טוב
זה לא שיש לי מושג מאיפה להתחיל אז אני פשוט אמספר את הכל: 1. אחרי כל הזוועות של שנה שעברה היו לי כמה חודשים ממש טובים, ובאמת שהכתרתי את זה כסוג של הצלחה, שהתגברתי על כל הבלאגן שהיה לי אז ויכולתי למצב רוח נורמלי, וקבוע. ואז לפני חמישה חודשים היה את המסע לפולין, שקצת הפיל אותי מהרגליים. היו עוד דברים מסביב, אני חושבת, אבל מה שערער אותי באמת היה אחרי שחזרתי. אני לא מדברת על כל העניין שלשמו נסעתי, אלא התוצאות הנלוות לכך, שהיו בעיקר פקפוק עצום ביכולותיי הרגשיות, שהיה כאן קודם. אבל לא ככה, ואני בעצם מתכוונת לזה שכבר הרבה זמן אני לא באמת מצליחה להרגיש משהו. אני לא מצליחה להרגיש שיש משהו שעושה לי טוב, משהו שאני אוהבת, או מישהו שאני אוהבת. מן מצב שאין לי שום בעיה לקום מחר בבוקר ולהחליט שלא בא לי יותר, ואני מפסיקה לדבר עם האנשים שקרובים אליי עכשיו, וזה אפילו לא יפריע לי. כל פעם שמשיהו מתקרב אליי טיפה, זה כבר מפסיק להיות לי נוח. יש ביי משהו שכל הזמן סולד מאנשים, שמפריע לי לצאת מהמעגל שלי ולעשות צעד לעבר מישהו אחר, או להפך. לתת למישהו להכנס פנימה, ואני לאו דוקא מתכוונת במובן של- להפתח למישהו. זה מן, לא ברור כזה. כי יום אחרי שאני ביחסים נהדרים עם מישהו, רק המחשבה על להמשיך את הקרבה הזו עושה לי בחילה. 2. זה קצת מנוגד ל-1 מה שהולך להיות כאן, אבל לא מזמן עברתי כיתה, באמצע י"ב. לא מאוד חכם, אבל משהו שהייתי חייבת לעצמי. החברים שהגדרתי אז כהכי קרובים אליי היו בכיתה הקודמת. וישר כשעזבתי אפשר לומר שדי שכחו מקיומי, במובן של לשמור על קשר, לדבר או סתם לשאול מה נשמע. אפילו כשהייתי יושבת איתם בהפסקה זה היה נראה לגמרי כאילו אנחנו אנשים שונים ולא הכרנו אף פעם. ואני לא מצטערת שהקשר הזה נגמר, כי אם ככה הם מתנהגים, זה אומר משהו, ובכל מקרה היו הרבה דברים דפוקים ביחסים איתם שלא עשו לי טוב. אבל זה מביא אותי לנקודה אחרת, שכרגע אין פה אף אחד קרוב. ואני יודעת שהחברים האמיתיים נמצאים במקומות אחרים, אבל זה לא אותו הדבר מבחינתי, כי הקשר שאפשר לבנות עם מישהו בדיבור במסנג'ר או טלפון, ופגישה פעם בכמה שבועות במפמחים זה לא מספיק לי. זה לא קרוב מספיק, זה קשר של הזדמנויות, ואלו אנשים שתמיד יהיו שם בשבילי כשאצטרך, אבל גם אף פעם לא. כי גם לאייקון של החיבוק בתוז יש אפקטיביות מוגבלת. וזה לא משהו שהוא אמיתי לגמרי. אנשים שיודעים את כל הפינות הכי אפלות בך, אבל לא תמיד הם יודעים מה שם המשפחה שלך, או מכירים את ההבעות שלך, והבדיחות, והדברים שקורים בזמן אמת. וזה חסר. 3. זה קצת קשור ל-1, וזה בעצם כל העניין שלאחרונה אין לי מושג מה אני רוצה מעצמי. אני במן חיפושים מתמידים אחרי מהות מסויימת, משהו שאני רוצה לעשות, משהו שעושה לי טוב. ואני לא מוצאת. יש מן חלל ריק שאני לא מצליחה למלא, שאני לא יודעת איפה אני צריכה להתחיל לחפש בכלל אחרי מה שימלא אותו. וכשאני אומרת שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי אני לא מתכוונת לצבא או לימודים, כלומר, גם. אבל זה הרבה פחות בוער. זה סתם שאני ממש לא מוצאת את עצמי מבחינה אישית. זה מן משהו בסיסי שאין לי מושג אפילו מה הצבע שאני הכי אוהבת, או הספר, או הסרט. ואין לי שום נקודה שמחה מדי, או עצובה מדי. והכל ממש סטטי, ובד"כ סובב סביב הצורך להמנע מדברים אחרים שמשלחיצים אותי. ואפשר לומר שלחץ זה הדבר העיקרי שמניע אותי, גם אם זה לא נראה ככה. 4. אני לא בטוחה איפה כתבתי את זה, שאני לא מצליחה להרגיש יותר מדי דברים משמעותיים, אבל מצחיק שכל הדברים הקטנים כמו לעשות בגרות בספורט, או לקבל פחות מ-100 במבחן בספרות ובערבית הם אלו שמוציאים אותי מאיזון. אלו שקשה לי להתמודד איתם. שאני יכולה לבכות מזה שהמנילה שלי לא יצאה כמו שרציתי, ושהמודיעין הרס לי את כל האפשרויות, אבל לא יכולה לבכות כשחברבם שלי מקריאים שמות של המשפחה באושוויץ. וזה נראה כאילו דברים ממש יצאו מאיזון אצלי, ואני לא אוהבת את איך שזה עכשיו. וכתבתי יותר מדי, אז תוספת נקודות ב"אתם מנהלים את הפמ"ח" למי שהגיע עד כאן, או משהו.
זה לא שיש לי מושג מאיפה להתחיל אז אני פשוט אמספר את הכל: 1. אחרי כל הזוועות של שנה שעברה היו לי כמה חודשים ממש טובים, ובאמת שהכתרתי את זה כסוג של הצלחה, שהתגברתי על כל הבלאגן שהיה לי אז ויכולתי למצב רוח נורמלי, וקבוע. ואז לפני חמישה חודשים היה את המסע לפולין, שקצת הפיל אותי מהרגליים. היו עוד דברים מסביב, אני חושבת, אבל מה שערער אותי באמת היה אחרי שחזרתי. אני לא מדברת על כל העניין שלשמו נסעתי, אלא התוצאות הנלוות לכך, שהיו בעיקר פקפוק עצום ביכולותיי הרגשיות, שהיה כאן קודם. אבל לא ככה, ואני בעצם מתכוונת לזה שכבר הרבה זמן אני לא באמת מצליחה להרגיש משהו. אני לא מצליחה להרגיש שיש משהו שעושה לי טוב, משהו שאני אוהבת, או מישהו שאני אוהבת. מן מצב שאין לי שום בעיה לקום מחר בבוקר ולהחליט שלא בא לי יותר, ואני מפסיקה לדבר עם האנשים שקרובים אליי עכשיו, וזה אפילו לא יפריע לי. כל פעם שמשיהו מתקרב אליי טיפה, זה כבר מפסיק להיות לי נוח. יש ביי משהו שכל הזמן סולד מאנשים, שמפריע לי לצאת מהמעגל שלי ולעשות צעד לעבר מישהו אחר, או להפך. לתת למישהו להכנס פנימה, ואני לאו דוקא מתכוונת במובן של- להפתח למישהו. זה מן, לא ברור כזה. כי יום אחרי שאני ביחסים נהדרים עם מישהו, רק המחשבה על להמשיך את הקרבה הזו עושה לי בחילה. 2. זה קצת מנוגד ל-1 מה שהולך להיות כאן, אבל לא מזמן עברתי כיתה, באמצע י"ב. לא מאוד חכם, אבל משהו שהייתי חייבת לעצמי. החברים שהגדרתי אז כהכי קרובים אליי היו בכיתה הקודמת. וישר כשעזבתי אפשר לומר שדי שכחו מקיומי, במובן של לשמור על קשר, לדבר או סתם לשאול מה נשמע. אפילו כשהייתי יושבת איתם בהפסקה זה היה נראה לגמרי כאילו אנחנו אנשים שונים ולא הכרנו אף פעם. ואני לא מצטערת שהקשר הזה נגמר, כי אם ככה הם מתנהגים, זה אומר משהו, ובכל מקרה היו הרבה דברים דפוקים ביחסים איתם שלא עשו לי טוב. אבל זה מביא אותי לנקודה אחרת, שכרגע אין פה אף אחד קרוב. ואני יודעת שהחברים האמיתיים נמצאים במקומות אחרים, אבל זה לא אותו הדבר מבחינתי, כי הקשר שאפשר לבנות עם מישהו בדיבור במסנג'ר או טלפון, ופגישה פעם בכמה שבועות במפמחים זה לא מספיק לי. זה לא קרוב מספיק, זה קשר של הזדמנויות, ואלו אנשים שתמיד יהיו שם בשבילי כשאצטרך, אבל גם אף פעם לא. כי גם לאייקון של החיבוק בתוז יש אפקטיביות מוגבלת. וזה לא משהו שהוא אמיתי לגמרי. אנשים שיודעים את כל הפינות הכי אפלות בך, אבל לא תמיד הם יודעים מה שם המשפחה שלך, או מכירים את ההבעות שלך, והבדיחות, והדברים שקורים בזמן אמת. וזה חסר. 3. זה קצת קשור ל-1, וזה בעצם כל העניין שלאחרונה אין לי מושג מה אני רוצה מעצמי. אני במן חיפושים מתמידים אחרי מהות מסויימת, משהו שאני רוצה לעשות, משהו שעושה לי טוב. ואני לא מוצאת. יש מן חלל ריק שאני לא מצליחה למלא, שאני לא יודעת איפה אני צריכה להתחיל לחפש בכלל אחרי מה שימלא אותו. וכשאני אומרת שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי אני לא מתכוונת לצבא או לימודים, כלומר, גם. אבל זה הרבה פחות בוער. זה סתם שאני ממש לא מוצאת את עצמי מבחינה אישית. זה מן משהו בסיסי שאין לי מושג אפילו מה הצבע שאני הכי אוהבת, או הספר, או הסרט. ואין לי שום נקודה שמחה מדי, או עצובה מדי. והכל ממש סטטי, ובד"כ סובב סביב הצורך להמנע מדברים אחרים שמשלחיצים אותי. ואפשר לומר שלחץ זה הדבר העיקרי שמניע אותי, גם אם זה לא נראה ככה. 4. אני לא בטוחה איפה כתבתי את זה, שאני לא מצליחה להרגיש יותר מדי דברים משמעותיים, אבל מצחיק שכל הדברים הקטנים כמו לעשות בגרות בספורט, או לקבל פחות מ-100 במבחן בספרות ובערבית הם אלו שמוציאים אותי מאיזון. אלו שקשה לי להתמודד איתם. שאני יכולה לבכות מזה שהמנילה שלי לא יצאה כמו שרציתי, ושהמודיעין הרס לי את כל האפשרויות, אבל לא יכולה לבכות כשחברבם שלי מקריאים שמות של המשפחה באושוויץ. וזה נראה כאילו דברים ממש יצאו מאיזון אצלי, ואני לא אוהבת את איך שזה עכשיו. וכתבתי יותר מדי, אז תוספת נקודות ב"אתם מנהלים את הפמ"ח" למי שהגיע עד כאן, או משהו.
