טוב, לבקשת... סוגיה רעיונית למתמודדים עם שכול

טוב, לבקשת... סוגיה רעיונית למתמודדים עם שכול

וגם לכאלו שאינם, סתם רוצים לחוות את דעתם או להרהר בכך...

רובנו נאלצים במהלך חיינו להתמודד עם מידה כזו או אחרת של חוסר שביעות רצון של ההורים עם מעשינו.
לעיתים אנחנו ממהרים מדי בעיניהם (כשאנחנו שוכבות עם החבר הראשון, או כשאנחנו מביאים הביתה לישון את בן הזוג הראשון), לעיתים איטיים מדי (להתחתן, להביא ילדים), לעיתים הולכים בדרכים שונות מהם (דת, השכלה, עבודה וכו') או מהציפיות שלנו- ובאופן כללי הם וגם אנחנו נאלצים להתמודד עם אכזבות שמביאים היחסים בינינו.
אני חושבת שמעטים ההורים ש*תמיד* היו מרוצים מילדיהם, ולמרבה ההפתעה גיליתי הרבה מצבים שבהם דוקא פערים קטנים יותר בהשקפת העולם הולידו אכזבות עמוקות יותר, לעומת מצבים של פערים עמוקים- שהולידו קבלה והבנה אחרי תקופת הסתגלות....

בכל אופן, הורינו ברוב המקרים לשמחתינו בסופו של דבר הולכים מאיתנו, בדרך הטבע, לפנינו, ואנחנו נותרים עם ערימה של ציוויים לא ממומשים של איך הם היו רוצים שנחיה את חיינו, ועם הרצון שלנו לחיות אחרת.
נוסיף על זה את הצורך הכואב למלא את רצונם אחרי מותם- וזה יכול להוליד המון תסכולים וקונפליקטים פנימיים דווקא מול הורה מת, יותר מאשר מול הורה חי, שאיתו אפשר אפילו להכנס לדיון, או להראות לו שנוהגים אחרת מרצונו...

מה דעתכם על זה?

אני מוצאת את עצמי נאלצת "לאשרר לעצמי מחדש" את חיי, השונים כל כך מחייה של אמי, שוב ושוב, אל מול הכוחות הפנימיים שלי- וגם אל מול תגובותיהם של בני משפחתי הדתיים בעצמם שמנסים לגרום לי להתנהג בדרך שנראית להם כ"נכונה"...
מאבק שפעם ניהלתי רק מול אמי, ואפילו הסתיים בהצלחה הדדית, ובקבלה הדדית- פתאום הופך להיות מאבק מול אחים, גיסות ובני משפחה אחרים שרוצים שאלך בדרך ש"אמא אמרה"...
 

saribon

New member
יש לי על כך מה להגיד..

אבל מחר..עכשיו יושבים לי פה על הכתף בדרישה לפנות את המחשב...
 

saribon

New member
זה תמיד שלך..

אני חושבת שכמו שאין דרך "טובה" או "נכונה" למות, אין דרך "נכונה" להתאבל.
כן - יש מנהגים. אנחנו היהודים עשירים במנהגי אבלות. מצד אחד יש בחלק מהמנהגים הללו הרבה נוחם ותועלת ומהצד השני חלק מהם כופים עליך בעצם להשאר בתוך האבל גם אם את כבר רוצה להתנהג אחרת.
בתקופה האחרונה חקרנו קצת את הנושא במשפחה משום שכשחמי נפטר, היינו כארבעה חודשים לפני חתונת אחד הנכדים -ועלתה השאלה - מה עושים הילדים של חמי? בעלי ושתי אחיותיו שאחת מהן היא אם החתן.
אנחנו לא דתיים אבל כן שומרי מסורת. וכל אחד מאתנו ברמה אחרת כמובן. כשישבנו במהלך השבעה ביחד "סוכם" שכל אחד יעשה מה שהוא רואה לנכון לעשות. ואכן בעלי ואם החתן -שמחו השתוללו ורקדו ,ואילו האחות השניה לא רקדה בכל הערב.
המנהגים הללו עוסקים הרבה במה צריך להראות. ובעצם מקבעים תקופות אבל מצוות מראש בשעה שרוב הילדים של אנשים שהלכו לעולמם- בהחלט מוכנים לצאת לרקוד הרבה לפני תום שנת האבל וזה עדיין לא אומר שהם שכחו את ההורה המת או לא מכבדים את זכרו.
הציפיות שיש להם מאיתנו..אני יודעת למשל שאח שלי אמר קדיש על אבא שלי תקופה ארוכה למרות שאין דבר שאח שלי שונא יותר מאשר לחבוש כיפה ולהתפלל. הוא כועס על אלוהים ושונא אותו (אני תמיד שואלת אותו איך הוא יכול לכעוס על משהו שבעיניו לא קיים אבל הוא לא מצליח לראות את הפרדוקס..) הוא לא סובל דת ודתיים וכל מה שקשור אליהם - ענין שמסב לי הרבה צער -אבל הוא בחר להפנות את הכעס שלו לשם - ולמרות כל זאת אמר על אבא שלי קדיש, (אחר כך גם על סבתי וסבי) - כי זה מה שהוא היה רוצה.

בצד שלי של המשפחה אני לא נתקלתי בהרמות גבה (אם כי כשהלכתי לחתונה במהלך השבעה של אבי אף אחד לא התלהב מהרעיון,אבל זו היתה חברה אהובה ויקרה ואני רציתי להיות שם בשבילה) אבל זה גם מן הסתם כי אף אחד לא נדבק למנהגים אצלנו. אני למשל לא הולכת לבית הקברות לבקר את בני המשפחה -לי אישיתזה נראה מיותר. האבן שנמצאת שם לא אומרת לי כלום ואבא שלי או כל אחד מאהובי נפשי שמתו נמצאים בלבי . אני מנהלת איתם שיחות יום יומיות ולא זקוקה ללכת למצבה.. אני יודעת שלאבא שלי זה כן היה חשוב, אבל זה לא אומר לי דבר. לא מצאתי צורך לעשות את זה. אינ כן הולכת לאזכרות אם מקיימים אותן כדי לא לפגוע באנשים שחיים, מאחר שרק בצד של בעלי מקיימים אזכרות ממשיות אז אני הולכת, עוזרת, עושה מה שצריך וזהו. אבל בצד של בעלי אכן יש כל מיני "אבל ככה אבא היה רוצה" וכל מיני "זה לא מתאים" ו"ככה לא עושים" - אצלנו זה בקטנה אבל אני חושבת כשבני משפחה מתחילים להכנס לנשמה עם בקורתיות והערות צריך לעצור אותם, ולחשוב רק על מהשאת מרגישה איתנו נוח. הרי בסופו של דבר -זה שלך. זו את שצריכה להיות שלמה עם מה שאת עושה. את באמת חושבת שאמא שלך הייתה רוצה שלא תרקדי? עזבי בצד את המנהגים -אמא שלך כמו שהכרת אותה -ועם ההצלחה והקבלה ההדדית שאת מדברת עליה - הייתה רוצה שתמנעי מנפשך משהו שיכול לעזור לך להתמודד עם האבל והגעגועים רק בגלל שכתוב שזה אסור? בעיני בתשובה לשאלה הזו טמון הכל - זה בינך ל"בינה" . אני רק מביאה את מה שאמרת כדוגמא כמובן. אבל אני חושבת שבסופו של דבר -כל אחד מתמודד לבד עם האבל שלו - וכל אחד צריך לבחור את הדברים שיסייעו לו, שיעשו לו טוב, שישמחו אותו. בעיני לפחות - אנחנו לא חיים כדי למלא ציפיות של אחרים מאיתנו - אלא כדי למצות את המיטב מעצמנו.
 

LayLadyLay

New member
אני שמחה שפתחת את השרשור הזה

זה נושא כ"כ גדול וטעון מבחינתי. אני יודעת שיש לי כל כך הרבה מה לומר ובטח מעט מאד מזה יכתב על הדף (כי אני לא אצליח לסדר את הכל ולהביא לכדי כתיבה).

מערכת היחסים שלי עם אבא שלי הייתה מאד טעונה בחלק גדול מהזמן. תמיד נזקקתי לאישור ממנו- בלימודים, בצבא, עם חברים, עם בני זוג.
דעתו הייתה חשובה לי, אבל היה בזה גם משהו מעבר- הייתי ממש צריכה את האישור שלו.
עכשיו כשאבי נפטר, מצד אחד אני מרגישה הקלה- כי אין לי בפני מי להוכיח את עצמי ואני לא צריכה לרדוף אחר הסכמתו.
מצד שני, מאד נהנתי מהדיאלוגים שלנו ומהשיחות שהתעוררו בעקבות דברים שהבאתי להתייעצות איתו.
אני אתן דוגמא שתסביר: אבא שלי מגיל קטן דחף אותי להישגים גבוהים. כל מבחן שירד מה-95 היה ממש בושה עבורי והעלה שאלה אמיתית של איך לספר לאבא.
הדחיפה שלו השתלמה לי- אני עכשיו לומדת רפואה. ועדיין, אם אני מקבלת ציון לא טוב במבחן- אני ישר חושבת עליו ואיך הוא היה מגיב ומתאכזב.
אני יודעת שאני חייבת לשחרר את זה כי זה לא עושה טוב לאף אחד, אבל זה כבר ממש בתוכי.

יש דברים אחרים שאני מרגישה שאני חייבת אותם לאבא שלי.
אבא שלי היה עו"ס ולאחר מכן גם מנהל כלא. עבד כל חייו עם אנשים נזקקים, בעיקר נרקומנים, זונות, אלכוהליסטים ונערות במצוקה.
זה תחום שאני מרגישה מחוייבת להמשיך את דרכו. אני יודעת שהאחים שלי לא מתחברים לדברים האלה, אבל אני כן.
יש פרויקט בתחום שאני ואבי התחלנו ביחד ואני ממשיכה אותו גם היום.

האמת שאני עכשיו נמצאת בשלב ההנצחה. אני תוהה האם יש באמת משהו שיכול להנציח בן אדם.
לאחר התייעצות, אני חושבת ללכת לכמה קורסים של הדרכת טיולים. אבי מאד אהב לטייל והיה ממש מגדיר צמחים מהלך.
החלטתי ללמוד את התחום ולערוך לזכרו טיולים בארץ, באזורים שאהב. לטיולים יצטרפו משפחה וחברים, שהיו רגילים שאבא שלי מוציא אותם בכל שבת ב-5 בבוקר לטיול בקצה אחר בארץ.
אני בטוחה שהוא היה אוהב את זה.
 

healerit

New member
דרך ההנצחה שלך מקסימה


לגבי ההישגיות:
הוריי דחפו אותי להישגיות ומצויינות ואני מרדתי בכך בגיל העשרה.
לא הבנתי למה אני צריכה לחרוש, למה אני צריכה לקבל 100. למה לא מספיק 80 או 90.
הבנתי את החשיבות של הציונים מבחינת קבלה לאונ' אבל בעיניי הם הגזימו בגישה שלהם.
גם אז וגם עכשיו לא הייתי בתחרות עם אף אחד. הרגשתי שאני מה שאני ומקומי מובטח לי איפה שזה לא יהיה.

המרד שלי התבטא בכך שהתכוננתי יומיים לכל בגרות חשובה.
ההורים שלי יצאו מדעתם ואילו אני הלכתי לבלות עם חברה.
הם חיפשו אותי וקראו לי הביתה לשיחות מוטיבציה.
ואני בשלי. עזבו אותי, אני יודעת את החומר, גם 90 זה בסדר.
ואבא שלי נהג לומר: כל שעה שאת לומדת זה עוד נקודה במבחן.

בסופו של דבר הציונים היו מצויינים, התקבלתי לחוג שרציתי (מדעי המחשב).
היו מקרים שבהם רציתי להתקבל למסגרות שלא היו לי נתוני הפתיחה הדרושים.
גיליתי שתמיד אפשר לדבר ולמצוא דרך כשרוצים.
זה תרם לביטחון שלי, ליכולת שלי לקבל את מה שאני רוצה, ליכולת שלי לתקשר עם בני אדם (חלקם הרבה יותר מבוגרים/בכירים).

כלומר, דווקא הפגמים שלנו, המקומות בהם כביכול אנחנו לא מושלמים, מביאים אותנו לידי מיצוי הפוטנציאל ולידי העבודה הדרושה למיצויו.

למשל:
לא למדתי קולנוע לתואר ראשון אך עשיתי קורס תסריטאות.
רציתי לעשות סרט. אמרו לי: אין לך נסיון ואין לך את הידע הדרוש.
קפצתי למים, עשיתי סרט, למדתי מתוך העשיה (ומתוך ספרים ומאמרים).
הדרך שלי לא היתה פשוטה כיוון שלמדתי הכל מאפס - בימוי, הפקה, צילום, ועוד.
איש לא סלל לי את הדרך. בלימודי קולנוע זה יותר פשוט - יש לך כיתה שהיא צוות הצילומים, יש לך ציוד (שזה ים של כסף), יש לך הכוונה מקצועית.

כעת החלטתי שבא לי ללמוד קולנוע לתואר שני במסלול בימוי - לשם העשרה.
נרשמתי והגשתי את הסרט שלי לועדת הקבלה.
כעבור 3 שבועות (!) הודיעו לי שהתקבלתי ואצטרך לעשות רק 4 קורסי מבוא תאורטיים כהשלמה.

והרי אין לי תואר ראשון בקולנוע. כביכול אין לי את נתוני הפתיחה...

לסיכום, לפעמים אי עמידה בנתוני קבלה היא חלק מהשיעור.
לפעמים חוסר השלמות, המקום שדורש עבודה הוא מקום טוב להיות בו.

אני מאמינה שאת במקום בו את צריכה להיות. אני מאמינה שהיית מגיעה למקום הזה כך או אחרת.
אני מאמינה שאת בחרת להגיע אליו דרך מה שספגת מאבא שלך ולא בדרך אחרת.

 
וואוו, שתיכן פתחתן כל כך הרבה נושאים חדשים...

בשבילי.
קודם כל, חייבת לספר עכשיו, שמכיוון שאחי חרדי- חתונה היא בעדיפות עליונה, מעל אבל ומעל הכל, מבחינתו ומבחינת הראיה הדתית.
חתונה של אדם אבל שחי עם בת זוגו- היא חתונה שמותר לדחות. חתונה של אדם חרדי אבל- אסור לדחות.
כך קורה שאחי עומד להתחתן עוד שבועיים, שזה בערך 3 חודשים לתוך האבל, עם בחורה שהוא הכיר יומיים לפני מותה של אמי. ממש כך.
אני כמובן אלך לחתונה, אבל בהנתן שזוהי חתונה חרדית למהדרין- לא אוכל לרקוד ולשמוח בה כפי שראוי לעשות בחתונת אחי הצעיר, ואצטרך "לקבל את הדין" ההלכתי שמצפה ממני לשבת, ואפילו להתרחק בעת הריקודים כדי לא לשמוע מוזיקה (יש דיבורים על שולחן בחוץ עבור האחים).

סריבון, את שואלת אם אמי היתה מקבלת את זה שאני רוקדת- כן, היא היתה מקבלת, אבל לא בשמחה. כמו שהיא היתה מקבלת את זה שאני נוסעת כדי להגיע אליהם בשבת, אבל היא לעולם לא היתה אומרת במפורש שהיא בסדר עם זה. זה היה בניגוד לאמונותיה, שלהן היא היתה נאמנה מאד.

בקשר לעניין ההנצחה- האמת ניתנה להאמר, שאין לי מושג ואפילו כיוון או רעיון איך להנציח את אמי.
אחותי התחילה מפעל קטן שהיא קוראת לו "חן וחסד" שבמסגרתו קבוצת נערות דתיות (מביה"ס שבו היא, אחותי, מלמדת) מתארגנת לשיעורי תורה ולהתנדבות יום אחד בשבוע, במהלך כל החופש. אולי זה ימשיך גם לתוך השנה- אבל בעיני זה קולע בדיוק למורשת של אמי- לימוד תורה וחסדים, היו הנרות לאורם היא צעדה.
מה אני אעשה עם כל הזכרון שלי? עם כל האהבה? אין לי מושג. בקושי אני מצליחה להחליט מה אני אעשה כשאהיה גדולה... ואני כבר די גדולה.
 

saribon

New member
שוב אני קצרה בזמן

אבל עם דבר אחד אני לא רוצה לחכות למחר...לשאלה מה תעשי עם כל האהבה וכל הזכרון - בלי שום קשר למה שתעשי כלפי חוץ. תנצרי אותם בלבך. בנפשך. בנשמתך. תני להם צבע וריח וטעם, תני להם מרקם ותחושה, תני להם לחמם אותך, לעטוף אותך להיות שם איתך בימים טובים וקשים ברגעים שבהם תרצי כלכך את אמא לידך ותרגישי כמה היא חסרה, ולסצם ימים בהם תראי משהו נחמד ותחשבי על מה היא היתה אומרת. האהבה הזו שקיימת לעולם - היא הדבר הכי אמיתי שיש. היא העוגן שלנו בחיים. (ולגבי מה לעשות כשתהיי גדולה? תמיד אמרתי לעצמי שאני מקציבה לעצמי עד שנתי הארבעים לדעת ..וכשהייתי בת 43 הבנתי באמת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה..קחי לך את הזמן..((-:)

שולחת לך חיבוק גדול. ואמשיך מחר.
 

saribon

New member
בסופו של דבר

את צריכה להיות שלמה עם עצמך.
ואני רק שואלת שאלות שאת לא חייבת לענות עליהן - מה משמעותי כרגע יותר עבורך - לעשות משהו שמרגיע אותך וממלא את נפשך או למלא את הצפיות שאת מרגישה שלאמך היו ממך בנושא הזה. שוב אני חוזרת -זו שאלה רטורית שלא צריכה בכלל לקבל מענה. אני יודעת מה היתה הבחירה שלי במקרה כזה. אבל זו אני. וכל אחד כמובן עושה את מה שנכון לו.

חייבת להגיד שלמרות שאני מכירה את הדינים ההלכתיים ומבינה מאיפה הם באים -זה תמיד מרגיז אותי מחדש. אני תמיד שואלת את השאלה - הרי אדם אבל - מספיק קשה לו גם ככה - אז אם משהו קצת עושה לו טוב, משמח אותו, למה לעצור את זה? וכן -אני יודעת מה התשובה. ובכל זאת -זה לא משכנע אותי . לשמחתי אני לא מחויבת בדינים הללו כי אני חיה אחרת, אבל מנסה לחשוב על אנשים שכן רואים עצמם מחויבים בכך - בגלל אורח חייהים - ומה אם הם חושבים אחרת? מה אם הם מתמרדים נג הדינים הללו ואיזה קונפליקט זה מציב בפניהם. מה עם אנשים שחושבים שהדינים הללו מוצדקים ולכן כשהם "מעיזים " להרגיש איזו שמחה לפני תום תקופת האבל -הם מלקים את עצמם?
 

healerit

New member
סוגיה מעניינת


אצלנו אבא שלי בהחלט השלים עם האופן בו בחרתי לחיות את חיי ולקראת הסוף גם העריך את השקפת עולמי ובחירותיי. זה חימם את לבי.
האחים שלי לא מתעכבים על בקשותיו של אבי. לי חשוב לקיים אותן, לא רק משום שביקש אלא שאני מסכימה עם השקפת העולם שהביאה אותו לבקשות האלה.
אני מרגישה שראוי לקיים אותן - גם עבור אבא שלי, גם עבור עצמי, גם עבור אנשים אחרים.
יחד עם זאת, אחת מבקשותיו האחרונות קשה לי מאוד לקיום. היא דורשת שיתוף פעולה עם אדם אחר במשפחה שעושה לי את המוות וכלל לא משתף פעולה.

מה עושים במקרה הזה?
חשבתי ביני לבין עצמי: הכי חשוב היה לאבא שלי שאהיה מאושרת.
המילה "אישור" שהשתמשת בה היא מפתח ל"אושר".
ומי נותן את האישור הזה? אני!
אז נכון לעכשיו אני מאושרת - תרתי משמע.

אתמול נכחתי בלוויה. אבא של חברה נפטר (בשיבה לא רעה). חברו הטוב ספד לו ואמר שהיו לו שתי תאוות:
1. להיות בבר המצווה של נכדו הבכור - ולכך זכה.
2. לראות את בתו הצעירה (חברתי) נשואה - לכך לא זכה.
ואז הוסיף שאדם לא עוזב את העולם עם כל תאוותיו.

היא נפגעה מההספד. הוא "הוציא אותה מהארון" לפני כולם. שהיא רווקה, שאביה נפטר בלי שזכה לראותה נשואה.

אני חושבת שרוב ההורים רוצים שילדיהם יהיו מאושרים בחייהם. ברצון הזה שלהם שיהיו מאושרים הם "מאשרים" בתת המודע את השונה, את היחודי, שעושה לילדים שלהם טוב.
דוגמא נוספת מחיי:
גדלתי בבית מאוד חומרי שבו חשוב הסטטוס, ההשכלה וכד'. בחרתי להינשא לגבר שכסף לא בראש מעייניו, שחושב שזה בסדר להתפרנס בצניעות ולעשות מה שאוהבים, שהחיים הם הרבה יותר מכסף ולכן לא צריך לבזבז את הזמן על עשיית כסף (מספיק שיהיה הבסיס הדרוש לקיום). הוא לא שאפתן במיוחד בתחומי החומר. אבל... יש בו דברים שאני מאוווד מעריכה ואוהבת - צניעות, טוב לב יוצא דופן, חוכמה, הומור ועוד ועוד.
לאבא שלי היה קשה לראות את האיכויות של בעלי. בתחילה הוא שאל אם אני בטוחה שאני רוצה להתחתן עמו, שאקח בחשבון דברים כאלה ואחרים (חומריים). הוא היה סקפטי לגבי בעלי וייחס לו תכונות לא מחמיאות.
כשעברו הימים לאחר החתונה ומצבו של אבי התדרדר והוא אושפז בבית חולים מדי פעם הוא למד להכיר את בעלי ממקום אחר, שאינו חומרי. הוא ראה כיצד הוא תומך בי, עוזר לי, מעניק לי אהבה, מתחשב בי. הוא קיבל מבעלי עזרה רבה ויחס נפלא. הוא למד להכיר את חוש ההומור שלו. באחד האשפוזים בשעת לילה מאוחרת הוא אמר לנו: אני כל כך שמח שפגשתם זה את זו. אני מאושר שאתם יחד. שתמיד תאהבו ככה אחד את השניה. לאבא שלי היו דמעות בעיניים. אני חשתי את ההערכה שלו, את האושר שלו וגם את האישור שלו.

כשאנחנו מאושרים - ההורים שלנו מאושרים.

לסיכום:
אני מאשר=אני מאושר --> ההורים מאושרים=ההורים מאשרים.

 
למעלה