חולמת על אווזים
New member
טוב, לבקשת... סוגיה רעיונית למתמודדים עם שכול
וגם לכאלו שאינם, סתם רוצים לחוות את דעתם או להרהר בכך...
רובנו נאלצים במהלך חיינו להתמודד עם מידה כזו או אחרת של חוסר שביעות רצון של ההורים עם מעשינו.
לעיתים אנחנו ממהרים מדי בעיניהם (כשאנחנו שוכבות עם החבר הראשון, או כשאנחנו מביאים הביתה לישון את בן הזוג הראשון), לעיתים איטיים מדי (להתחתן, להביא ילדים), לעיתים הולכים בדרכים שונות מהם (דת, השכלה, עבודה וכו') או מהציפיות שלנו- ובאופן כללי הם וגם אנחנו נאלצים להתמודד עם אכזבות שמביאים היחסים בינינו.
אני חושבת שמעטים ההורים ש*תמיד* היו מרוצים מילדיהם, ולמרבה ההפתעה גיליתי הרבה מצבים שבהם דוקא פערים קטנים יותר בהשקפת העולם הולידו אכזבות עמוקות יותר, לעומת מצבים של פערים עמוקים- שהולידו קבלה והבנה אחרי תקופת הסתגלות....
בכל אופן, הורינו ברוב המקרים לשמחתינו בסופו של דבר הולכים מאיתנו, בדרך הטבע, לפנינו, ואנחנו נותרים עם ערימה של ציוויים לא ממומשים של איך הם היו רוצים שנחיה את חיינו, ועם הרצון שלנו לחיות אחרת.
נוסיף על זה את הצורך הכואב למלא את רצונם אחרי מותם- וזה יכול להוליד המון תסכולים וקונפליקטים פנימיים דווקא מול הורה מת, יותר מאשר מול הורה חי, שאיתו אפשר אפילו להכנס לדיון, או להראות לו שנוהגים אחרת מרצונו...
מה דעתכם על זה?
אני מוצאת את עצמי נאלצת "לאשרר לעצמי מחדש" את חיי, השונים כל כך מחייה של אמי, שוב ושוב, אל מול הכוחות הפנימיים שלי- וגם אל מול תגובותיהם של בני משפחתי הדתיים בעצמם שמנסים לגרום לי להתנהג בדרך שנראית להם כ"נכונה"...
מאבק שפעם ניהלתי רק מול אמי, ואפילו הסתיים בהצלחה הדדית, ובקבלה הדדית- פתאום הופך להיות מאבק מול אחים, גיסות ובני משפחה אחרים שרוצים שאלך בדרך ש"אמא אמרה"...
וגם לכאלו שאינם, סתם רוצים לחוות את דעתם או להרהר בכך...
רובנו נאלצים במהלך חיינו להתמודד עם מידה כזו או אחרת של חוסר שביעות רצון של ההורים עם מעשינו.
לעיתים אנחנו ממהרים מדי בעיניהם (כשאנחנו שוכבות עם החבר הראשון, או כשאנחנו מביאים הביתה לישון את בן הזוג הראשון), לעיתים איטיים מדי (להתחתן, להביא ילדים), לעיתים הולכים בדרכים שונות מהם (דת, השכלה, עבודה וכו') או מהציפיות שלנו- ובאופן כללי הם וגם אנחנו נאלצים להתמודד עם אכזבות שמביאים היחסים בינינו.
אני חושבת שמעטים ההורים ש*תמיד* היו מרוצים מילדיהם, ולמרבה ההפתעה גיליתי הרבה מצבים שבהם דוקא פערים קטנים יותר בהשקפת העולם הולידו אכזבות עמוקות יותר, לעומת מצבים של פערים עמוקים- שהולידו קבלה והבנה אחרי תקופת הסתגלות....
בכל אופן, הורינו ברוב המקרים לשמחתינו בסופו של דבר הולכים מאיתנו, בדרך הטבע, לפנינו, ואנחנו נותרים עם ערימה של ציוויים לא ממומשים של איך הם היו רוצים שנחיה את חיינו, ועם הרצון שלנו לחיות אחרת.
נוסיף על זה את הצורך הכואב למלא את רצונם אחרי מותם- וזה יכול להוליד המון תסכולים וקונפליקטים פנימיים דווקא מול הורה מת, יותר מאשר מול הורה חי, שאיתו אפשר אפילו להכנס לדיון, או להראות לו שנוהגים אחרת מרצונו...
מה דעתכם על זה?
אני מוצאת את עצמי נאלצת "לאשרר לעצמי מחדש" את חיי, השונים כל כך מחייה של אמי, שוב ושוב, אל מול הכוחות הפנימיים שלי- וגם אל מול תגובותיהם של בני משפחתי הדתיים בעצמם שמנסים לגרום לי להתנהג בדרך שנראית להם כ"נכונה"...
מאבק שפעם ניהלתי רק מול אמי, ואפילו הסתיים בהצלחה הדדית, ובקבלה הדדית- פתאום הופך להיות מאבק מול אחים, גיסות ובני משפחה אחרים שרוצים שאלך בדרך ש"אמא אמרה"...