טוב זה ממש מתקרב
אתמול, 37+4 ומשקל, כך מסתבר 3750!!, הייתי בהריון בסיכון בגלל שהוא גדול, ואמרו לי ללכת למיון בשבוע הבא ולדבר עם הרופאים שם.
פתאום זה מתקרב. מלידה ללידה זה פחות ופחות שבועות הריון. את הגדולה שלי ילדתי ב41+4 (גיל 31),הקטנה בזירוז בגלל מיעוט מי שפיר בשבוע 40 בול ועכשיו, אם יחליטו, זה יהיה ב38+4/5.
ופתאום, ובגלל שזה מתקרב, מתמלאת מחשבות:
איך זה ישנה את מערך היחסים בבית, מה יהיה עם הקטנה שנורא צריכה תשומת לב (בת 5) ולא תקבל אותה כמו שהיא רגילה, והגדולה, בת ה-8, שאמנם לא ככ דורשת כמו הקטנה תשומת לב, אבל עדיין כשרציתי לצרף לביקור במרכז מבקרים גם את אחותה או כשאבא שלי רצה להצטרף, היא אמרה לי - זה רק אנחנו. וסדנת השוקולד שקבעתי לשתי הבנות ביום חמישי, וכנראה לא נלך אליה כי אהיה במיון, וזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי להיות איתן לפני הלידה, כך חשבתי לפני שבוע.
ומה אני עושה לעצמי, דקה לפני גיל 40 עוד פעם עם הלילות בלי שינה, חיתולים וילד שלא עצמאי, אחרי שהתרגלתי לשגרה מסוימת ונוחה.
ואני בכלל אפילו לא מדברת על האבטיח שעומד לצאת ממני, במקום נפוח מורידים (דליות בנרתיק כבר אמרנו, נכון?) וטחורים ושאר ירקות, כי בשום פנים ואופן לא רוצה קיסרי.
ובעלי שלא רוצה ובצדק שנגיד לאף אחד עד ליום רביעי כדי שלא יכנסו לנו לורידים.
וגם- העובדה שאני לא יודעת איך אתחבר אליו, לזה שבבטן, אחרי שכל ההריון הרחקתי את עצמי ממנו? ואיך שהוא "יפריע" למערך היחסים עם הבנות.
וזה שבניגוד להריונות קודמים, הפעם, הבית לא ממש מסודר, למרות שבעלי אמר שנעשה פרויקט עד יום רביעי ונסדר כל מה שצריך (הכנו רשימה), ואני צריכה לסדר כל יום חדר בבית לספונג'ה ואין לי כוח.
בקיצור, מלאת מחשבות. מתה מפחד. ובאמצע בריקסטונים ועובר שזז בין שלפוחית השתן לעצם הזנב בריקודים בלתי פוסקים ודוקרים.
אתמול, 37+4 ומשקל, כך מסתבר 3750!!, הייתי בהריון בסיכון בגלל שהוא גדול, ואמרו לי ללכת למיון בשבוע הבא ולדבר עם הרופאים שם.
פתאום זה מתקרב. מלידה ללידה זה פחות ופחות שבועות הריון. את הגדולה שלי ילדתי ב41+4 (גיל 31),הקטנה בזירוז בגלל מיעוט מי שפיר בשבוע 40 בול ועכשיו, אם יחליטו, זה יהיה ב38+4/5.
ופתאום, ובגלל שזה מתקרב, מתמלאת מחשבות:
איך זה ישנה את מערך היחסים בבית, מה יהיה עם הקטנה שנורא צריכה תשומת לב (בת 5) ולא תקבל אותה כמו שהיא רגילה, והגדולה, בת ה-8, שאמנם לא ככ דורשת כמו הקטנה תשומת לב, אבל עדיין כשרציתי לצרף לביקור במרכז מבקרים גם את אחותה או כשאבא שלי רצה להצטרף, היא אמרה לי - זה רק אנחנו. וסדנת השוקולד שקבעתי לשתי הבנות ביום חמישי, וכנראה לא נלך אליה כי אהיה במיון, וזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי להיות איתן לפני הלידה, כך חשבתי לפני שבוע.
ומה אני עושה לעצמי, דקה לפני גיל 40 עוד פעם עם הלילות בלי שינה, חיתולים וילד שלא עצמאי, אחרי שהתרגלתי לשגרה מסוימת ונוחה.
ואני בכלל אפילו לא מדברת על האבטיח שעומד לצאת ממני, במקום נפוח מורידים (דליות בנרתיק כבר אמרנו, נכון?) וטחורים ושאר ירקות, כי בשום פנים ואופן לא רוצה קיסרי.
ובעלי שלא רוצה ובצדק שנגיד לאף אחד עד ליום רביעי כדי שלא יכנסו לנו לורידים.
וגם- העובדה שאני לא יודעת איך אתחבר אליו, לזה שבבטן, אחרי שכל ההריון הרחקתי את עצמי ממנו? ואיך שהוא "יפריע" למערך היחסים עם הבנות.
וזה שבניגוד להריונות קודמים, הפעם, הבית לא ממש מסודר, למרות שבעלי אמר שנעשה פרויקט עד יום רביעי ונסדר כל מה שצריך (הכנו רשימה), ואני צריכה לסדר כל יום חדר בבית לספונג'ה ואין לי כוח.
בקיצור, מלאת מחשבות. מתה מפחד. ובאמצע בריקסטונים ועובר שזז בין שלפוחית השתן לעצם הזנב בריקודים בלתי פוסקים ודוקרים.