טוב, כשחתול מבקשת כל כך יפה
- פותח הנושא g l o r y
- פורסם בתאריך
חלק 1
אלקורין ניער את הלם המכה האחרונה משריריו הדואבים וזינק בחזרה אל מרכז הזירה בנהמה חייתית. כל גופו זעק במחאה עם כל הנפה של הלהב, אבל מנוחה לא הייתה אפשרות כלל. להפסיק פירושו למות, ולאלקורין לא הייתה שום כוונה למות היום. הוא היה עייף, הו אלים אדירים שממעל, כל כך עייף. אי שם בשיפולי בטנו בער כאב חד כסכין והוא יכול היה רק לקוות שזו תחושה בלבד ולא רסיס מתכת שנותר תקוע בבשרו. פסים של אש נמתחו על פני ירכיו וזרועותיו, כל אחד מהם מזכרת מלהבי יריביו, כל אחד מהם חסר חשיבות כשלעצמו אך יחד, הם הקיזו את דמו. הוא משך את עצמו לתנוחת היכון, עיניים ירוקות וכהות כמעמקי יער סוקרות את יריביו בחשדנות. הוא היה בעמדת נחיתות. כמובן, הוא תמיד היה בעמדת נחיתות. זה מה שאדוניו אהבו כל כך אצלו. הוא הביס את הסיכויים על בסיס קבוע ובזירת ההימורים, לא היה אהוב יותר מלוחם שערך וסיכון ההימור עליו היו גבוהים. הגוף הגמיש, הרזה שהיה מורשת גזעו הציב אותו בעמדת נחיתות תמידית בזירה בה התחרו גם בני אנוש עם כתפיהם הרחבות, לאיזרי עם נשקם הטבעי ולסתותיהם החזקות, גמדים, בני המעמקים ומפלצות למיניהן השונים. עובדה זו לא מנעה מאדוני הזירה להכניס אלפים למשחקים. כל בשר הוא בשר, לא משנה מה גזעו ומפלצות הזירה השמינו על בשרם של אלה שנכשלו. איך נשאר חי עד היום, אפילו אלקורין עצמו לא ידע, אבל הוא ידע שמוות הוא לא אפשרות. לא בשבילו. הייתה לו אחריות.
הוא נשם נשימה עמוקה ואסף את כוחותיו כשגלגלי השער הגדולים סבו על צירם ומשכו את שבכת המתכת הגדולה מעלה. אה. לוחמה קבוצתית, אם כן. השער המורם בישר את כניסתו של עוד יצור בלהה. לו היה נותר מורד, היה הדבר מסמל שהאירוע הבא הוא קרב בין המתמודדים שנותרו בזירה. ממראיהם של הלוחם הגדול שמימינו, השניים שלפניו הגמד שנשאר בשולי הקבוצה, אלקורין אמד את סיכוייו לנצח מפגש כזה כקלושים. הוא היה עייף מדי וריח דמו שלו החליא אותו. יותר מדי. הוא איבד יותר מדי.
אלקורין ניער את הלם המכה האחרונה משריריו הדואבים וזינק בחזרה אל מרכז הזירה בנהמה חייתית. כל גופו זעק במחאה עם כל הנפה של הלהב, אבל מנוחה לא הייתה אפשרות כלל. להפסיק פירושו למות, ולאלקורין לא הייתה שום כוונה למות היום. הוא היה עייף, הו אלים אדירים שממעל, כל כך עייף. אי שם בשיפולי בטנו בער כאב חד כסכין והוא יכול היה רק לקוות שזו תחושה בלבד ולא רסיס מתכת שנותר תקוע בבשרו. פסים של אש נמתחו על פני ירכיו וזרועותיו, כל אחד מהם מזכרת מלהבי יריביו, כל אחד מהם חסר חשיבות כשלעצמו אך יחד, הם הקיזו את דמו. הוא משך את עצמו לתנוחת היכון, עיניים ירוקות וכהות כמעמקי יער סוקרות את יריביו בחשדנות. הוא היה בעמדת נחיתות. כמובן, הוא תמיד היה בעמדת נחיתות. זה מה שאדוניו אהבו כל כך אצלו. הוא הביס את הסיכויים על בסיס קבוע ובזירת ההימורים, לא היה אהוב יותר מלוחם שערך וסיכון ההימור עליו היו גבוהים. הגוף הגמיש, הרזה שהיה מורשת גזעו הציב אותו בעמדת נחיתות תמידית בזירה בה התחרו גם בני אנוש עם כתפיהם הרחבות, לאיזרי עם נשקם הטבעי ולסתותיהם החזקות, גמדים, בני המעמקים ומפלצות למיניהן השונים. עובדה זו לא מנעה מאדוני הזירה להכניס אלפים למשחקים. כל בשר הוא בשר, לא משנה מה גזעו ומפלצות הזירה השמינו על בשרם של אלה שנכשלו. איך נשאר חי עד היום, אפילו אלקורין עצמו לא ידע, אבל הוא ידע שמוות הוא לא אפשרות. לא בשבילו. הייתה לו אחריות.
הוא נשם נשימה עמוקה ואסף את כוחותיו כשגלגלי השער הגדולים סבו על צירם ומשכו את שבכת המתכת הגדולה מעלה. אה. לוחמה קבוצתית, אם כן. השער המורם בישר את כניסתו של עוד יצור בלהה. לו היה נותר מורד, היה הדבר מסמל שהאירוע הבא הוא קרב בין המתמודדים שנותרו בזירה. ממראיהם של הלוחם הגדול שמימינו, השניים שלפניו הגמד שנשאר בשולי הקבוצה, אלקורין אמד את סיכוייו לנצח מפגש כזה כקלושים. הוא היה עייף מדי וריח דמו שלו החליא אותו. יותר מדי. הוא איבד יותר מדי.
2
נהמה מצטווחת בישרה את התחלת הקרב ואלקורין ידע למי, או למה, היא שייכת עוד לפני שהיצור זינק אל מרכז הזירה. בני האנוש כינו אותו 'זאבון תרעלה'. לבני גזעו היה שם אחר ליצורים הללו. הם היו תועבה, השחתה מחליאה של יצירת האלה. טאו, אם הזאבים והיער נחרדה מתועבה כזו וילדיה, זאבים ואלפים כאחד נדרשו להרוג בהם. מאז הגיע אל הזירה התמודד נגד הכלביים הענקיים, מכוסי החודים הקרניים לא פעם והם היו אוייבים שלא חש שום נקיפות מצפון להרוג. הוא לכד את מבטו של הלוחם לימינו והנהן. הוא היה המהיר מבין אנשי הקבוצה והלוחם היה הגדול מבינהם. שניהם ייאלצו למשוך את תשומת ליבה של החיה. הוא החזיר את מבטו אל הזאבון ושקל את צעדיו. החיה הקיפה אותם, מנסה למצוא פתח, הזדמנות לגרור אחד מהם הרחק מחבריו ולהרוג אותו. היא צדה אותם כאילו היו צבאים או עדר סוסים, כאילו ראתה בהם טרף טבעי. הדבר לא הפתיע אותו, המפלצות שגודלו להילחם בזירה הואבסו בבשר אדם מהרגע בו יכלו לעכל בשר ולעיתים קרובות, דאגו מאמניהן שהבשר יהיה עדיין חי, מפרפר וצורח. לא משנה כמה פעמים היה עד לארוחה שכזו, הדבר העלה בו קבס. הוא שמר שפניו יפנו לעבר החיה, מסתובב באיטיות כדי לפנות אליה ושומר את תשומת ליבו על הלוע הפעור. היה עליו להישמר ממנה בכל מחיר. נשיכה מזאבון תרעלה היא מוות בטוח בייסורים. אפילו נשיכה שטחית תבאש כאילו נמשכה ברעל מאכל ואפילו בעזרת הטיפול הטוב ביותר, מחצית מהננשכים מתו בתוך כמה ימים. מיותר לציין שעבדים ובכללם לוחמי הזירה קיבלו את הטיפול הרפואי השטחי ביותר. אבל גם כשמיקד את תשומת ליבו בחיה, היה עליו לפקוח עין על חבריו לקבוצה. הם יעבדו ביחד לעת עתה, כן, אבל הדבר לא מנע מהם לנסות לדלל את המתחרים אם ההזדמנות נקרתה בפניהם. הם התחילו את היום עשרים וחמישה. כעת הם נותרו חמישה ואם יעלה הרצון מלפני הקהל או אדוני הזירה, ייתכן ועד סוף היום יישאר אחד בלבד. אלקורין קיווה בכל ליבו כי זה יהיה הקרב האחרון להיום. אם יש עדיין אלים בשמיים, מי ייתן וזה הקרב האחרון.
הזאבון זינק ושרירו הדרוכים של האלף שיגרו אותו אל מחוץ לדרכה של החיה. שיניים מרושעות נקשו היכן שעמד לפני שבריר שניה אבל אלקורין לא נתן להלם לשתק אותו. המוות נשך בעקביו פעמים רבות במהלך יום קרבות. לו הרשה לעצמו להסס, היה המווות משיג אותו וזה היה מוות מכוער שאת פניו לא רצה לראות לעולם. הלוחם הגדול ניצל את ההזדמנות והנחית מכה על צידו של היצור. אלקורין חשף את שיניו בחיוך חסר הומור שהיה דומה יותר להעווית כעס כשדם כהה וחם טפטף על החול הבהיר, ממלא את האוויר בריח מתכתי. אלקורין ידע להבחין בין אלפי ריחות, לזהות מאות צמחים על פי ריחם בלבד. הוא יכול היה להבדיל בין אלף, לאיזרי, בן אנוש וכל גזע אחר ואף לקבוע את גילם ומינם באמצעות נשימה עמוקה בלבד, אבל מאז הגיע לזירה, כל שיכול היה להבחין בו הוא ריח הדם. כבד, מתכתי, חונק, מעורב בריח זיעה, הפרשות ופחד שעלה מכל פינה וחנק אותו אפילו בלילה, בתאו שבבורות הכלא שמתחת לזירה. הוא איבד את היכולת להבחין בכל ריח אחר
נהמה מצטווחת בישרה את התחלת הקרב ואלקורין ידע למי, או למה, היא שייכת עוד לפני שהיצור זינק אל מרכז הזירה. בני האנוש כינו אותו 'זאבון תרעלה'. לבני גזעו היה שם אחר ליצורים הללו. הם היו תועבה, השחתה מחליאה של יצירת האלה. טאו, אם הזאבים והיער נחרדה מתועבה כזו וילדיה, זאבים ואלפים כאחד נדרשו להרוג בהם. מאז הגיע אל הזירה התמודד נגד הכלביים הענקיים, מכוסי החודים הקרניים לא פעם והם היו אוייבים שלא חש שום נקיפות מצפון להרוג. הוא לכד את מבטו של הלוחם לימינו והנהן. הוא היה המהיר מבין אנשי הקבוצה והלוחם היה הגדול מבינהם. שניהם ייאלצו למשוך את תשומת ליבה של החיה. הוא החזיר את מבטו אל הזאבון ושקל את צעדיו. החיה הקיפה אותם, מנסה למצוא פתח, הזדמנות לגרור אחד מהם הרחק מחבריו ולהרוג אותו. היא צדה אותם כאילו היו צבאים או עדר סוסים, כאילו ראתה בהם טרף טבעי. הדבר לא הפתיע אותו, המפלצות שגודלו להילחם בזירה הואבסו בבשר אדם מהרגע בו יכלו לעכל בשר ולעיתים קרובות, דאגו מאמניהן שהבשר יהיה עדיין חי, מפרפר וצורח. לא משנה כמה פעמים היה עד לארוחה שכזו, הדבר העלה בו קבס. הוא שמר שפניו יפנו לעבר החיה, מסתובב באיטיות כדי לפנות אליה ושומר את תשומת ליבו על הלוע הפעור. היה עליו להישמר ממנה בכל מחיר. נשיכה מזאבון תרעלה היא מוות בטוח בייסורים. אפילו נשיכה שטחית תבאש כאילו נמשכה ברעל מאכל ואפילו בעזרת הטיפול הטוב ביותר, מחצית מהננשכים מתו בתוך כמה ימים. מיותר לציין שעבדים ובכללם לוחמי הזירה קיבלו את הטיפול הרפואי השטחי ביותר. אבל גם כשמיקד את תשומת ליבו בחיה, היה עליו לפקוח עין על חבריו לקבוצה. הם יעבדו ביחד לעת עתה, כן, אבל הדבר לא מנע מהם לנסות לדלל את המתחרים אם ההזדמנות נקרתה בפניהם. הם התחילו את היום עשרים וחמישה. כעת הם נותרו חמישה ואם יעלה הרצון מלפני הקהל או אדוני הזירה, ייתכן ועד סוף היום יישאר אחד בלבד. אלקורין קיווה בכל ליבו כי זה יהיה הקרב האחרון להיום. אם יש עדיין אלים בשמיים, מי ייתן וזה הקרב האחרון.
הזאבון זינק ושרירו הדרוכים של האלף שיגרו אותו אל מחוץ לדרכה של החיה. שיניים מרושעות נקשו היכן שעמד לפני שבריר שניה אבל אלקורין לא נתן להלם לשתק אותו. המוות נשך בעקביו פעמים רבות במהלך יום קרבות. לו הרשה לעצמו להסס, היה המווות משיג אותו וזה היה מוות מכוער שאת פניו לא רצה לראות לעולם. הלוחם הגדול ניצל את ההזדמנות והנחית מכה על צידו של היצור. אלקורין חשף את שיניו בחיוך חסר הומור שהיה דומה יותר להעווית כעס כשדם כהה וחם טפטף על החול הבהיר, ממלא את האוויר בריח מתכתי. אלקורין ידע להבחין בין אלפי ריחות, לזהות מאות צמחים על פי ריחם בלבד. הוא יכול היה להבדיל בין אלף, לאיזרי, בן אנוש וכל גזע אחר ואף לקבוע את גילם ומינם באמצעות נשימה עמוקה בלבד, אבל מאז הגיע לזירה, כל שיכול היה להבחין בו הוא ריח הדם. כבד, מתכתי, חונק, מעורב בריח זיעה, הפרשות ופחד שעלה מכל פינה וחנק אותו אפילו בלילה, בתאו שבבורות הכלא שמתחת לזירה. הוא איבד את היכולת להבחין בכל ריח אחר
3
הזאבון נהם והצטווח, קולו נשמע כמו נשמתו המעונה של זאב שיצא מדעתו והסתובב, מנסה לנשוך בטרף שצימח לפתע שן מתכתית מכאיבה. הלוחם הגדול קפץ לאחור, אל מעבר לטווח השיניים ושני הלוחמים האחרים התקרבו מצידה האחר של החיה, מנסים לקרוע את הגידים שבאחורי הרגליים הענקיות. הזאבון סב על עקביו, מתמקד באיום החדש ואלקורין עשה את דרכו בזהירות מסביב לחיה, אל עבר עמדה טובה יותר לביצוע הרעיון שעלה במוחו. הוא נדרך לזנק בעוד החיה מנסה לנשוך באוייביה שזינקו לפנים ולאחור, דוקרים בפניה ובחוטמה וקיווה שיצליחו לרתק את תשומת ליבה לזמן מספיק. הוא זינק להסתערות, אבל קפא על עמדו לשמע צווחה מקפיאת דם. הוא הפנה את מבטו בזריזו והספיק לראות את אחד הלוחמים קופץ לאחור בעוד החיה סוגרת את שיניה על כתפו של השני. הוא הספיק גם לארות את הרגל הפשוטה שהלוחם אסף בחזרה אליו לאחר שהמעיד את שותפו. כן, בריתות היו קצרות מועד וחסרות עומק בזירה. הם נותרו ארבעה. הוא צפה בחיה משסעת את הכתף של הלוחם חסר המזל, פניו חסרות הבעה. הו לא חשב לרוץ לעזרת הפצוע. אפילו יצליחו לגרור אותו הרחק מהזאבון, הוא היה מת מהלך ואלקורין לא איחל מוות ארוך ומייסר כזה לאיש מלבד, אולי, אדון עבדים. האיש המשיך לצרוח בעוד החיה משסעת אותו ואלקורין ייחל לקשת. לו הייתה לו קשת יכול היה לסיים את חייו של האיש במהירות. זאבוני תרעלה היו ידועים באכילתם האיטית, ובמקרים רבים הם לא טרחו להרוג את הטרף שלהם לפני שהחלו בסעודה. אבל משאלות לא יצילו את חייו של איש, והלוחם קנה להם זמן במחיר חייו. אלקורין לא התכוון לבזבז את הזמן הזה. הוא זינק שוב, מקפיד להישאר הרחק משווח הראיה של המפלצת הסועדת והחליק תוך גלגול אל מתחת לגחונה. החול צרב את פצעיו אך הוא לא שם את ליבו לכך כשכיוון את הלהב, שולח תודה לאלים על כך שזאבונים נהגו לאכול בעמידה, ושיעק את חרבו בבטנה של החיה. רגליו בעטו מעלה, מחדירות את הלהב עמוק יותר ומונעות מהחיה להתקפל ולקבור אותו. הוא מיהר להתגלגל אל צידה השני והרחק ממנה בעוד היצור נופל ומתעוות, מיילל ומצטווח כמו כלב מעונה. הרעש סימר את שערותיו של האלף והוא החניק דחף לנהום כזאב בעצמו כשקפץ על רגליו. הלהב שלו נותר בבטן החיה והוא סרק את הזירה בחיפוש אחר כלי נשק אחר. להיות חסר נשק בזירה היה גזר דין מוות לא פחות סופי מנשיכת זאבון. הלהב של הלוחם שהפך לארוחה היה מוטל ליד החיה, ואלקורין החל לעשות את דרכו לעברו בזהירות. אבל מישהו היה מהיר יותר ממנו. הלוחם הבוגדני התגנב אל עבר המפלצת המשתוללת, מקווה אולי להכות בה מכת מוות בעוד היא מטורפת מכאב, אבל הזאבון בחר ברגע זה לבעוט ברגליו סביב. הלוחם נפל, הלהב עף מידו, ושיני הזאבון סגרו עליו, החיה המוטרפת מכאב ניצלה את ההזדמנות לנקום במעניה וטילטלה אותו כבובת סמרטוטים בעודו צורח, עד שמשהו השמיע קול פצפוץ והוא נרפה. מת, אם היה לו מזל. אלקורין נשם נשימה עמוקה וזחל אל עבר הלהב שנחת בחול. אצבעותיו אך נגעו בלהב כשמישהו שאג במלוא גרון. הוא אחז בחרב והסתובב במהירות, והספיק לצפות בגמד הנשכח מלב מנחית את להבו על גולגולת המפלצת. הכוח בזרועות הקצרות הספיק כדי לבקע את העצם הקשיחה והמפלצת נפלה, מתה.
הם נותרו שלושה.
הזאבון נהם והצטווח, קולו נשמע כמו נשמתו המעונה של זאב שיצא מדעתו והסתובב, מנסה לנשוך בטרף שצימח לפתע שן מתכתית מכאיבה. הלוחם הגדול קפץ לאחור, אל מעבר לטווח השיניים ושני הלוחמים האחרים התקרבו מצידה האחר של החיה, מנסים לקרוע את הגידים שבאחורי הרגליים הענקיות. הזאבון סב על עקביו, מתמקד באיום החדש ואלקורין עשה את דרכו בזהירות מסביב לחיה, אל עבר עמדה טובה יותר לביצוע הרעיון שעלה במוחו. הוא נדרך לזנק בעוד החיה מנסה לנשוך באוייביה שזינקו לפנים ולאחור, דוקרים בפניה ובחוטמה וקיווה שיצליחו לרתק את תשומת ליבה לזמן מספיק. הוא זינק להסתערות, אבל קפא על עמדו לשמע צווחה מקפיאת דם. הוא הפנה את מבטו בזריזו והספיק לראות את אחד הלוחמים קופץ לאחור בעוד החיה סוגרת את שיניה על כתפו של השני. הוא הספיק גם לארות את הרגל הפשוטה שהלוחם אסף בחזרה אליו לאחר שהמעיד את שותפו. כן, בריתות היו קצרות מועד וחסרות עומק בזירה. הם נותרו ארבעה. הוא צפה בחיה משסעת את הכתף של הלוחם חסר המזל, פניו חסרות הבעה. הו לא חשב לרוץ לעזרת הפצוע. אפילו יצליחו לגרור אותו הרחק מהזאבון, הוא היה מת מהלך ואלקורין לא איחל מוות ארוך ומייסר כזה לאיש מלבד, אולי, אדון עבדים. האיש המשיך לצרוח בעוד החיה משסעת אותו ואלקורין ייחל לקשת. לו הייתה לו קשת יכול היה לסיים את חייו של האיש במהירות. זאבוני תרעלה היו ידועים באכילתם האיטית, ובמקרים רבים הם לא טרחו להרוג את הטרף שלהם לפני שהחלו בסעודה. אבל משאלות לא יצילו את חייו של איש, והלוחם קנה להם זמן במחיר חייו. אלקורין לא התכוון לבזבז את הזמן הזה. הוא זינק שוב, מקפיד להישאר הרחק משווח הראיה של המפלצת הסועדת והחליק תוך גלגול אל מתחת לגחונה. החול צרב את פצעיו אך הוא לא שם את ליבו לכך כשכיוון את הלהב, שולח תודה לאלים על כך שזאבונים נהגו לאכול בעמידה, ושיעק את חרבו בבטנה של החיה. רגליו בעטו מעלה, מחדירות את הלהב עמוק יותר ומונעות מהחיה להתקפל ולקבור אותו. הוא מיהר להתגלגל אל צידה השני והרחק ממנה בעוד היצור נופל ומתעוות, מיילל ומצטווח כמו כלב מעונה. הרעש סימר את שערותיו של האלף והוא החניק דחף לנהום כזאב בעצמו כשקפץ על רגליו. הלהב שלו נותר בבטן החיה והוא סרק את הזירה בחיפוש אחר כלי נשק אחר. להיות חסר נשק בזירה היה גזר דין מוות לא פחות סופי מנשיכת זאבון. הלהב של הלוחם שהפך לארוחה היה מוטל ליד החיה, ואלקורין החל לעשות את דרכו לעברו בזהירות. אבל מישהו היה מהיר יותר ממנו. הלוחם הבוגדני התגנב אל עבר המפלצת המשתוללת, מקווה אולי להכות בה מכת מוות בעוד היא מטורפת מכאב, אבל הזאבון בחר ברגע זה לבעוט ברגליו סביב. הלוחם נפל, הלהב עף מידו, ושיני הזאבון סגרו עליו, החיה המוטרפת מכאב ניצלה את ההזדמנות לנקום במעניה וטילטלה אותו כבובת סמרטוטים בעודו צורח, עד שמשהו השמיע קול פצפוץ והוא נרפה. מת, אם היה לו מזל. אלקורין נשם נשימה עמוקה וזחל אל עבר הלהב שנחת בחול. אצבעותיו אך נגעו בלהב כשמישהו שאג במלוא גרון. הוא אחז בחרב והסתובב במהירות, והספיק לצפות בגמד הנשכח מלב מנחית את להבו על גולגולת המפלצת. הכוח בזרועות הקצרות הספיק כדי לבקע את העצם הקשיחה והמפלצת נפלה, מתה.
הם נותרו שלושה.
אחרון
מעשרים וחמישה לשלושה. עוד יום, עוד ניצחון כנגד הסיכויים. הוא הוריד את חרבו וצפה דרך עיניים שסירבו להתמקד באדוני ההימורים מחלקים ואוספים את כספם, במהמרים שחייכו באושר או מלמלו מילים גסות ותקעו בו ובלוחמים הנותרים מבטים אפלים. כמה מנותק היה העולם שביציעים מהעולם שבתוך הזירה. כמו שני מימדים מקבילים שלעולם אינם נפגשים. חלק מיושבי המימד ההוא הריעו לו. חלקם ייחלו למותו, אך איש מהם לא הכיר בו כיצור חי, עם רצונות, חלומות ומאוויים משלו. פעם הוא שנא אותם. הוא היה בוהה בהם בשנאה יוקדת, יורק ומקלל, משתולל כחיה אחוזת שיגעון. עכשיו לא נותר לו כוח להשקיע בשנאה. הוא לא חי בשבילם. הוא לא שרד כדי לרצות אותם. הוא שרד למען דבר אחד בלבד. הייתה לו אחריות, ויהיה מה שיהיה, עד טיפת הדם האחרונה שנותרה לו, הוא ישא באחריות הזו.
בגלל האחריות הזו הוא שמט את חרבו כשהפעמון צלצל והכרוז הכריז על סוף יום המשחקים. בגלל האחריות הזו הוא הרשה לאחראי הזירה החסונים להכריע ולאזוק אותו לאחר לא יותר ממאבק קצר ועקר. בגלל האחריות הזו לא נהם, נשך והשתולל כמו שהיה עושה כשהיה צעיר וטיפש יותר והרשה להם לגרור אותו אל התא החשוך, בעל הקירות העבים שהיה ביתו ומוקד סיוטיו כאחד במשך שנים על גבי שנים. וכשהסיוטים זלגו מתוך החושך כדי לרדוף אותו והקירות סגרו עליו עד שלא יכל לנשום, כשפצעיו צרבו, גירדו וגופו הרצוץ ניסה להחלים ללא הועיל, האחריות שמרה עליו מאיבוד דעתו לחלוטין. הוא ראה אותה, קטנה ושברירית כמו ביום הנורא ההוא. היא פסעה לעברו מתוך החושך, כמו קרן אור קטנה, כיאה לשמה. שיערה הזהוב, הרך התבדר ברוח בלתי מורגשת והעיניים הירוקות, הבוטחות נפנו אליו בשאלה, בתחינה. בדיוק כמו ביום ההוא, כשתופסי העבדים גררו אותה על פני העלים היבשים, הרחק ממנו. גם אז היא לא הבינה. גם אז היא לא ידעה.
"עוד קצת, אלאנאר," שפתיו לחשו מתוך קדחת. "עוד קצת. הפעם אני אצליח. עוד קצת."
מעשרים וחמישה לשלושה. עוד יום, עוד ניצחון כנגד הסיכויים. הוא הוריד את חרבו וצפה דרך עיניים שסירבו להתמקד באדוני ההימורים מחלקים ואוספים את כספם, במהמרים שחייכו באושר או מלמלו מילים גסות ותקעו בו ובלוחמים הנותרים מבטים אפלים. כמה מנותק היה העולם שביציעים מהעולם שבתוך הזירה. כמו שני מימדים מקבילים שלעולם אינם נפגשים. חלק מיושבי המימד ההוא הריעו לו. חלקם ייחלו למותו, אך איש מהם לא הכיר בו כיצור חי, עם רצונות, חלומות ומאוויים משלו. פעם הוא שנא אותם. הוא היה בוהה בהם בשנאה יוקדת, יורק ומקלל, משתולל כחיה אחוזת שיגעון. עכשיו לא נותר לו כוח להשקיע בשנאה. הוא לא חי בשבילם. הוא לא שרד כדי לרצות אותם. הוא שרד למען דבר אחד בלבד. הייתה לו אחריות, ויהיה מה שיהיה, עד טיפת הדם האחרונה שנותרה לו, הוא ישא באחריות הזו.
בגלל האחריות הזו הוא שמט את חרבו כשהפעמון צלצל והכרוז הכריז על סוף יום המשחקים. בגלל האחריות הזו הוא הרשה לאחראי הזירה החסונים להכריע ולאזוק אותו לאחר לא יותר ממאבק קצר ועקר. בגלל האחריות הזו לא נהם, נשך והשתולל כמו שהיה עושה כשהיה צעיר וטיפש יותר והרשה להם לגרור אותו אל התא החשוך, בעל הקירות העבים שהיה ביתו ומוקד סיוטיו כאחד במשך שנים על גבי שנים. וכשהסיוטים זלגו מתוך החושך כדי לרדוף אותו והקירות סגרו עליו עד שלא יכל לנשום, כשפצעיו צרבו, גירדו וגופו הרצוץ ניסה להחלים ללא הועיל, האחריות שמרה עליו מאיבוד דעתו לחלוטין. הוא ראה אותה, קטנה ושברירית כמו ביום הנורא ההוא. היא פסעה לעברו מתוך החושך, כמו קרן אור קטנה, כיאה לשמה. שיערה הזהוב, הרך התבדר ברוח בלתי מורגשת והעיניים הירוקות, הבוטחות נפנו אליו בשאלה, בתחינה. בדיוק כמו ביום ההוא, כשתופסי העבדים גררו אותה על פני העלים היבשים, הרחק ממנו. גם אז היא לא הבינה. גם אז היא לא ידעה.
"עוד קצת, אלאנאר," שפתיו לחשו מתוך קדחת. "עוד קצת. הפעם אני אצליח. עוד קצת."
היי
אהבתי, אבל יש לך המון שגיאות פיסוק (פסיקים במקומות לא נכונים, היעדר פסיקים במקומות אחרים), כמה שגיאות כתיב, ואיזה סרבול מוזר במשפטים. אולי כי את חושבת באנגלית? אולי אני פשוט עייף מדי? היה איזה משפט שקראתי ארבע פעמים ולא הצלחתי לפענח, וכל הקריאה ממש התישה אותי.
את מבינה למה אני מתכוון?
אהבתי, אבל יש לך המון שגיאות פיסוק (פסיקים במקומות לא נכונים, היעדר פסיקים במקומות אחרים), כמה שגיאות כתיב, ואיזה סרבול מוזר במשפטים. אולי כי את חושבת באנגלית? אולי אני פשוט עייף מדי? היה איזה משפט שקראתי ארבע פעמים ולא הצלחתי לפענח, וכל הקריאה ממש התישה אותי.
את מבינה למה אני מתכוון?
אני חושבת
שאני יודעת למה אתה מתכוון. לפעמים אני שמה פסיקים מיותרים בהיסח הדעת. במקרים אחרים הפיסוק כבד כי השתמשתי בו כדי לבנות הרגשה מסויימת, איטונציה מסויימת למשפט. אני כותבת כמו שאני מעוניינת לקרוא את המשפט. כמובן שלעריכה יש כאן תפקיד חשוב. בקריאה שנייה אני תמיד מוצאת מקומות של "מה לעזאזל חשבתי לעצמי".
למעשה היה טוב יותר אם הייתי עורכת לפני שליחה. אבל כפי שכבר אמרתי, הקדשתי לכתיבה זמן שאין לי ולכן ממש לא נותר זמן לעריכה. (ואני עדיין במינוס זמן)
וכמובן, אתה צודק. אני אכן חושבת באנגלית. הגעתי למצב בו אני כותבת יותר באנגלית מאשר בעברית והדמות נלקחה מיצירה ארוכה הרבה יותר שגם היא באנגלית. אני מנסה לכתוב בעברית כדי לשמור על היכולת אבל נראה שיש זליגה.
שאני יודעת למה אתה מתכוון. לפעמים אני שמה פסיקים מיותרים בהיסח הדעת. במקרים אחרים הפיסוק כבד כי השתמשתי בו כדי לבנות הרגשה מסויימת, איטונציה מסויימת למשפט. אני כותבת כמו שאני מעוניינת לקרוא את המשפט. כמובן שלעריכה יש כאן תפקיד חשוב. בקריאה שנייה אני תמיד מוצאת מקומות של "מה לעזאזל חשבתי לעצמי".
למעשה היה טוב יותר אם הייתי עורכת לפני שליחה. אבל כפי שכבר אמרתי, הקדשתי לכתיבה זמן שאין לי ולכן ממש לא נותר זמן לעריכה. (ואני עדיין במינוס זמן)
וכמובן, אתה צודק. אני אכן חושבת באנגלית. הגעתי למצב בו אני כותבת יותר באנגלית מאשר בעברית והדמות נלקחה מיצירה ארוכה הרבה יותר שגם היא באנגלית. אני מנסה לכתוב בעברית כדי לשמור על היכולת אבל נראה שיש זליגה.
פרחים בקנה.
הי גלורי,
איזה כיף שהחתולה דרשה סיפור....
אני נהניתי לקרוא את הסיפור. התיאורים של הריחות, המראות, הצלילים והמגע נותנים לו לדעתי איזושהי איכות קצת סינמטית. את יודעת איך קוראים לכתיבה שמפעילה את החושים? חושית? חושנית? זה יוצר הזדהות מאוד גדולה עם הגיבור וזה אחלה.
 
אם צריך למצוא מגרעות (צריך למצוא מגרעות?) את בטח יודעת שיש לך כמה שגיאות הקלדה ואולי משפט או שניים שאפשר לחשוב על הניסוח שלהם מחדש (או שלא). אבל ממש בקטנה.
 
 
 
 
 
 
הי גלורי,
איזה כיף שהחתולה דרשה סיפור....
אני נהניתי לקרוא את הסיפור. התיאורים של הריחות, המראות, הצלילים והמגע נותנים לו לדעתי איזושהי איכות קצת סינמטית. את יודעת איך קוראים לכתיבה שמפעילה את החושים? חושית? חושנית? זה יוצר הזדהות מאוד גדולה עם הגיבור וזה אחלה.
 
אם צריך למצוא מגרעות (צריך למצוא מגרעות?) את בטח יודעת שיש לך כמה שגיאות הקלדה ואולי משפט או שניים שאפשר לחשוב על הניסוח שלהם מחדש (או שלא). אבל ממש בקטנה.
 
 
 
 
 
 
תודה
אני רווה נחת
אני אכן מודעת לכך שיש כמה טעויות. הייתי בטוחה שיהיו, אבל מכיוון שלוח הזמנים שלי היה קצר מאוד (למעשה גנבתי זמן לימוד לצורך הכתיבה. אל תגלו לאף אחד) לא בדקתי יותר מבדיקה שטחית. כמובן שהקטע ייערך למוות בכל פעם שאני אגע בו בעתיד.
הכתיבה שלי נוטה מאוד להפעיל את כל החושים. קראתי פעם עצה של אחד הספורים הגדולים (לצערי אני לא זוכרת מי מהם) שאמר שכדי להזדהות באמת עם גיבור צריך לדעתמה הוא חושב, מה הוא מריח, מה הוא מרגיש, רואה ושומע. ככל שמערבים יותר חושים, תיאור הסצינה מושרש יותר בראש הקורא. אני שמה דגש גדול על רגשות. אני כותבת מתוך הראש של הדמות ולכן חשוב לי שהתחושה שלה תועבר במלואה. פסיכולוגיה של דמויות היא דבר שמרתק אותי. זה כמובן אומר שהדמויות שלי סובלות לצורך סיפוק הסקרנות שלי בנושא, אבל הי, אני יצרתי אותן ואני דואגת לפצות אותן בסוף.
אני רווה נחת
אני אכן מודעת לכך שיש כמה טעויות. הייתי בטוחה שיהיו, אבל מכיוון שלוח הזמנים שלי היה קצר מאוד (למעשה גנבתי זמן לימוד לצורך הכתיבה. אל תגלו לאף אחד) לא בדקתי יותר מבדיקה שטחית. כמובן שהקטע ייערך למוות בכל פעם שאני אגע בו בעתיד.
הכתיבה שלי נוטה מאוד להפעיל את כל החושים. קראתי פעם עצה של אחד הספורים הגדולים (לצערי אני לא זוכרת מי מהם) שאמר שכדי להזדהות באמת עם גיבור צריך לדעתמה הוא חושב, מה הוא מריח, מה הוא מרגיש, רואה ושומע. ככל שמערבים יותר חושים, תיאור הסצינה מושרש יותר בראש הקורא. אני שמה דגש גדול על רגשות. אני כותבת מתוך הראש של הדמות ולכן חשוב לי שהתחושה שלה תועבר במלואה. פסיכולוגיה של דמויות היא דבר שמרתק אותי. זה כמובן אומר שהדמויות שלי סובלות לצורך סיפוק הסקרנות שלי בנושא, אבל הי, אני יצרתי אותן ואני דואגת לפצות אותן בסוף.
shiningSnow
New member
זה כתוב ממש טוב
נקודה אחת- אם העבד אהוב על אדוניו ומביא להם רווחים נאים, הייתי מצפה שהם ידאגו לו לטיפול רפואי נאות עד טוב מאוד. זה אינטרס שלהם אחרי הכל.
נקודה אחת- אם העבד אהוב על אדוניו ומביא להם רווחים נאים, הייתי מצפה שהם ידאגו לו לטיפול רפואי נאות עד טוב מאוד. זה אינטרס שלהם אחרי הכל.
תודה!
האמת, יש סיבה טובה שזו לא המציאות. למעשה זו הסיבה שעבדות הפכה לנורמה בממלכות המערביות של אוורין. אבל אלקורין לא יודע מה הסיבה. למעשה אף אחד חוץ מאדוני העבדים לא יודע מה הסיבה בשלב הזה. הוא יודע רק את העובדות:
1) עבדות היא נורמה. אם אין לך כוח כספי או פוליטי או אינך זוכה להגנה של כוח כזה, אתה טרף כשר.
2) היחס הכללי והטיפול לו זוכים עבדים נע בין לא משהו לנורא במימדים קטסטרופליים.
3) מאז עליית אדוני העבדים מרפאים שמסתמכים על ריפוי "אמיתי" ולא רפואת עשבים הפכו נדירים ביותר וחלקם נרדפים. וודאי ששירותיהם של אנשים כאלה לא יינתנו לעבד. ובכל מקרה טיפול רפואי, אם ניתן, נועד לשמור אותם בחיים ולא יותר.
הסיבה עצמה מערבת קסמי מוות ודם ואת האלים עצמם, בדרך עקיפה. זה המאבק הקוסמי מאחורי הקלעים של SR למעשה.
האמת, יש סיבה טובה שזו לא המציאות. למעשה זו הסיבה שעבדות הפכה לנורמה בממלכות המערביות של אוורין. אבל אלקורין לא יודע מה הסיבה. למעשה אף אחד חוץ מאדוני העבדים לא יודע מה הסיבה בשלב הזה. הוא יודע רק את העובדות:
1) עבדות היא נורמה. אם אין לך כוח כספי או פוליטי או אינך זוכה להגנה של כוח כזה, אתה טרף כשר.
2) היחס הכללי והטיפול לו זוכים עבדים נע בין לא משהו לנורא במימדים קטסטרופליים.
3) מאז עליית אדוני העבדים מרפאים שמסתמכים על ריפוי "אמיתי" ולא רפואת עשבים הפכו נדירים ביותר וחלקם נרדפים. וודאי ששירותיהם של אנשים כאלה לא יינתנו לעבד. ובכל מקרה טיפול רפואי, אם ניתן, נועד לשמור אותם בחיים ולא יותר.
הסיבה עצמה מערבת קסמי מוות ודם ואת האלים עצמם, בדרך עקיפה. זה המאבק הקוסמי מאחורי הקלעים של SR למעשה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.