the Sithari
New member
טוב,משעמם לי- The system has failed
הממ.. איפה להתחיל, כשסוקרים אלבום כמו the system has failed? בהתחלה, אני מניח. לא, בעצם לא בהתחלה, קצת לפני. שנות ה90 היו מגוונות מאד בכל מה שנגע למגהדת' ולסגנון המוזיקלי שלהם- זה התחיל בפריצה עם RIP הגאוני שעלה מעל לת'ראש שהם עשו באלבומים הקודמים, המשיך עם ה-פריצה הגדולה לאזור המיינסטרימי יותר עם CTE (מקום שני בבילבורד זה לא צחוק), ואז הגיע Youthanasia. אז נכון, השירים של מגהדת' האיטו קצב כבר בקאונטדאון, נכון, הפזמונים נהיו קאצ'יים יותר כבר בקאונדטאון, המבנה של השירים "התמסד" יותר כבר בקאונטדאון, אבל ביות'נזיה כבר הרגישו שינוי משמעותי בסגנון. למרות זאת, יות'נזיה יצא אלבום מצוין ועד 96 הכל טוב ויפה. ואז הגיע Cryptic Writings. כאן אני כבר לא יכול להחמק מהשוואה למטאליקה (כן, תצלבו אותי אחר כך
), ואם Youth היה האלבום השחור של מגהדת' (ולא קאונטדאון כי למרות שהוא זה שפרץ את הדרך, השינוי המשמעותי הורגש ביות'נזיה), אז קריפטיק הוא ה"לואד". סינטסייזרים בשפע, מלודיות רכות, השפעות פופ והרבה נסיונות להשמע כבדים למרות שכמעט כל שיר נשמע מכוון לרדיו. ואם קריפטיק הוא "לואד", אז ריסק הוא "רילואד": מגהדת' אחרים לגמרי מתחילת שנות ה90, אלבום שהוא רוק קל ולא יותר ומבחינתי הוא זוועתי (תצלבו אותי שוב, אני יודע שחלק מהפורום הזה מת עליו). אחרי הכשלון של ריסק, שהורגש גם במכירות, הגיע נסיון "לחזור לשורשים" עם The world needs a hero"- שלטעמי יצא גם דיי מעפן ומכיל בעיקר טחינות של ריפים איטיים עד עפר וקטעים אקוסטיים תקועים, בשילוב עם שירה לא משהו של דייב. בכל מקרה, אחרי ההקדמה המאד מאד ארוכה הזאת, תגידו ביי ביי למגהדת' הפוסים, להתראות למגהדת' האקוסטיים, שלום ולא להתראות לשנות ה90 המאוחרות, ובואו ניתן בראש. 1. Blackmail the universe האלבום נפתח במבזק חדשות כביכול, שמודיע על כך שמטוס אמריקאי הופל מעל המזה"ת ע"י חוליית טרוריסטים, ושהנשיא מוכרז כנעדר. ריף פתיחה כבד וזורם, שממשיך אל תוך השירה של דייב. ומה קורה פה?
דייב חזר לשיר! הללויה! שירה ארסית כמו בדיסק הזה הוא לא שר יותר מעשור, וכמו ת'ראשר אולד-סקולי ביותר, יורק את כל הארס שלו על הממשלה. ככה אני אוהב אותך, דייבל'ה באמצע השיר יש שבירה לריף קליט ומגניב, מזכיר קצת את שיר הנושא של RIP, ומשם השיר ממשיך אל סולואים שיושבים טוב מאד (זה אולי לא מרטי פרידמן, אבל זה כריס פאקינג פולנד! איך הוא חוזר למגהדת' אחרי שדייב קילל את כל מי שנמצא ברדיוס 500 מטר ממנו בLiar עדיין נשגב מבינתי).
2. Die dead enough הסינגל הראשון מתוך הדיסק. טוב, מתוקף היותו סינגל לרדיו לא צריך לצפות ממנו להיות יותר מרדיו-פרנדלי, אבל כאן הלחן פחות חשוב מהמילים. כן, הלחן יושב טוב, פזמון קליט וטוב, סולואים טובים והכל סבבה חוץ מהקטע שדייב שר Ai Ai Aiiiiiiiiiii בצורה בקסטריט בויזית וביזארית. נו טוב, נסלח לו=] המילים כאן הן החשובות- הדיסק הזה מחולק למעשה לשניים- השירים הפוליטיים יותר, והשירםי האישיים שדייב כותב על עצמו. זה אלבום מאד אישי לדייב, ובאמת נראה שהוא שופך את הכל כאן. השיר מדבר על ההרגשה של דייב שכמה שהוא לא ינסה, הוא לא יהיה טוב מספיק.
3. Kick the chair אמאאאאאאא!!
מגהדת' חזרו לעשות ת'ראש! האם זאת הזיה? כלל וכלל לא, ודייב מראה שגם יותר מ10 שנים אחרי RIP, הוא עדיין יודע את העבודה. השיר הזה פשוט צורח "אני Take no prisoners של שנות האלפיים!" ואכן ככה הוא נשמע: מהיר, דורס, קליט, אדיר. דייב מוכיח שוב שבלוטות הארס שלו עדיין פעילות ובתפוקה מלאה, ואלוהים ישמור, זה טוב. השיר מסתיים בסולו מצוין של דייב, עם קטע שנשמע קצת כמו מנגינת מערב פרוע באמצע שלו, מעולה.
4. The scorpion מה יש לנו כאן? השיר מתחיל בריף מוזר מאד, שאחר כך נכנסת אליו גיטרה שניה עם תוים חסומים שנותנים אשליה של תקתוק שעון. השיר מחזיק מצוין, הסולואים נחמדים מאד (אם כי לא מיוחדים במיוחד, כמו רוב הסולואים באלבום הזה), ואז מגיע הפזמון. הפזמון של השיר הוא ללא ספק השיא שלו, ואחד השיאים של האלבום: קליט בצורה חולנית, עוצמתי וחלק. פזמון מצוין וחזק שמזכיר מאד את Youthanasia. השיר מדבר על סוג האנשים שמבטיחים הבטחות בלי כיסוי ורק מחכים להפיל אותך, כשהם מעמידים פני חבר ובשעת כושר יתנכלו לך.
5.Tears in a vial שיר חמוד מאד, קליל ונשמע מכוון לרדיו. יש משהו קצת בון ג'ובי בפזמון, והרבה מאד מיידן בסוף השיר. לא שיר מדהים, אבל בהחלט אחד טוב (ואחד שאין הרבה מה לומר עליו).
וחצי 6.i know Jack גם עליו אין יותר מדי לומר אבל זה פשוט מעצם העובדה שהוא פילר קטנטן, בעל ריף אחד (אחד, אבל אחד נחמד), שמנוגן כרקע לציטוט של איזה גנרל\מדינאי\וואטאבר.
וחצי 7. Back in the day אחרי הרגיעה הקצרה שהיתה עם שירים 4-6, המהירות חוזרת עם השיר הזה, שפותח ישר אל תוך שירה מצוינת של דייב, כשברקע ריף מהיר וטוב. השיר מדבר על סצינת המטאל והדברים שהיא עברה, וזה מזכיר לי את Manowar (טוב, כי הם כמעט היחידים שחכמים מספיק כדי לשיר על כמה שהם מגניבים וכמה שמטאל זה טוב וקשוח וטרו ובלאגנים). באמצע השיר אנחנו עוברים לריף איטי יותר, ואיתו קטע ווקאלס קליט והמנוני למדי, שממשיך אחר כך לעוד ריפים טובים\סולואים (מה לעשות, לפעמים הסולואים של דייב נשמעים כמו ריפים..)
וחצי 8. Something i'm not לשיר הזה יש אולי ריף וחצי, ועדיין הוא יושב מצוין. הכיצד? כי אותו ריף יחיד הוא גרובי ומקפיץ, כי השירה של דייב מצוינת ומעלה את השיר בכמה רמות, וכמובן, בגלל המילים דייב נכנס חזיתית במר לארס אולריך, המתופף המהולל (והמניאק הלא קטן) של מטאליקה, ומיישב חובות של יותר מ20 שנה. זה עוד שיר אישי מאד של דייב, רק שכאן, בניגוד לDDE- הוא אגרסיבי יותר.
9. Truth be told פתיחה גרנדיוזית לחצי בלדה הזאת, שמתחילה בגיטרות קלין עם כמה אפקטים, סינתסייזרים ברקע ושאר השפעות מCryptic וריסק, שבניגוד לאלבומים הנ"ל, נעשית בטוב טעם, ואנחנו מגיעים לפזמון הקליט והחזק שמוכיח שוב שהגיהנום פתוח שוב לעסקים, כמו ששר דייב. באמצע השיר עוברים להרמוניה מהירה ומשם לכמה סולואים, ולאחר מכן חוזרים לשירה של דייב במלוא העוצמה לסיום השיר.
וחצי 10. Of mice and men הסינגל השני מהאלבום, גם הוא לא כבד במיוחד, אם כי כבד יותר מDDE. השיר דייב מספר את סיפור חייו כנער ולאחר מכן את תחילת דרכו בסצינה, עוד שיר מאד אישי של דייב, עם לחן הבי מטאל קלאסי ואיטי, שמגיע לפזמון בסגנון CTE. מה עוד אפשר להגיד? קלאסי למדי.
11. Shadow of deth עוד פילר, ארוך יותר מג'ק. דייב מקריא כאן פסוקים מהברית החדשה (כן, זה דייב מקריא) על רקע ריף כבד ונחמד, אבל בסופו של דבר זה סתם עוד פילר, לא משהו מיוחד.
וחצי 12. My kingdom ואללה, חבל. למה? כי מגהדת' היו יכולים לסיים את האלבום עם Of mice and men ולוותר על שני השירים האחרונים, כי זה באמת שיר שלא מוביל לשום מקום, וסתם נשמע כמ משיכת זמן. משעמם למדי, פזמון חב
הממ.. איפה להתחיל, כשסוקרים אלבום כמו the system has failed? בהתחלה, אני מניח. לא, בעצם לא בהתחלה, קצת לפני. שנות ה90 היו מגוונות מאד בכל מה שנגע למגהדת' ולסגנון המוזיקלי שלהם- זה התחיל בפריצה עם RIP הגאוני שעלה מעל לת'ראש שהם עשו באלבומים הקודמים, המשיך עם ה-פריצה הגדולה לאזור המיינסטרימי יותר עם CTE (מקום שני בבילבורד זה לא צחוק), ואז הגיע Youthanasia. אז נכון, השירים של מגהדת' האיטו קצב כבר בקאונטדאון, נכון, הפזמונים נהיו קאצ'יים יותר כבר בקאונדטאון, המבנה של השירים "התמסד" יותר כבר בקאונטדאון, אבל ביות'נזיה כבר הרגישו שינוי משמעותי בסגנון. למרות זאת, יות'נזיה יצא אלבום מצוין ועד 96 הכל טוב ויפה. ואז הגיע Cryptic Writings. כאן אני כבר לא יכול להחמק מהשוואה למטאליקה (כן, תצלבו אותי אחר כך
), ואם Youth היה האלבום השחור של מגהדת' (ולא קאונטדאון כי למרות שהוא זה שפרץ את הדרך, השינוי המשמעותי הורגש ביות'נזיה), אז קריפטיק הוא ה"לואד". סינטסייזרים בשפע, מלודיות רכות, השפעות פופ והרבה נסיונות להשמע כבדים למרות שכמעט כל שיר נשמע מכוון לרדיו. ואם קריפטיק הוא "לואד", אז ריסק הוא "רילואד": מגהדת' אחרים לגמרי מתחילת שנות ה90, אלבום שהוא רוק קל ולא יותר ומבחינתי הוא זוועתי (תצלבו אותי שוב, אני יודע שחלק מהפורום הזה מת עליו). אחרי הכשלון של ריסק, שהורגש גם במכירות, הגיע נסיון "לחזור לשורשים" עם The world needs a hero"- שלטעמי יצא גם דיי מעפן ומכיל בעיקר טחינות של ריפים איטיים עד עפר וקטעים אקוסטיים תקועים, בשילוב עם שירה לא משהו של דייב. בכל מקרה, אחרי ההקדמה המאד מאד ארוכה הזאת, תגידו ביי ביי למגהדת' הפוסים, להתראות למגהדת' האקוסטיים, שלום ולא להתראות לשנות ה90 המאוחרות, ובואו ניתן בראש. 1. Blackmail the universe האלבום נפתח במבזק חדשות כביכול, שמודיע על כך שמטוס אמריקאי הופל מעל המזה"ת ע"י חוליית טרוריסטים, ושהנשיא מוכרז כנעדר. ריף פתיחה כבד וזורם, שממשיך אל תוך השירה של דייב. ומה קורה פה?
באמצע השיר יש שבירה לריף קליט ומגניב, מזכיר קצת את שיר הנושא של RIP, ומשם השיר ממשיך אל סולואים שיושבים טוב מאד (זה אולי לא מרטי פרידמן, אבל זה כריס פאקינג פולנד! איך הוא חוזר למגהדת' אחרי שדייב קילל את כל מי שנמצא ברדיוס 500 מטר ממנו בLiar עדיין נשגב מבינתי).
).
דייב נכנס חזיתית במר לארס אולריך, המתופף המהולל (והמניאק הלא קטן) של מטאליקה, ומיישב חובות של יותר מ20 שנה. זה עוד שיר אישי מאד של דייב, רק שכאן, בניגוד לDDE- הוא אגרסיבי יותר.
