טוב שכן קרוב מאח רחוק (ובערבית: ג'ארכ (ק)אריבכ)

[debby12]

טוב שכן קרוב מאח רחוק (ובערבית: ג'ארכ (ק)אריבכ)

לאחרונה לצערי כמה שכנות/ים נפלאים שלי עברו/עוברות מפה בקרוב, חלק נקראו לבית דין של מעלה

, וחלק הם רק "בדרך" ועברו/עוברים למקומות דיור למבוגרים. וחלק קיבלו עבודה במקום אחר/רחוק.

אני מקווה לכתוב עליהם טיפה יותר מחר. ובינתיים סקרנית - האם גם אתן מיודדות עם שכנות/ים? אם כן - באלו נסיבות היכרתן? ואם הן עברו דירה (או שאתן...) - האם הצלחתן לשמור על קשר?

 

[עדיקים]

השכנים שלי

גרתי בשכונה שהיא כמו קיבוץ גדול מאוד. כולם מכירים את כולם ויש עזרה הדדית גדולה מאוד.

כשעברנו דירה לשכונה הצמודה גיליתי ששם בקושי מכירים את השכנים. פה אין את המשפחה החמה והאוהבת שהיתה שם.
למזלי הילדים נשארו במסגרות שם והמשפחתיות נמשכת פחות או יותר.
בדירה הקודמת החברים שלי היו מבניינים שכנים, כאלה שאני אהיה בשבילם ב-100% והם כמובן גם בשבילי.
בבניין הנוכחי אני בקושי מכירה את השכנים

, למזלי השכנים שאיתי בקומה מקסימים.

 

[mykal]

לשאלתך האחרונה

אני מומחית בלשמור על קשרים,
לפעמים אבל אני צוחקת על עצמי--על ההשקעה.
בשנים האחרונות, הגעתי למסקנה שאם הצד ממולי
לא עושה שום סימן ומאמץ בענין--אני גם מפחיתה, כי אחרת זה
נראה/נשמע כאילו התעלקות.
לגבי שכנות--אני גרה במקום שאינני יכולה לעזוב כי העבודה של בעלי
קשורה למקום. הסביבה השתנתה מאוד, הקודמים עזבו,
חלק נפטרו חלק עברו ליד ילדיהם, וחלק שפרו דיור.
עם חלק אנחנו בהחלט שומרים על קשר--כי המשותף לא היה *רק המגורים*
וחלק לא היינו ממילא בקשר עמוק שיש רצון להפגש.

 

[Ani15]

בדיוק אתמול דיברתי על זה עם היורש

בנסיעה הבלתי נגמרת חזרה מהצפון, שם גרה כל המשפחה שלנו, לדרום הרחוק שלנו. הוא שאל למה אנחנו לא עוברים לגור לידם, ובערך באותה נשימה אמר שבעצם עכשיו יש לנו תחליף משפחה ביישוב שלנו בדמות כמה משפחות שהן ממש חברים קרובים ומשענת בעת צרה (וגם בשמחות). וזה בהחלט נכון. האחים הרחוקים שלי עדין אהובים ואני מצטערת שהם לא קרובים יותר, אבל זה מה יש ועם זה ננצח.
חייבת לציין שגם בגלות (ארה"ב) היו לנו חברים כאלה, קרובים בדרגת תחליף משפחה. כולם היו ישראלים וכולם נדדו הלוך ושוב וכולם עדין חברים קרובים כעת כשכולנו בארץ. בדרך היו תקופות של אי-חפיפה שמאוד הציקו, זה חלק מהדינאמיות של החיים בארה"ב וחלק שאני מאוד לא אוהבת.

 

[פרפרי אהבה]

אחד הדברים שהכי חסרים לי פה

בארץ אפילו בדירות השכורות שגרנו-הכרתי את כל השכנים כמעט והייתי מיודדת. עם חלק נשארתי בקשר פייסבוקי בעיקר.
פה בבניין הקודם הוא היה כל כך גדול שבקושי הכרתי את השכנים, יצא לי בעיקר להכיר את הישראלים ועוד אחת שגרה לידי וממש התחברנו אבל לא יצא לנו אף פעם להיפגש מעבר לסתם שיחה בקטנה במסדרון.
&nbsp
בבניין הנוכחי לא מכירה אף אחד מהדיירים חוץ משלום-שלום במעלית וזה די מבאס.
רוב הבניין גם די מבוגר פה אז זה גם משפיע... בעלי טוען שיש פה עוד משפחה ישראלית לפחות כי שמע אותם מדברים בעברית אבל לא יודעים באיזו קומה ודירה

 

[debby12]

אם זה בניין ענק לדעתי זה משפיע על היכולת להתחבר

כי יש בבניין ענק עם המון יחידות משהו מנכר בעיני (אני מדברת על בניינים ניו יורקיים עם 40 דירות בקומה ו-40 קומות.....)

 

[פרפרי אהבה]

הבניין הקודם היה כזה, ודווקא הכרתי כמה והיה נחמד

הבניין הנוכחי די קטן- 5 קומות ו-2 מפלסים כי מדובר למעשה ב-2 בניינים שאוחדו. אנחנו פה חצי שנה בערך ולא ממש הצלחתי להתחבר. רואה בעיקר את המבוגרים, פחות את הצעירים.
&nbsp
היה פה זוג מולנו שהיה ממש נחמד אבל הם עברו שבועיים אחרי שהגענו לפה.

 

[Numi112]

לדעתי קשר עם השכנים הוא חשוב מאוד, לא רק אם צריך משהו

אלא גם מבחינת אווירה ותחושת ביתיות.
בישראל הכרתי את כל השכנים בבניין ותמיד הקפדנו לברך אחד את השני במעלית/לובי.
פה יש לי שכנים בני 90, נימוס אמריקאי בסיסי, בעיקר מדברים על מזג האוויר, על הגינה.
אין כזה דבר אצלי לא לומר שלום לשכניי, יש מספיק אווירת התנכרות בעולם (ראו שרשור האלימות) אין צורך להביא אותה גם למרחב הפרטי שלנו.
אני מקווה שאם אחד משכניי יצטרך עזרה, הם ירגישו מספיק בטוחים לבוא ולבקש ממני (בני 90, בכל זאת.....)

 

[אישה בחופשה]

גם אנחנו הצענו עזרה עתידית לשכנים מבוגרים, אך אני בספק רב

אם אי פעם יפנו.
אנשים בגילאים האלו נוטים לנסות לשמור על עצמאות (מעבר למה שאנחנו הצעירים חושבים שכדאי/ רצוי).
למרות הנ"ל, לבעלי שהוא וועד בית, בדרך כלל מתקשרים המבוגרים.

 

[פראו וילמה]

שלום שלום

אני קוראת הרבה בפורום אבל לא בטוחה אם אי פעם כתבתי

אז שלום לכולן!
אני פראו וילמה, אם יחידנית לילדון מתוק בכתה א'. גרים במרכז הארץ אחרי מספר שנים ברילוקיישן באירופה.
אחד הדברים שהכי השתוקקתי אליהם בחו"ל הייתה תחושת הקהילתיות והשכנות הנעימה. במהלך חלק מהתקופה בחו"ל התגוררה בדירה מתחתינו משפחה ישראלית וזה היה מאוד נחמד לדעת שהם שם.
בארץ זה סיפור אחר לגמרי. עם חלק מהשכנות שלי זה מרגיש ממש כמו משפחה. בבניין שלנו גרים כמה חברות וחברים של הילדון - הוא יכול פשוט לדפוק בדלת ולהיכנס. יש שיחות נפש בחדר המדרגות, שלא לדבר על אם חסר לי משהו לבישול. אלי זה מאוד מדבר (דרך אגב, כל בני המשפחה שלי מתגוררים במרחק הליכה וגם זה חלק מהצ'ארם) ונותן לי תחושה חמימה ונעימה. דרך אגב, מכל רילוקיישן (היו כמה, טרום הילד) נשארו לי חברים טובים טובים לכל החיים, ישראלים וזרים. האחריות לשמירת הקשר היא כמובן דו כיוונית.
עם חברים אחרים אני לא כל כך חזקה בשמירה על קשר. יש אי אילו דמויות מהעבר שהייתי שמחה לראות יותר. נו, לפחות יש פייסבוק

 

[debby12]

ברוכה הבאה

שמחה שקפצת למים. אחלה ניק! - את מכירה את הספרים של המכשפה וילמה? (אני מכירה אותם באנגלית)

נשמע מעולה לילדון שהוא יכול ככה בקלות לטייל בין החברים השכנים. המצב ההפוך הוא אני מניחה שבכל רגע נתון מופיעים ילדים גם אצלכם בבית. זה לא מפריע לפעמים?

יש לי תחושה שבאירופה היחסים בין שכנים הם עוד יותר קרירים מבארה"ב "אפילו". אני יודעת למשל מחברים גרמניים שבמסיבות/אירועים חברתיים של צעירים לא מאוד מקובל לפצוח בשיחה עם מישהו שאת/ה לא מכיר. עד כדי כך יש פורמליות וריחוק...

 

[פראו וילמה]

תודה על קבלת הפנים

מיד אחפש את הספרים - הילדון לאחרונה ממש דורש להתעמק באנגלית.
האמת היא שאנחנו ממילא עסוקים אז אין יותר מדי דפיקות אקראיות על הדלת אבל תכלס נחמד שאפשר.
ולגבי השכנים האירופים - אין שובר קרח טוב יותר מפעוט חייכן שדורש תשומת לב. הילדון נהג לחייך ולעשות חיינדלך לכל מי שנכנס איתנו למעלית וזה תמיד עבד

 

[חייבתלהגיב]

מכירה רק את השכנים בדירה ליד

ואת השכנה מלמטה. הבן של השכנים בדירה ליד הוא החבר הכי טוב של הבת הקטנה (הם היו חברים בגן בשנה שעברה, ובמקרה עברנו לגור לידם בלי לדעת שהם גרים דלת ליד) - הילדים שלהם באים אלינו והילדות שלי (פרט לגדולה שגדולה מהם - הגדול שלהם בגיל של השנייה שלי) הולכות אליהם חופשי. השכנה מלמטה מבוגרת יותר, ואנחנו אומרים שלום שלום כשמתראים, ולפעמים היא מתלוננת על כל מיני דברים. את יתר השכנים בבניין אנחנו לא מכירים בכלל - יש לנו כניסה נפרדת לדירה ולכן אנחנו לא פוגשים אותם בכלל.

 

[אישה בחופשה]

אתחיל בסיפור מהילדות

ילד אחד מהכיתה שלי גר בבית משותף (כמחצית מילדי הכיתה (כולל אותי) התגוררו בבתים פרטיים). כמו שהיה נהוג פעם (לפני עידן המזגנים), כל השכנים בבניין שלו היו נפגשים למטה אחרי הצהריים ובגלל הקרבה הגאוגרפית- גם אנחנו היינו נפגשים אחה"צ.
עם השנים, המשפחה שלו בנתה בית פרטי (אבל באזור מגורים מרוחק מאזור הרישום של בית הספר).
הבית החדש עמד במשך מספר שנים ריק. לטענת האם כדי לאפשר לבנים שלה לסיים את בית הספר. בעיני הסביבה זה היה בגלל הפחד של הבדידות למעבר לבית פרטי, בלי השכנים שאליהם התרגלה והיו החברות שלה.

בבניין בו אנחנו גרים ישנם שכנים ותיקים ורואים אותם מידי פעם יושבים מחוץ לבניין ומדברים. לצעירים זה כבר לא קורה......
על אף הכירות שטחית שלי עם השכנים (לכולנו יש מזגנים), היום, אני דווקא די מבינה אותה אם זאת היתה הסיבה שלה.

 

[debby12]

מעניין!

את חושבת שלצעירים זה לא קורה מכיון שיש להם תרבות אחרת וזה גם לא יקרה? אולי פשוט לצעירים אין זמן לנשום/לעצור/לפטפט במירוץ החיים, ואילו למבוגרים/פנסיונרים יש זמן.

גרתי בהרבה בתים משותפים בארץ ומעולם לא יצא לי לראות שכנים יושבים בחוץ סתם ככה ומדברים. מקסימום מחליפים מילה שתיים ליד האוטו או בכניסה/בעמידה, אבל אשקרה יושבים בחוץ? לא מוכר לי. יושבים על מה בעצם? מדובר בבתים משותפים עם ספסלים בשטחים הציבוריים?

 

[אישה בחופשה]

אני חושבת שהסביבה והטכנולוגיה גורמים להקטנת התקשורת בין

שכנים.
פעם נזקקת לשכנים כי נגמר לך הסוכר. היום פשוט קופצים לחנות שפתוחה 24/7 או בתחנת דלק....
גם המזגנים משאירים את האנשים יותר בבית....

אני מכירה את האנשים בסביבת המגורים כי ביליתי שעות בגני השעשועים והיום הילדים לומדים באותם המסגרות. אנחנו תמיד מברכים לשלום כשרואים שכן (לא כולם עונים). ואני כנראה יודעת לקשור שיחה בקלות כי הרבה שכנים תופסים איתי שיחה ( על דא והא אבל גם על מכוניות ורכילות על שכנים אחרים

)

בקרבה לבית יש ספסלים ציבוריים. הפופולריות של הספסלים היא נגזרת גם של השעה ומזג האוויר (בשמש / מוצלים)
בדרך להסעות למועדוניות - יושבים על הספסל.
חוזרים מהסופר - יושבים על הספסל.
אני בעיקר רואה אותם בימי שישי בבוקר. אבל לא רק.

 

[mykal]

מותר להוסיף סיפור ילדות?

הרחוב בו גרתי בנעורי עם הורי היה רחוב וילות--
כשאנחנו גרנו בבית משותף שהיו בו 3 קומות. היה הוואי כייפי,
כל הילדים הלכנו יחד לים--(גרנו על החוף) והמבוגרים בקרו ושוחחו והיו חברים.
לאט לאט, התבגרו והרחוב שינה צורה, נבנו גורדי שחקים.
אבל אחת מחברותי נשארה לגור שם.
וכשאבי חלה, היא כל יום הקישה על הדלת, שאלה אם צריך קניות,
ישבו יחד ושתו קפה/תה. ואני מרגישה מחויבת.אבי נפטר לפי כמעט 4 שנים,
ואנחנו כשמגיעים לעיר (אחי אחותי ואני) מזמינים אותה להיות אורחת שלנו.
כיף וחשוב שכנות טובה וקרובה.

 

[debby12]

השכנים שלי

אני גרה בבית פרטי כרגע, ומיודדת עם כל מיני שכנות/ים בדיוק בדרגה שמתאימה לי:

מצד אחד שלנו גר זוג מבוגר עם ילדה אחת (שגרה בלונדון). אנחנו מכנים אותם בבית בחיבה בתואר "המושלמים". תמיד אצלם הכל רגוע מתוקתק ומסודר, כולל הגינה עם הגננים שבאים פעמיים בשבוע לפחות. שניהם וואספים בעלי שורשים עד למייפלאואר לדעתי. הם מאוד נחמדים ומאוד נותנים ספייס. בכל פעם שהילדות שלי מחליטות להקים דוכן מכירת לימונדה ברחוב הם תמיד לקוחות נאמנים והם גם תמיד חביבים לחתולים שלנו שנוטים לרעות בשדות זרים...

מהצד השני יש שכנים הפוכים - יותר עממיים (הוא אחד מתשעה ילדים), שבן זוגי שיחיה הציל אותם כבר כמה פעמים מכל מיני הצפות איומות/צינורות שמתפוצצים.

ממול יש שכנה מתוקה שאוהבת מאוד חיות. יש לה כלב שסנואו שלנו חולה לו על הזנב ועוד שני חתולים קטנים שחורים. היא מארחת לפעמים את סנואו אצלה בחצר לפגישת-משחק עם הכלב שלה.

שני בתים למטה גרה החברה הכי טובה של בכורתי. כך שרוב הזמן (בעיקר בקיץ) הן מבלות באחד משני הבתים. גם לה אגב יש כלב, אבל איכשהו לא הטיפוס של סנואו.

בכל אחד מהבתים האלה אני מרגישה נוח לבקש משהו שבדיוק חסר לבשל משהו ואין זמן וכוח לרוץ לסופרמרקט - נגיד בצל, או ביצה, או קטשופ-נוזל-החיים. הם תמיד שמחים לעזור גם אם מופתעים קימעא מהבקשה

אני מכירה עוד איזה 10-20 שכנים מכל מיני כיוונים מאירועים חברתיים שנערכים בשכונה לפעמים

יוצא לי לפטפט עם השכנים כשאנחנו בחוץ, ופעם בשנה אנחנו מזמינים אותם לארוחה בסוכה.

כיף שיש שכנים.

 

[פרפרי אהבה]

ממש דירה להשכיר אצלכם

וכל הכבוד על ההיכרות עם כל השכנים. מקנאה בך!

 

[אישה בחופשה]

כשקראתי את ההודעה לראשונה, לא הבנתי מה מוזר לי

פרפרי - ניסחת את זה מצויין !
דבי, יש לכם מישהו ברחוב שאין לו חיית מחמד???