ToryMaster
New member
טוב
החלטתי לתפוס יוזמה, ולפרסם כאן מעין פרולוג לסיפור פנטזיה שאני מנסה לכתוב, זה הסיפור הראשון שלי שהוא אל פנפיק, וזה לפני שכתוב, אז... בעדינות איתי. חתולה לבנה, כמעט בלתי נראית על רקע השלג הצחור, עמדה על קצה הצוק והביטה מטה, אל עבר ממלכה אשר השתרעה מתחתיה. היא הביטה ארוכות, כמתרכזת ומנסה למצוא משהו, אך נדמה כי התייאשה מחיפושיה. היא החלה צועדת בזהירות במורד ההר, צועדת אט אט, כבודקת את הקרקע לפני כל צעד, בוחנת האם היא יציבה דייה בכדי לשאת את כובד משקלה. ציפור גדולה עפה לכיוונה ונחתה על כתפה הימנית, החתולה הגדולה הפנתה מבטה לכיוונו, ורחרחה אותו בעדינות. ואז, במקום בו עמדה קודם לכן חתולה צחורה, כרעה אישה צעירה, עורה צח כשלג, ושערה בצבע תכלת נוצצת, כצבע הקרח. "נירו, המצאת משהו?" שאלה בקול צלול. הציפור הגדולה הביטה עמוק בעיניה, ואז, באיטיות אין קץ, הנידה בראשה, כמנסה לומר לא. הצעירה נאנחה ומשכה בכתפיה. "כמובן שלא, השלג הזה הקפיא הכול" היא אמרה לעצמה, אך סיימה את המשפט, והתקף שיעול אשר זעזע את כל גופה, הפסיקה "אני חייבת להגיע למקום ישוב במהרה, או שאשתעל למוות" היא שבה לצעוד בזהירות אין סופית במורד ההר הגבוה. צעיר גבה קומה כיוון את הקשת, כל גופו דרוך, השועל האדום לא ראהו, הצעיר היטיב אחיזתו בקשת הגדולה והתכונן לירות את החץ קטלני. "לא!" לפתע קפץ עליו גוף מהיר, וגרם לידו כי תזוז, החץ נורה לכיוון ההפוך ופגע בעץ, מחטיא את השועל במעופו, השועל הרים ראשו, רחרח את האוויר, וברח. "מה את עושה?" צעק הצעיר על אישה צעירה אשר עמדה מולו, עיניה רושפות. "מה אתה עושה?" השיבה לו הצעירה בצעקה "רוצח חיות חפות מפשע? בושה ממש! השועל הזה יצור חי, נושם, מרגיש הוא! בדיוק כמוני וכמוך!" הצעיר עמד והביט בה, שותק. היא הביטה בו פעם אחת אחרונה, עיניה יורות זיקים, ואז, בתנועה חלקה אחת הסתובבה והלכה. המלך אורדן ישב בכיסאו והביט אל אולם המלכות. המון אנשים מילא אותו, צוחקים ומפטפטים, אך בעיקר מחכים לו כי ידבר. המלך כחכח בגרונו, ומיד הוטל הס באולם, הקהל הפנה ראשו אליו, המלך נעמד על רגליו והחל מדבר. "עזבו אותי! עלובי נפש שכמותכם! עזבו אותי אמרתי, לא שמעתם?" נשמעו צעקות מכיוון דלת הכניסה. חבורת שומרים חמושים גררה אישה צעירה לכיוון כיסא המלך. אחד השומרים עזב את הקבוצה והשתחווה עמוקות. "צר לי הוד מעלתך, על ההפרעה, אולם אישה זו הופיעה בפתח הארמון ודרשה לראותך" הוא החווה בידו אל עבר האישה שעסוקה הייתה במאבק עם השומרים, אשר חוו קושי רב בריסונה. "שחררו אותה" אמר המלך בקור. האישה השתחררה מידי השומרים וצעדה בגאון לעבר כיסא המלך "תודה לך" אמרה. "ניאנדרה" אמר המלך ושביב חיוך בזוויות עיניו. "אורדן" השיבה הצעירה, ללא שמץ הבעה על פניה, הישירה מבטה אליו. המלך הסיט מבטו באי נוחות "זמן רב עבר מאז ראיתיך" "אכן כך הוא" "מדוע באת?" שאל המלך. "זקוקה אני למקום חם לישון בו" אמרה הצעירה, ניכר היה בה כי בקשתה זו עלתה לה במאמצים רבים. "ומה רע באחת ממערותייך הרבות?" הצעירה השתעלה קלות "חולה אני, ומערותיי אינן מספקות את התנאים להם אני זקוקה" אמרה הצעירה "זקוקה אני לטוב-" "אבא" צעיר כהה שיער צעד באיטיות לעבר כיסא המלך. "ליאנדרו, בני" הצעיר החווה קידה. אורדן התיישב בכיסאו "אנא, הכר את ניאנדרה, בת לזוג חברים טובים שלי ושל אמך, אשר נהרגו" אמר "ניאנדרה, זהו בני, ליאנדרו" הצעיר החווה קידה לכיוון ניאנדרה, אולם היא רק סבה על עקביה לכיוון המלך ושבה לדבר "כפי שאמרתי, אני זקוקה לטובה, מקום חם לישון בו עד שאחלים" היא פלטה שיעול קצר, כמו להדגיש את דבריה. אורדן הביט בה "כמובן יקירתי, אבקש מאחד המשרתים להכין לך חדר" הוא סימן למשרת נמוך קומה להתקרב אליו ונתן לו כמה הוראות, המשרת נעלם "תרצי לאכול או לשתות בינתיים?" "אשמח" אמרה ניאנדרה. "ובכן, אנא התלווי לאחת המשרתות אשר תוליכך לחדר האוכל המלכותי" "לא, אוכל במטבח" אמרה ניאנדרה "תודה לך" היא סבה על עקביה ונעלמה בקהל האנשים הרב.
החלטתי לתפוס יוזמה, ולפרסם כאן מעין פרולוג לסיפור פנטזיה שאני מנסה לכתוב, זה הסיפור הראשון שלי שהוא אל פנפיק, וזה לפני שכתוב, אז... בעדינות איתי. חתולה לבנה, כמעט בלתי נראית על רקע השלג הצחור, עמדה על קצה הצוק והביטה מטה, אל עבר ממלכה אשר השתרעה מתחתיה. היא הביטה ארוכות, כמתרכזת ומנסה למצוא משהו, אך נדמה כי התייאשה מחיפושיה. היא החלה צועדת בזהירות במורד ההר, צועדת אט אט, כבודקת את הקרקע לפני כל צעד, בוחנת האם היא יציבה דייה בכדי לשאת את כובד משקלה. ציפור גדולה עפה לכיוונה ונחתה על כתפה הימנית, החתולה הגדולה הפנתה מבטה לכיוונו, ורחרחה אותו בעדינות. ואז, במקום בו עמדה קודם לכן חתולה צחורה, כרעה אישה צעירה, עורה צח כשלג, ושערה בצבע תכלת נוצצת, כצבע הקרח. "נירו, המצאת משהו?" שאלה בקול צלול. הציפור הגדולה הביטה עמוק בעיניה, ואז, באיטיות אין קץ, הנידה בראשה, כמנסה לומר לא. הצעירה נאנחה ומשכה בכתפיה. "כמובן שלא, השלג הזה הקפיא הכול" היא אמרה לעצמה, אך סיימה את המשפט, והתקף שיעול אשר זעזע את כל גופה, הפסיקה "אני חייבת להגיע למקום ישוב במהרה, או שאשתעל למוות" היא שבה לצעוד בזהירות אין סופית במורד ההר הגבוה. צעיר גבה קומה כיוון את הקשת, כל גופו דרוך, השועל האדום לא ראהו, הצעיר היטיב אחיזתו בקשת הגדולה והתכונן לירות את החץ קטלני. "לא!" לפתע קפץ עליו גוף מהיר, וגרם לידו כי תזוז, החץ נורה לכיוון ההפוך ופגע בעץ, מחטיא את השועל במעופו, השועל הרים ראשו, רחרח את האוויר, וברח. "מה את עושה?" צעק הצעיר על אישה צעירה אשר עמדה מולו, עיניה רושפות. "מה אתה עושה?" השיבה לו הצעירה בצעקה "רוצח חיות חפות מפשע? בושה ממש! השועל הזה יצור חי, נושם, מרגיש הוא! בדיוק כמוני וכמוך!" הצעיר עמד והביט בה, שותק. היא הביטה בו פעם אחת אחרונה, עיניה יורות זיקים, ואז, בתנועה חלקה אחת הסתובבה והלכה. המלך אורדן ישב בכיסאו והביט אל אולם המלכות. המון אנשים מילא אותו, צוחקים ומפטפטים, אך בעיקר מחכים לו כי ידבר. המלך כחכח בגרונו, ומיד הוטל הס באולם, הקהל הפנה ראשו אליו, המלך נעמד על רגליו והחל מדבר. "עזבו אותי! עלובי נפש שכמותכם! עזבו אותי אמרתי, לא שמעתם?" נשמעו צעקות מכיוון דלת הכניסה. חבורת שומרים חמושים גררה אישה צעירה לכיוון כיסא המלך. אחד השומרים עזב את הקבוצה והשתחווה עמוקות. "צר לי הוד מעלתך, על ההפרעה, אולם אישה זו הופיעה בפתח הארמון ודרשה לראותך" הוא החווה בידו אל עבר האישה שעסוקה הייתה במאבק עם השומרים, אשר חוו קושי רב בריסונה. "שחררו אותה" אמר המלך בקור. האישה השתחררה מידי השומרים וצעדה בגאון לעבר כיסא המלך "תודה לך" אמרה. "ניאנדרה" אמר המלך ושביב חיוך בזוויות עיניו. "אורדן" השיבה הצעירה, ללא שמץ הבעה על פניה, הישירה מבטה אליו. המלך הסיט מבטו באי נוחות "זמן רב עבר מאז ראיתיך" "אכן כך הוא" "מדוע באת?" שאל המלך. "זקוקה אני למקום חם לישון בו" אמרה הצעירה, ניכר היה בה כי בקשתה זו עלתה לה במאמצים רבים. "ומה רע באחת ממערותייך הרבות?" הצעירה השתעלה קלות "חולה אני, ומערותיי אינן מספקות את התנאים להם אני זקוקה" אמרה הצעירה "זקוקה אני לטוב-" "אבא" צעיר כהה שיער צעד באיטיות לעבר כיסא המלך. "ליאנדרו, בני" הצעיר החווה קידה. אורדן התיישב בכיסאו "אנא, הכר את ניאנדרה, בת לזוג חברים טובים שלי ושל אמך, אשר נהרגו" אמר "ניאנדרה, זהו בני, ליאנדרו" הצעיר החווה קידה לכיוון ניאנדרה, אולם היא רק סבה על עקביה לכיוון המלך ושבה לדבר "כפי שאמרתי, אני זקוקה לטובה, מקום חם לישון בו עד שאחלים" היא פלטה שיעול קצר, כמו להדגיש את דבריה. אורדן הביט בה "כמובן יקירתי, אבקש מאחד המשרתים להכין לך חדר" הוא סימן למשרת נמוך קומה להתקרב אליו ונתן לו כמה הוראות, המשרת נעלם "תרצי לאכול או לשתות בינתיים?" "אשמח" אמרה ניאנדרה. "ובכן, אנא התלווי לאחת המשרתות אשר תוליכך לחדר האוכל המלכותי" "לא, אוכל במטבח" אמרה ניאנדרה "תודה לך" היא סבה על עקביה ונעלמה בקהל האנשים הרב.
הדברים שכן כדי שתשים אליהם לב הם חורים בסדר האירועים. אומנם זה רק התחלת הסיפור, ואולי ההמשך יבהיר את הכל, אבל ביינתים קשה לעקוב אחר הדמויות. האם הנערה היא אתה הנערה? האם הנער שהיא מנע ממנו לירות הוא בן המלך? זה נשמע הגיוני, אבל אתה לא רומז לכך בשום מקום. בנוסף, הנערה הייתה ערומה בתחילת הסיפור, וכל הסיפור חיכתי שמישהו יגיב לכך שנערה ערומה מתפרצת לחצר המלך. דבר נוסף, הטיעונים אותם מעלה הנערה להגנת השועל לא אמינים. הם סטנדרטיים, חסרי רגש. זה מפריע, אבל דווקא לא כה קשה לתיקון. אשמח לקרוא גרסה משוכתבת, ואת ההמשך. נ.ב פאנפיק לאיזה סיפור זה? כרגע זה ניראה לי יותר כמו אנימה