוסך לי עבודה", אמרה פרספונה בהתנשאות, אך בעומק ליבה ידעה שזה לא נכון היא היתה חיבת להגיע אל קתרינה, קתרינה הייתה תלויה בקיום שלה. "אל תא'ני לא'וד מא'לתה ככה רוא'ח כחלחללה שכמותא'ך" אמר לפתע ויקטור. "שקט ויקטור!" אמרה סוזן. "אתה, גמד! תשתוק ואל תתערב בעיניים שלא מיועדים למוח הזערורי שלך!" אמרה פרספונה. ויקטור האדים ורעד באופן גלוי ויכולתו לעמוד פסקה, הוא התעלף. "ככה זה עם גמדים" נאנחה פרספונה, "הם לא מסוגלים לעמוד בעומס הרגשות" בעוד סוזן מרימה את גופתו המשותקת של ויקטור- "היי שלום סוזן, אני מקווה שמזה למדת לקח" אמרה פרספונה וקולה הדהד ברחבי היער. "כן, אולי" אמרה סוזן והחלה ללכת בחזרה לקתרינה.

 

[איפי1]

יודעים מה גיליתי?

שטום או תום או טומי הם שמות מאוד אהובים על סופרים צעירים... (ואני מדברת מנסיון שזרק לפח לפחות 10 מחברות מלאות...) בכל אופן- כל הכבוד לך שאתה משקיע! עלה והצלח! נ.ב. *לפי דעתי, כדאי לך לנסות להאריך את הכתיבה עם תיאורים, כי העלילה שלך מתפתחת מהר מדי. (אבל זה רק לפי דעתי) שוב פעם-בהצלחה!!!! *נרקיסים הם רעילים, נכון???

 

[yairy99]

וואלה? רעילים? לא ידעתי...

 

[yairy99]

ודרך אגב

לא מצאתי שם יותר נורמלי..אם יש לך רעיונות..בקשה...

 

[rocket]

חחחח

מסכימה לגבי השמות ! אני זוכרת לפחות 3 סיפורים שלי שהשתמשתי שם בשם "תום"

 

[שוקולד מריר שולט]

זה ממש יפה../images/Emo45.gifאהבתי../images/Emo23.gif../images/Emo127.gif

רק לא הבנתי ... אם היא אמרה שנראה לה שגנבו את המפתח, אז זה אומר שבממלכה ההיא לא נולדו ילדים?? כאילו ממלכה מקוללת או משהו כזה

סיפור מעניין

 

[yairy99]

אוקי לא הבנתי כל כך את

השאלה אבל אני אסביר.. סוזן נעלה את דלת החיים המתים.. כמו שחוליה אמרה בכל פעם שמת מישהו בעולם בני האדם(העולם שלנו) נולד מישהו בקתרינה.. אם הלת נעולה..לא ימותו אנשים בעולם בני האדם...למרות שהיו צריכים למות...המצב שלהם יהיה נוראי..כמו צמחים.. ובקתרינה לא יוללדו תינוקות והאוכלוסיה תלך לתעלם.. הבנת? הממלכה לא מקוללת פשוט המפתח נגנב..אז לא יוולדו שם ילדים עד שיפתחו את דלת החיים המתים..

 

[yairy99]

פרק חמישי

טומי מפסיק לכתוב כשרעם הפר את הדממה ששררה עד עכשיו. הוא מביט החוצה: סערה משתוללת. טומי מוציא את שעון הזהב מהכיס ופותח אותוף: השעה 12:00 מצדו השני של השעון מביטה אליו אימו שמתה בלידתו. דמעה זולגת על לחיו הוא מכניס את הדפדפת לקלסר ואת הקלסר לתיק יש עוד שעתיים של לימודים- מחשבים וספורט..אבל הוא מחליט שמקצועות אלה הם חסרי חשיבות.. טומי פוסע במהירות במסדרונות בית הספר פסיעותיו מרעישות. הוא יוצא אל הגשם בחוץ וקופץ על החומה הנמוכה וממנה מדלג את הגדר. הוא נדחק בכח דרך סורגי הגדר..ואת התיק הוא תולה על השפיץ שמעלה. הוא עובר את הגדר לוקח את התיק ונושם לרווחה. תחושת החופש הזאת מרגשת אותו כל פעם מחדש, אין ספק שזאת החולשה שלו. הוא נפש חופשית אף אחד לא יכול לכלוא אותו בשום מקום. הוא עולה על האוטובוס, חצי רטוב, הוא מתיישב במושב של 4 אנשים.. הוא מניח את רגליו על המושב שמולו וברגלו הימנית הוא מסתיר את השלט האוסר זאת. הוא מוציא את הדפדפת המצהיבה ומתחיל לכתוב שוב: פרק 3-עיר האופק מגדל האופק היה בגותיניה, עיר כפרית הנבדלת משאר הממלכה, כיוון שלא הייתה בשליטתו של המלך צ'ארז. גותיניה נקראת גם עיר האופק, בגלל שהייתה ממוקמת ממש בקצה השני של ממלכת קתרינה. מי שהיה בגותיניה יכל לראות את סופה של ממלכת קתרינה, והתחלתו של עולם בני האדם. הדרך בשביל בני האדם להיכנס לקתרינה הייתה גותיניה, ששם עומדת דלת החיים המתים. לא כל בני האדם יכלו לעבור דרך הדלת. היחידים שיכלו לעבור היו אלו שכבר איבדו תקווה מלחיות. רק הם יכלו לחצות את גבולותיה של קתרינה דרך דלת החיים המתים. התושבים בגותיניה היו אך ורק מכשפים,מכשפות ובעלי חיים, השליטה על גותיניה הייתה סוזן,(גם היא הייתה מכשפה) היא הייתה גבוהה ואצילית בעלת אף צנום עיניים כחולות כעיני שקד וכרקיע הלילה,היה לה שיער ארוך עד הברכיים שהיה שחור ומסולסל(שונה לגמרי מאחותה) ,היא הייתה רשעה ואכזרית והייתה עסוקה במלחמות נגד המלאך צ'ארז, כדי לכבוש את ממלכתו ולהיות שליטה על קתרינה לעד, היא שנאה את בני האדם ונעלה את דלת החיים המתים היא הייתה מכונה גם דוכסית הלילה, הייתה לה מרכבה ואותה משכו טיגריסים מנומרים בלבן ושחור, היא הייתה בתה של המכשפה כחולת העין שגרה בקתרינה ואחותה של אמיליה אשתו של המלך צ'ארז ומלכתה של קתרינה.(זו הסיבה שלכולן יש עיניים כחולות). "שלח הנה את הנשרים ויקטור", אמרה סוזן. "כן א'וד מא'לתך", אמר ויקטור,(ויקטור היה גמד נמוך אך בעל כוח כישוף רב והיה יכול לקרוה לכל חיות הממלכה בשריקה) ויקטור קרה לנשרים, הנשר הראשון היה המנהיג, גולדן. "מה בקשתך מלכתי דוכסית הלילה?" שאל גולדן. "עלי להטיל עליך משימה", ענתה סוזן. "המלך צ'ארס שלח נגדי את צבאותיו העלובים, אני צריכה שתהרוג אותם כמובן שאתה והעדר שלך תוכלו לאכול אותם אחרי זה" אמרה סוזן, תוך כדי חיוך מרושע. "להקתי! מלכתי להקתי! את פוגעת בכבודנו כשאת אומרת "עדר" אנחנו לא סוסים!" מחה גולדן. "אל תתווכח!" דחתה אותו סוזן ברוגז. "כן אנא קבלי את סליחתי, הוד רוממותך,מלכתי דוכסית הלילה,אני פשוט אאממ...שכחתי את מעמדי". "ובכן זה ברור?" שאלה סוזן. "כן גברתי,דוכסית הלילה". והוא יצא משם אל עדר הנש... אוי נו טוב... להקת הנשרים שלו, סוזן ירדה במדרגות בדרך למטה לבשה את מעילה וקראה לויקטור. "מה בקשתך א'וד רוממותך מלכא'תי דוכא'סית א'לילה אני א'בדך מוכן לציי..." "די כבר! אני לא צריכה את ההתחנפויות המטופשות האלה!" צעקה סוזן. "כן אוד רוממותך דוקא'סית א'לילה מלכא'תי." אמר ויקטור.(סוזן עיוותה את פניה בכעס) "אני צריכה שתבוא איתי למלאך המוות",אמרה. "כן מלכתי, אוד רוממותך א'אם לא'ביא ת'מרכבה המלכוא'ותותית שלך?" שאל ויקטור. "לא אין צורך,ולמען השם! תלמד לדבר!" אמרה סוזן. הם הלכו לכיוון דלת החיים המתים. זאת הייתה דלת שהייתה תלויה באוויר היא הייתה מעץ ארז עתיק היה מותאם לה מנעול זהב,סוזן פתחה אותה בעזרת מפתח הזהב, והם יצאו אל עולם בני האדם. פרק 4-אלת השאול בנתיים אמליה עוד הייתה בביתה של המכשפה. "ילדה את מטורפת על הראש כמו אבא שלך!",אמרה חוליה. "אוי באמת! את צריכה לבדוק את זה!" צעקה אמליה. "אני מוכנה לצאת למסע רק אם תהיה צידה לדרך" התערבה אביל. "אוי שקט כבר, מכשפה שמנה שכמוך! את משפילה את כולנו! תרזי קצת מה יקרה? המטאטא שלך כבר לא עומד בעומס!" אמרה מירטה. זה קרה בין רגע. מירטה רק אמרה את זה ותוך שניות אחדות הייתה על הקרקע מכוסה בעשב, ועליה יושבת אביל וחובטת בה במטאטא. "מספיק אביל!" צווחה חוליה, "את תעשי ממנה עוף!" "היא-תלמד-לא-להעליב-את-השומנים-שלי!" צווחה אביל. "אאאררררר!!!" צעקה מירטה בכעס בעודה ממלמלת מילות לחש. ואביל עפה מעליה ממשיכה לחבוט באוויר. "לא! אני אראה לך מזה תרנגולת מרוטה שכמותך", אמרה אביל בכעס ופרצופה החל להאדים. "אל תעליבי תרנגולים קקקררר קקקררר",קירקר אופטניטולוסטוס (החצי תרנגול חצי הנשר של חוליה). "אופ, תשתוק או שתקרקר במרק!" אמרה אביל בכעס. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ סוזן פסעה על הריצפה הקשה..איזה מקום מוזר, חשבה לעצמה. היא ראתה אנשים עולים לתוך מכונת מתכת גדולה.. היא וויקטור הלכו בסקרנות לעבר המכונה המוזרה וקלטו שברי שיחה: "וכמה פעמים השתמשת בתירוץ הזה ילדה?" שאל הנהג בקוצר רוח. "לא! באמת אדוני..איבדתי את הארנק!" צייצה הילדה הקטנה. "אתם עולים?" שאל הנהג כשהבחין בסוזן. "מממ...אתה מגיע למחוז שלומפסנר?" היא שאלה אחרי שהסתכלה בפתק הקטן שהוציאה מכיסה. "כן. תעלי מהר אני עושה פקק מאחורה" אמר הנהג וזירז אותה. בעודה תוהה מזה "פקק" עלתה סוזן לאוטובוס ואיתה ויקטור. "הי! אתם צריכים לשלם!" צעק לה הנהג. "הא? לשלם? כמה?" "5 שקלים לכל אחד" סוזן הוציאה מכיסה 10 פאנטים מזהב והביאה אותם לנהג קצר הרוח וזה בדק את המטבעות במבט המום. "היא חיפשה מקום לשבת ומצאה מקום ליד ילד משונה..ששם את רגליו על הכיסא שמולו למרות שראה שלט האוסר זאת. היא הביטה בו בסקרנות..תלויה לצווארו היתה קופסה ושעון זהב. והוא כתב בעדינות בדפדפת מצהיבה. "מה אתה כותב?" שאלה אותו. "סיפור" ענה הילד בלי להרים את מבטו. "איזה סיפור?" "פנטזיה" השיב הילד באיטיות, עדיין בלי להרים מבטו מהדפדפת. שעון הזהב שעל צווארו ניצנץ מהשמש וסינוור את סוזן וויקטור. "יש לו זהב!" לחש ויקטור באוזנה של סוזן. "אז מה? חמדן" ליחששה סוזן. "אני לא חמדן" ליחשש ויקטור. "אתה כן! ושתוק כבר!" לחשישה סוזן בזעם. "אני לא!" צווח הגמד. הילד הרים את מבטו עיניו נפקחו לרווחה כשראה את עיני השקד הכחולות שלה. "מחוז שלופסנר!" צווח הנהג. "בו ויקטור!" פקדה עליו סוזן וקמה. המון של אנשים הלכו לעבר הדלת וזאת נפתחה-הם יצאו ממנה. אך סוזן בחנה את הזמזמם שבאוטובוס, הנהג סגר את הדלתות והחל לנסוע. "רגע נהג!" צעקה סוזן כשהבחינה במתרחש. "פתח את הדלתות!" "בעיה שלך שלא יצאת עם כולם!" השיב לה היא צעדה לעברו בכעס, מגפיה הכבדים מרשרשים ומשמיעים כל פסיעה ופסיעה. "עצור את האוטובוס" ציוותה. "יאללה יאללה לכי למה מי את?" צעק עליה הנהג. היא קיבצה את עיניה. "עצור את האוטובוס!" צעקה בזעם. הנהג סירב שנית; היא הצביעה לכיוון ריצפת האוטובוס והוא נעצר בחריקה. "מה..? איך עשית את זה!?" צער עליה הנהג והיא רק הביטה בו בזעם עדיין מזועזעת מחוצפתו. היא הצביעה לכיוון הדלתות ואלא נפתחו. האנשים הביטו בה המומים. "בו ויקטור" אמר סוזן וירדה מהאוטובוס, עדיין כועסת. "רגע!" צעק לה הנהג. "תשחררי את זה או משהו!" "בעיה שלך שלא פתחת כשביקשתי" היא השיבה.

 

[yairy99]

שיט זה לא זה

 

[yairy99]

|הדגש|זה|סדגש| הפרק החמישי

פרק-5 מלחמות ומלפפונים קצוצים המלך צ'ארז ישב בכיסא השנהב שלו. "איפה אמילה סארי?" הוא שאל. "אני באמת לא יודעת...מלכי..אדוני.." היא השיבה ופניה החלו להאדים. אלוקים..אני משקרת למלך שלי..למה הסתבכתי בכל זה? היא שאלה את עצמה. "ובכן חפשתי אותה," הוא אמר. "כן מלכי" "ואמרי גם לפאלוס לעשות זאת" "כן מלכי..אדון.." "והביאי לי קצת מים..אני צמא" "כן, מלכי,אדון, הוד רוממותך.." פאלוס מאז הוא מעולם מצא חן בעיני סארי ובכן, שניהם היו באותו גיל(עקב פרטיותם של הדמויות הגיל לא ניתן לפרסום) הוא היה גבוה רזה בעל שיער שחור כהה ואהב לעשות פנקייקים מה שהתנה לו 4 נקודות נוספות ברשימה שאותה הכינה בגיל 11. אולם פאלוס מעולם לא שם לב לסארי, אפשר לומר שהוא לא הכיר בקיומה וכשהיו אומרים לו משהו בקשר אליה הוא היה שואל "היא ותיקה כאן?" בקולו העבה. סארי יצאה מהחדר לעבר המסדרון היא ראתה את פאלוס מרחוק וטרחה להפיל את סל הכביסה שאותו החזיקה, היא התכופפה להרים את הכביסה בצעד צפוי ואז פאלוס שכמו שאמרתי לא הכיר בקיומה- מעד על סל הכביסה ונפל על סארי. מקהלת צווחות מילאה את המסדרון. אסתריאה יצאה מהחדר הסמוך ומגש תה התנפץ בעקבותיה היא רצה לעבר סארי ופאלוס ושיחררה אותם מהכביסה. אסתריאה היתתה המשרתת הצעירה ביותר בארמון. היו לה עיניים שחורות ואפלות ושיערה היה שחור ארוך,מתולתל ונפוח היא הייתה רזה כמו מקל והיו לה שיני סוס מבריקות ומבטא חזק. "אוי לך מה לקרות סניור פאולוס?" "פאלוס פאלוס!" "מה לך לקרות סניורה סאלי?" "סארי סארי קוראים לי סאלי!" "את לא לתקן אותי סאלי!עולה חדשה להיות מסכנה!שפה פה להיות מגעיל!" אמרה אסריאה ועזבה את המקום בכעס. פאלוס החל לקום אך סארי עצרה אותו. "לא...זה נעים" היא אמרה והסמיקה בעוז. אך כל מה שהוא אמר היה: "את ותיקה פה?" ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אסריאה עבדה במטבח, היא קצצה מלפפון עם אחותה ג'ולייט. "אחרי זה היא לנשק אותו! אני לעקוב מחדר הכביסה! את לא לחשוב שמשהוא פה להיות לא טוף?" שאלה אסתריאה. "כן א'מלפפון א'זה באמת לא'יות לא טוף" השיבה ג'ולייט בעגמומיות וזרקה את הפלפפון לפח. "סניורה(גברת) ג'ולייייט את בכלל לא'קשיב למה אומרת אני?" "אני לא'קשיב אסתריאה, ואני סניוריטה(עלמה) לא סניורה" ,מילמלה ג'ולייט. "אבל אני לא לחשוב שרומנים של משרתים שהם אחרים להיות מעניין אותי כל כך" היא הוסיפה. "ואם א'ם לזמום מזימות מזוממות?" שאלה אסתריאה. "א'ם לא לזמום מזימות מזוממות" השיבה ג'ולייט. אסתריאה הפנתה את פניה בכעס. "במקום לא'כניס את א'אף לא'סקים של אחרים את לא'תמקד בא'תיד שלך" אמרה ג'ולייט. אסתריאה המשיכה לשתוק ונעצה מבט נחוש במלפפון שאותו חתכה. "אסתריאה?" שאלה ג'ולייט בקול חושש. אסתריאה עזבה את המלפפון בדרמטיות ופסעה לעבר בדלת,היא יצאה משם. ג'ולייט תקעה את מבטה בתיקרה ומילמלה. "ג'ולייט?" שאל קול. "תמיד זה קורה..מאז שהיא קטנה אפילו לאימא-" היא המשיכה למלמל "אה! א'וד מא'לתך מלכתי.. אני לא'בוד אני לא'בוד את לא לחשוב מחשבות" היא צעקה לבסוף. "אני רואה" השיבה אמליה. "את לרצות משו א'וד מא'לתך?" "כן" השיבה אמליה. "כן?" היא תהתה. "או'ד מא'לתך..כן מה?" "כן" השיבה אמליה. "כן?" שאלה ג'ולייט. "אה" אמרה אמילה. "תגידי לצ'ארס שאני יוצאת לחופשה ושלא ידאג לי" היא הוסיפה. "כן מלכתי...אה אה מה?! למה את לצא'ת לחופשיה א'וד מא'לתך מלכתי?" שאלה ג'ולייט. "צר לי, אני לא חושבת שזה עיניינך," אמרה אמילה. "כן או'ד רוממותך אני לא לחטט בעיניינים שלך פרדון" אמרה ג'ולייט. "את לרצות שאני לארוז לך את התיקים?" היא הוסיפה בעודה מתחילה לחתוך עגבניות. "לא אין צורך" אמרה אמילה והחלה ללכת לחדרה. "גם אני מתא'בת אותך מלכה שוטה" מילמלה ג'ולייט. אסתריאה הלכה בחול הלח של החוף הכוכבים ניצנצו בשמים היא התישבה מול הים נועצת מבט בנקודה קטנה ומנצנצת בים. היא חשבה מחשבות על מלפפונים קצוצים. בדיוק כשהיא התעמקה בשאלה: "מה קורה אם קוצצים את התולעת עם המלפפון?" נשמע ירית תותח מרחוק היא פגעה בביתן המציל והוא החל לעלות בלהבות. "סניור! מלכי! המלך צ'ארז! מתקיפים להתקיף!" היא צעקה ורצה אל הארמון. היא נאבקה להחליץ ממטר היריות שטס בעקבותיה היא רצה בכל כוחה היא הפנתה את ראשה לאחור וראתה צי ענק של ספינות המפליגות אל החוף הספינות היו דחוסות אנשים. היא הגיעה לארמון ועלתה בגרם מדרגות השנהב. היא הגיעה לחדרו של המלך צ'ארז. "סניור! מלכי! המלך צ'ארז! מתקיפים מתקיפים! להתקיף!" היא צעקה. טום! ארגן חיילים אנחנו מתקיפים חזרה!" אמר צ'ארז לשר צבאו. הספינות הגיעו אל החוף וירדו מהם לוחמים הרכובים כל פילים,סוסים,גמלים מכל הבא ליד ועליהם סמל אחד-נחש כרוך סביב גולגולת וכולם יודעים שסמל זה סמל המוות הוא סימלה של גותיניה. הלוחמים של סוזן נלחמו בעיר והעלו אותה בלהבות. צבאו של המלך צ'ארז נמחק בעל פני האדמות רק טום, המפקד נשאר בחיים הוא נלחם בלוחם אחר הוא לא שם לב שאישה לבושה שימלה שחורה וארוכה מתקרבת אליו על סוס שחור מעופף העולה בלהבות. "אוי טום כבר יצא לנו להיפגש לא?" היא שאלה. "שיתקי מכשפה מרשעת שכמותך!" הוא צעק. היא תקעה את חרבה בליבו. "אני לא אוהבת גסי רוח אולי למעלה תלמד נימוסים, בשביל כבודך אשאיר אותה בליבך" היא אמרה. הוא צנח על הקרקע ללא רוח חיים. "באמת נראה לו שאני אשאיר חרב כל כך יקרה ככה זרוקה על האדמה? לא נראה לי מה אתה אומר ויל?" היא שאלה את אותו לוחם שנלחם בטום. "חח..גם לי לא נראה" הוא אמר. היא הוציאה את חרבה מליבו של טום ושרפה את הדם בלהבותיו של סוסה המעופף. היא עפה עם סוסה אל עבר ארמון השנהב. "הוא מה?" גימגם צ'ארז. אסתריאה,ג'ולייט,סארי,פאלוס ונער ניצול היו איתו בחדר. "צבאינו הושמד מלכי, לא נותרה ברירה, אלה להיכנע" אמר הנער הניצול. "מי תוקף אותנו? מה הסיבה?" שאל צ'ארז. חץ חצה את גופו של הנער והוא נפל על רצפת השנהב מאחוריו עמדה סוזן אוחזת בקשת. "אולי זה הצבא של גותיניה ואולי הסיבה היא בגלל שהוא רוצה לקבל ממלכה נפרדת" היא אמרה. "אולי ניצחת במלחמות הקודמות צ'ארז אך תמיד יש סוף לכל דבר" היא המשיכה. "לעולם לא אכנע למכשפות לעולם" הוא אמר באומץ. "כמה חבל, אני חושבת שכבר נכנעת, אולי אתה לא יודע" אמרה סוזן. "לא יודע מה?" שאל צ'ארז. "על אישתך" "אישתי?" "אני מכיר טוב טוב את אישתי והיא לא מכשפה" אמר צ'ארז. "תתפלא לדעת שאישתך היא אכן מכשפה ועוד משהו" אמרה סוזן. "עוד מה?" שאל צ'ארז. "מי ארמנה" "הא!" פלטה אסתריאה. "מזה מי ארמנה?" שאל צ'ארז. "הו אני יודעת אני יודעת!" קפצה אסתריאה "אוי באמת אתה לא יודע? אתה לא רואה מספיק טלנובל-" פתחה סוזן. -"אני יודעת!" אסתריאה המשיכה לקפוץ. "אסתריאה שיתקי!" "מזה מי ארמנה?" "אחותי" אמרה סוזן לבסוף. המלך צ'ארז היה המום כל השנים האלה היו שקר. "ובכן האם אתה צ'ארז נכנע?" שאלה סוזן. "אני אכן, נאלץ להיכנע" הוא השיב. היא נעצה את ציפורניה בצווארו. "קיויתי" היא אמרה ושיחררה אותו, היא עלתה על סוסה ועפה דרך החלון.