טוב מאוחר?
רק עכשיו מצאו בני היקרים את המכתבים שכתבתי להם.... אז הנה ילד אהוב מאד היית עכשיו במקום הכי רע בעולם. אני יודעת. הייתי שם. ואת זה אומרת אמא שלך, שלא מקדשת מקומות. רק אנשים. זהו התרכיז של הרוע. רוע מזוקק. צרוף. מצבה למה שעולל איש לרעהו, לאחיו האדם. אני מקווה שירד עליך שלג. שהיה לך קר. מאד גם כדי שתוכל לחוות מקצת שבמקצת מהסבל שעברו בני משפחתך. וגם כדי שתראה את ההבדל בין הלובן הזך והטהור של השלג, של הטבע, לבין השחור משחור שבמעשי אדם שם. נלכת על פסי הרכבת. נכנסת לצריף. היית ליד המשרפות. ראית את שרידי הארובות. את קיר המוות. את הערמות הבלתי נתפסות של נעליים, שיער, מזוודות, בגדים.... הלכת על האפר של סבא וסבתא שלי, של דודי שנרצחו בעודם ילדים. נשמת רוע. השמיים האפורים הכבידו על כתפיך בענניהם הנמוכים. נכנסת בשער שמאות אלפים לא יצאו דרכו. יצאת משם. אדם אחר. אני מקווה. לא "ציוני גאה", כמו שסבא שלך היה רוצה. לא כזה שבטוח בלי עוררין ב"זכותנו על הארץ". לא אחד שמוכןלעשות הכל כדי ש"לי זה לא יקרה יותר". אדם יותר. אני מקווה. כזה שיודע להפריד בין אידיאולוגיה לבין אנושיות כזה שמסוגל להסתכל קודם כל על אחיו האדם, ואחר כך על העקרונות שמאחריו. כזה שאוהב אנשים, כל עוד הם שומרים על צלם האנוש שבהם - אבל מרחיב מאד את הגדרת "צלם האנוש". כל עוד אינם משכימים להרגך - אותך ואת דרכך. הלוואי, בן שלי, שזה יהיה הלקח איתו תחזור מ"שם".הלוואי שתוכל לעמוד בטרבלינקה, ליד האבן שמסמלת את הקהילה של סבא שנעלמה כולה, ולקרוא "קדיש" על המתים הללו. לא כמאמין באל, בו גם אני איני מאמינה... אלא כיד, כזכר, לאנשים שחיו ואהבו ושמחו ונשמו וקיוו - ואינם עוד ופה העתקתי לו את הנוסח של הקדיש...
רק עכשיו מצאו בני היקרים את המכתבים שכתבתי להם.... אז הנה ילד אהוב מאד היית עכשיו במקום הכי רע בעולם. אני יודעת. הייתי שם. ואת זה אומרת אמא שלך, שלא מקדשת מקומות. רק אנשים. זהו התרכיז של הרוע. רוע מזוקק. צרוף. מצבה למה שעולל איש לרעהו, לאחיו האדם. אני מקווה שירד עליך שלג. שהיה לך קר. מאד גם כדי שתוכל לחוות מקצת שבמקצת מהסבל שעברו בני משפחתך. וגם כדי שתראה את ההבדל בין הלובן הזך והטהור של השלג, של הטבע, לבין השחור משחור שבמעשי אדם שם. נלכת על פסי הרכבת. נכנסת לצריף. היית ליד המשרפות. ראית את שרידי הארובות. את קיר המוות. את הערמות הבלתי נתפסות של נעליים, שיער, מזוודות, בגדים.... הלכת על האפר של סבא וסבתא שלי, של דודי שנרצחו בעודם ילדים. נשמת רוע. השמיים האפורים הכבידו על כתפיך בענניהם הנמוכים. נכנסת בשער שמאות אלפים לא יצאו דרכו. יצאת משם. אדם אחר. אני מקווה. לא "ציוני גאה", כמו שסבא שלך היה רוצה. לא כזה שבטוח בלי עוררין ב"זכותנו על הארץ". לא אחד שמוכןלעשות הכל כדי ש"לי זה לא יקרה יותר". אדם יותר. אני מקווה. כזה שיודע להפריד בין אידיאולוגיה לבין אנושיות כזה שמסוגל להסתכל קודם כל על אחיו האדם, ואחר כך על העקרונות שמאחריו. כזה שאוהב אנשים, כל עוד הם שומרים על צלם האנוש שבהם - אבל מרחיב מאד את הגדרת "צלם האנוש". כל עוד אינם משכימים להרגך - אותך ואת דרכך. הלוואי, בן שלי, שזה יהיה הלקח איתו תחזור מ"שם".הלוואי שתוכל לעמוד בטרבלינקה, ליד האבן שמסמלת את הקהילה של סבא שנעלמה כולה, ולקרוא "קדיש" על המתים הללו. לא כמאמין באל, בו גם אני איני מאמינה... אלא כיד, כזכר, לאנשים שחיו ואהבו ושמחו ונשמו וקיוו - ואינם עוד ופה העתקתי לו את הנוסח של הקדיש...