טוב, קצת על עצמי. (ארוך)
לפני שניגש לעניין, כמה מחשבות. תמיד יש לי תחושה, ואפילו כשאני נמצאת בפורום כזה , שבו לכאורה רגשות כאלה אמורים להתבטל, שאני שונה, מוזרה. תמיד קשה לי לאפיין את עצמי, להסביר את עצמי. ותמיד נראה לי שהסיפור שלי "הכי מוזר". אבל פתאום, אחרי שקראתי את שרשרת ה"מי אני", ואת ההודעות השונות, פתאום בא לי איזה "וואוו, יש אנשים עם סיפורים הרבה יותר מורכבים משלי". מעניין אותי אם התחושה הזאתי מלווה גם אותכם. התחושה שאין כח להסביר את עצמכם לזרים, כי זה פותח איזה תיבת פנדורה ושאלות אינסופיות. וזה אחד הדברים שגרמו לי לא לספר כ"כ עד עכשיו. עוד משהו, זה התחושה שכמה שכולם בפורום הזה באו לאותה מטרה (חוץ מבתי ניינטין כמובן, שהוא בא להכין קפה), בכל זאת הרבה אנשים כאן כל-כך שונים ממני, ובאו מרקע כל-כך אחר(העולם החרדי, למשל) שקשה לי להבין ולהכיל ולהזדהות עם התחושות של כולם. אה, ויש גם עוד משהו. הפורום הוא מקום פתוח, ועוברים בו גם אנשים רעים שקוראים, ומזהים, ומנצלים לרעה את הידע שהם אוגרים פה, וזה רע. טוב, עכשיו אחרי שקשקשתי על סיבת איחור החשיפה, אני יתחיל לספר. אז ככה, גדלתי במשפחה ציונית דתית, אם כי ענפים רחבים ממנה שייכים לזרם החרדי (אם כי יש גם ספיחים לצד השני). למדתי באולפנה, שמה הייתי הדוסית של הכיתה, והדוסית של המשפחה. הדרכתי בבני-עקיבא עולים חדשים, ובמסגרת ההדרכה הכרתי את חברי, לימים בעלי. בתום הלימודים הלכתי לעשות שרות לאומי, ואז הלכתי ללמוד במדרשה לבנות, כדי ללמוד את הדת שלי, כדי להיות למדנית יותר, כדי לבסס את יהדותי. שמה התחילו השאלות, או יותר נכון התחדדו. דיברתי עם רבנים שונים (וגדולים) שהיו במסגרת, אך לצערי הם ממש, אבל ממש לא יכלו להכיל את השאלות שלי. עברתי תקופת יאוש קשה, שבטח מרביתכם מכירים אותה. כשהבנתי שאני לא לומדת בכלל, ומעבירה את ימי ביאוש במיטה במדרשה, החלטתי לעזוב. חזרתי לבית הורי, ושם לא יצאתי מחדר כמה ימים, עד שאזרתי כח לספר להם. פשוט הכרחתי את עצמי. (מאופיי, ומאופי חינוכי, היה ברור לי שחובה עלי לספר להם). בהתחלה היה קשה. אתם יודעים- נסיונות שכנוע וכאלה. מישהו דיבר עם איזה רב מאד מכובד ונחשב שגר בעיר מגורי, והרב הזמין אותי ללמוד איתו חברותא פעם בשבוע. (אני יודעת שזה נשמע קצת מופרך, אך זו האמת). כל ערב שבת הייתי באה אליו לאחר האוכל ולמדנו. אבל למדנו "שטויות". לא דברים שבאמת הפריעו לי. גם הוא לא יכל להכיל את השאלות שלי, והאמת שהן גם לא יכלו ממש להשאל. אי אפשר היה לדבר איתו תכל´ס. הלכנו סביב סביב, כאילו אם אני ידע את ההלכות על בוריין- זה יחזיר לי את האמונה. בסופו של דבר הבנתי שאני לא שם. זה לא שהיתה לי שאלה ספציפית שלא נתנו לי תשובה, אז אמרתי- אין תשובה אז אני עוזבת. לא, זה ממש לא זה. זה פשוט שפתאום הרגשתי שאין תשובה. שיש בעולם הרבה תשובות, ואין אמת ודעית אחת. ועזבתי באטיות. כל אותה תקופה הייתי עדיין בקשר עם החבר שלי, שהיה ונשאר אדם דתי, ותמך בי לאורך כל הדרך ללכת עם אשר אומר לי ליבי. להיות אמיתית עם עצמי. כשחזרתי בשאלה נשארנו חברים, קשר שהתמיה הרבה אנשים. מה עוד שאחרי שבע שנות הכרות התחתנו, הוא דתי ואני דתלש"ית. כל אחד מאיתנו מכיר, יודע ואוהב את השני, וכל אחד מאיתנו מכבד את דרכו של השני בבחינת "חייה ותן לחיות". כמובן שתמיד אנחנו נתקלים מאנשים בשאלות על הקשר, ועל חינוך ילדים, וכו. אבל שאלות זה טוב, כי זה מעודד שיח. זה מחייב אותנו לשבת ולדבר, ולהטוות לעצמנו את הדרך המתאימה לנו. היום יש לנו ילדה מתוקה ומדהימה. הדבר שאולי הכי מפריע לי בתהליך, שבגלל שתמיד נשארתי בקרבת העולם הדתי, ויש לי בעל דתי, הרבה אנשים חושבים: טוב, היא כבר לא דוסית כמו פעם, אבל היא עדיין דתיה. זה גורם לסיטואציות מביכות שאם אני מבצעת איזה עבירה "בפרהסיה", זה גורם למבוכה ולהרמת גבה מצד הנוכחים, שאם היו יודעים שאני כבר לא שומרת כמעט כלום,היו מקבלים זאת בצורה קצת יותר נורמאלית. טוב, זהו. התשתי את עצמי.
לפני שניגש לעניין, כמה מחשבות. תמיד יש לי תחושה, ואפילו כשאני נמצאת בפורום כזה , שבו לכאורה רגשות כאלה אמורים להתבטל, שאני שונה, מוזרה. תמיד קשה לי לאפיין את עצמי, להסביר את עצמי. ותמיד נראה לי שהסיפור שלי "הכי מוזר". אבל פתאום, אחרי שקראתי את שרשרת ה"מי אני", ואת ההודעות השונות, פתאום בא לי איזה "וואוו, יש אנשים עם סיפורים הרבה יותר מורכבים משלי". מעניין אותי אם התחושה הזאתי מלווה גם אותכם. התחושה שאין כח להסביר את עצמכם לזרים, כי זה פותח איזה תיבת פנדורה ושאלות אינסופיות. וזה אחד הדברים שגרמו לי לא לספר כ"כ עד עכשיו. עוד משהו, זה התחושה שכמה שכולם בפורום הזה באו לאותה מטרה (חוץ מבתי ניינטין כמובן, שהוא בא להכין קפה), בכל זאת הרבה אנשים כאן כל-כך שונים ממני, ובאו מרקע כל-כך אחר(העולם החרדי, למשל) שקשה לי להבין ולהכיל ולהזדהות עם התחושות של כולם. אה, ויש גם עוד משהו. הפורום הוא מקום פתוח, ועוברים בו גם אנשים רעים שקוראים, ומזהים, ומנצלים לרעה את הידע שהם אוגרים פה, וזה רע. טוב, עכשיו אחרי שקשקשתי על סיבת איחור החשיפה, אני יתחיל לספר. אז ככה, גדלתי במשפחה ציונית דתית, אם כי ענפים רחבים ממנה שייכים לזרם החרדי (אם כי יש גם ספיחים לצד השני). למדתי באולפנה, שמה הייתי הדוסית של הכיתה, והדוסית של המשפחה. הדרכתי בבני-עקיבא עולים חדשים, ובמסגרת ההדרכה הכרתי את חברי, לימים בעלי. בתום הלימודים הלכתי לעשות שרות לאומי, ואז הלכתי ללמוד במדרשה לבנות, כדי ללמוד את הדת שלי, כדי להיות למדנית יותר, כדי לבסס את יהדותי. שמה התחילו השאלות, או יותר נכון התחדדו. דיברתי עם רבנים שונים (וגדולים) שהיו במסגרת, אך לצערי הם ממש, אבל ממש לא יכלו להכיל את השאלות שלי. עברתי תקופת יאוש קשה, שבטח מרביתכם מכירים אותה. כשהבנתי שאני לא לומדת בכלל, ומעבירה את ימי ביאוש במיטה במדרשה, החלטתי לעזוב. חזרתי לבית הורי, ושם לא יצאתי מחדר כמה ימים, עד שאזרתי כח לספר להם. פשוט הכרחתי את עצמי. (מאופיי, ומאופי חינוכי, היה ברור לי שחובה עלי לספר להם). בהתחלה היה קשה. אתם יודעים- נסיונות שכנוע וכאלה. מישהו דיבר עם איזה רב מאד מכובד ונחשב שגר בעיר מגורי, והרב הזמין אותי ללמוד איתו חברותא פעם בשבוע. (אני יודעת שזה נשמע קצת מופרך, אך זו האמת). כל ערב שבת הייתי באה אליו לאחר האוכל ולמדנו. אבל למדנו "שטויות". לא דברים שבאמת הפריעו לי. גם הוא לא יכל להכיל את השאלות שלי, והאמת שהן גם לא יכלו ממש להשאל. אי אפשר היה לדבר איתו תכל´ס. הלכנו סביב סביב, כאילו אם אני ידע את ההלכות על בוריין- זה יחזיר לי את האמונה. בסופו של דבר הבנתי שאני לא שם. זה לא שהיתה לי שאלה ספציפית שלא נתנו לי תשובה, אז אמרתי- אין תשובה אז אני עוזבת. לא, זה ממש לא זה. זה פשוט שפתאום הרגשתי שאין תשובה. שיש בעולם הרבה תשובות, ואין אמת ודעית אחת. ועזבתי באטיות. כל אותה תקופה הייתי עדיין בקשר עם החבר שלי, שהיה ונשאר אדם דתי, ותמך בי לאורך כל הדרך ללכת עם אשר אומר לי ליבי. להיות אמיתית עם עצמי. כשחזרתי בשאלה נשארנו חברים, קשר שהתמיה הרבה אנשים. מה עוד שאחרי שבע שנות הכרות התחתנו, הוא דתי ואני דתלש"ית. כל אחד מאיתנו מכיר, יודע ואוהב את השני, וכל אחד מאיתנו מכבד את דרכו של השני בבחינת "חייה ותן לחיות". כמובן שתמיד אנחנו נתקלים מאנשים בשאלות על הקשר, ועל חינוך ילדים, וכו. אבל שאלות זה טוב, כי זה מעודד שיח. זה מחייב אותנו לשבת ולדבר, ולהטוות לעצמנו את הדרך המתאימה לנו. היום יש לנו ילדה מתוקה ומדהימה. הדבר שאולי הכי מפריע לי בתהליך, שבגלל שתמיד נשארתי בקרבת העולם הדתי, ויש לי בעל דתי, הרבה אנשים חושבים: טוב, היא כבר לא דוסית כמו פעם, אבל היא עדיין דתיה. זה גורם לסיטואציות מביכות שאם אני מבצעת איזה עבירה "בפרהסיה", זה גורם למבוכה ולהרמת גבה מצד הנוכחים, שאם היו יודעים שאני כבר לא שומרת כמעט כלום,היו מקבלים זאת בצורה קצת יותר נורמאלית. טוב, זהו. התשתי את עצמי.
