טוב, מה יהיה? מה יהיה?

[אמרלדה]

טוב, מה יהיה? מה יהיה?

תראו, בזמן שתקראו את זה, בבוקר, אני אשן. אז מה אכפת לי לשלוח לחמי על פני המים?

אז מה יהיה עם הסיפור הזה שלא בא לי להתאמץ במטבח?

אני כבר לא מדברת על זה שאני באמת מרגישה פה אאוטסיידרית. יש גבול, בפורום אוכל לכתוב על ביצה קשה, לא?

אבל האירוח. האירוח זו הבעיה. יש לי עוד כמה "קבוצות" של אורחים שרוצה לארח מאז שעברנו, וטרם הספיקותי.

ויש לי חברים. ועוד חברים. ויש לי קבוצה של מתווכים מקסימים שחיפשו לי דירה שנה, שהבטחתי להם אירוח...
ואני רוצה לקיים.

והכל מצוין, רק אין לי חשק להיכנס למטבח. איך אפשר לארח בלי זה? מה? על פיסטוקים? עוגות קנויות? אפילו החברות
שלי שלא מכאן לא מעזות לארח ככה. והשלם, יבורך, לא אוהב לעשות על האש, אז אי אפשר להטיל את זה עליו.
ואני עיראקית. אתם יודעים. יש לי סטנדרטים...

אז מה יהיה? אני אוהבת לארח. כלומר, אהבתי. מה יהיה? למה אין פה פרצוף בוכה, לעזאזל?

טוף. למיטה. מספיק ודי.

 

[קינמונית10]

אמרלדה

לא מעודכנת בפרטים , עברתם דירה ?
יש תקופות כאלה שאין חשק לארח ולעבוד במטבח , אפילו תקופות ארוכות מאודדד
בזמנו כשנכנסנו לבית שהיה חדש , עשינו חנוכת בית , הזמנו את כולם , הזמנו קייטרינג שלא עלה יקר וחסך את כל העבודה במטבח.

בשעה טובה ובלי לחץ , כשיתחשק אז בטוחה שתארחי את כולם בכיף אפילו רק לקפה ועוגה.

 

[עינב451]

כמו שקינמונית אמרה...בתקופות כאלה -שאין

כח/חשק להכין..לקנות מגשי אירוח כאלה ..להוסיף סלט וזהו..
מאמינה שהחשק יחזור..אולי החום..אבל השיא עוד לפנינו

 

[shira1960]

אמרדלה - אני חושבת שמארח נבון יודע לתמרן

בין "אוכל" ו"אוירה", עם דגש על "אוירה".

כי לדעתי - אם האוכל יהיה שופרא דשופרא אבל האוירה היא קשה וקודרת, אז מה שזוכרים זה האוירה. ואם האוירה טובה ומצב הרוח טוב, אז אפשר לאכול גם לחם עם חמאה ולצאת בהרגשה טובה. אני לא אשכח שהוזמנתי פעם לסעודת חג והמארחים קנו משהו נורא יקר (איזה סוג של בקר, לא זוכרת כרגע) והיה ברור שנכנסתי לתוך מריבה ותאמיני לי שהאוכל (שהיה בעצם טעים) היה כמו משהו מר ומגעיל. רציתי רק לברוח משם כמה שיותר מהר (ואכן המצאתי כאב ראש וברחתי משם).

אז אם הבעיה שלך היא הבישולים עצמם - אז תזמיני אנשים לקפה ועוגה, תקני עוגת רושם ו/או קצת נשנושים, מגש יפה של פירות ותסגרי עניין.

או תלכי על אירוח של מגש גבינות, לחמים וחמאה - לא סתם אמרתי על האירוח שלך של שבועות שלדעתי לא צריך יותר מזה. באמת שלא.

 

[הבת המתהוללת]

הייתי נותנת לזה קצת זמן. היו לי הרבה

תקופות בהן חודשים לא רציתי לבשל (אחרי כל לידה, אחרי השיפוץ לפני שנתיים (אני חושבת שבערך שנה לא ארחנו), ובסוף חזר החשק.

ואני כמו שירה לגבי לחם טוב, חמאה/גבינות מגש ירקות - לא יוצר תחושת מועקה לפני ואם האווירה חמה לא צריך מעבר לזה.

 

[אורני אורני]

כולן כתבו את מה שרציתי להגיד אז רק אוסיף

 

[אמרלדה]

תודה על התגובות, חמודות. אכתוב מאוחר יותר.

 

[אמרלדה]

אז ככה

כן, קינמונית. עברנו דירה לקראת סוף ינואר. כבר עשינו חנוכת בית, ואפילו כבר הרמתי את אירוח יום העצמאות שלי לכל המשפחה המורחבת מאז, על אף שדודתי שהיא גם חברה ואומרת לי את האמת, אמרה לי: ראו עלייך שדי לך. אולי הגיע הזמן להפסיק עם המסורת הזאת... טוב. עד אז יש לי עוד שנה.

אנחנו קבוצה קטנה של חברים שהאירוח מסתובב ביניהם. כל אחד הרביץ ארוחת ערב לתפארת. עכשיו תורי. אין מצב לעוגה פלוס. אני אצטרך להתארגן בהתאם.

אני מסכימה אתך, שירה, שהאווירה היא העיקר. היו אצלנו ביום שישי חברים בהתראה קצרה שאכלו מרק עדשים ושאריות משבועות. הם נהנו משהו משהו...

מה שקורה, אני חושבת, זה שאני צריכה לרווח את העניינים. מתאמצת לאירוח אחד - צריכה לקחת חופש חודש... וגם, אני יודעת למה זה בא. השלווה שחיכיתי לה כל כך לאחר הפנסיה עוד לא כאן. יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעשות, שאין לי זמן ושקט ממש כמו שלא היה לי כשעבדתי. כמעט. בל נגזימה.

יעבור. בזה אני די בטוחה. גם לי היו תקופות כאלה בעברי...

 

[הבת המתהוללת]

העיקר שיש מחרוזות יפיפיות לכבוד הפנסיה!|בלונד

 

[אמרלדה]

 

[אורני אורני]

אמרלדה, לפני כעשר שנים עזבתי מקום עבודה

והפכתי לעצמאית. הופתעתי לראות כמה אני מותשת דווקא אז. נראה לי שרק אז הגוף והנפש שלי הרשו לעצמם להודות בקושי העצום ששגרת העבודה
הטילה עליהם. כל עוד זו הייתה שגרה שזרמה באופן יומיומי, היא זרמה ולא עצרתי לבדוק אותה ואת מה שהיא עושה לי.
לקח כמה חודשים עד שחזרתי לעצמי.
הקלי מעל עצמך וקחי לך את הזמן שלך לסוג של שיקום. בסופו של דבר הגוף והנפש שלך יפנימו את המצב החדש, יתאוששו גם הם והכול יסתדר.
בינתיים זכרי שיש מרחק גדול בין ארוחה מושקעת לבין קפה ועוגה, ושעדיין ארוחה מושקעת, אפשר להכין גם עם (לפחות חלקית) מוצרים קנויים.

 

[אמרלדה]

כן. יש בזה משהו, וחוץ מזה, הרבה מטלות קשות

אני מדגישה: קשות. בעיקר נפשית, לא טופלו זמן רב. והגיע הזמן ועכשיו זה יושב עלי כמו הר.

עד שיגמר...

מקווה שבקרוב. תודה.

 

[אורני אורני]

באמת אחרי ששלחתי את הפוסט הקודם שלי,

הצטערתי על כך שלא הוספתי גם את מעבר הדירה שהכביד מאד.
אמנם זהו אירוע מרגש ומשמח, אבל גם היה כרוך בהרבה מתח פיזי ובעיקר נפשי.
לקנות דירה ולשפץ ולעבור וכל המחשבות סביב זה והשינוי הגדול מבחינת מחויבות
הדדית ועוד ועוד - זהו עומס לא קטן.
לפני ארבע שנים קניתי כאן דירה שגם היא עברה שיפוץ והרמתי 4 אירועי חנוכת בית
ועוד ועוד, וזוכרת כמה הייתי עייפה לאחר מכן וכמה בעיקר לא בא לי לבשל כלום.
על אחת כמה וכמה, שאת עשית את כל השינויים האלה בבת אחת.
פרגני לעצמך מנוחה ופינוק כמה שתצטרכי. תראי שהגוף והנפש שלך כבר יאותתו
כשיגיע הזמן לקום מהמנוחה הזו.

 

[shira1960]

אמרלדה - אורני ממש צודקת

לא חשבתי על זה - אבל כאשר אנחנו עוברים *משהו* בחיים, כל שינוי, לטוב או לרע, זה יוצר רמה כזו או אחרת של לחץ. יש המון מחקרים של אילו דברים יוצרים לחץ, אבל מעבר דירה ופרישה מהעבודה (כל אחד לחוד) הם במקום גבוה ברשימה.ואם עברת את שני הדברים האלה באותו זמן, אין ספק שזה יוצר סוג של לחץ ואז את ממש לא יכולה להתפנות לדברים אחרים.

הגוף שלך מדבר אליך - כדאי שתקשיבי. הוא יודע מה הוא אומר.

תני לעצמך את הזמן שאת צריכה. ובינתיים תאכלי ביצה קשה ודובדבנים. או רק דובדבנים. והחברים יבינו. ומי שלא מבין - הוא לא חבר.

 

[ביזול]

נשמע מתסכל

אולי כדאי באמת להוריד מינון אירוחים, ולארח רק אנשים שבאמת לא חייבים להרשים, או שמביאים בעצמם אוכל.
עוד אופציה - לארח קבוצות קטנות יותר. האיש שלי ממש לא אהב בהתחלה את הרעיון שנארח רק זוג אחד לארוחת שבת. כי זה קטן ולא מכובד וכו' וכו'. אבל כשיש רק מעט אנשים, פתאום באמת מדברים עם כולם כמו שצריך, מנהלים שיחות עומק ולא קופצים כל הזמן משיחה לשיחה. את לא עסוקה כל הזמן בלהגיש ולפנות ולהביא עוד כוסות ולרוקן את הזבל. את פשוט שם נהנית מהחברה. וגם יש הרבה פחות כלים בסוף