טוטולנד
טוטולנד אם לא היה לי את טוטו הייתי משתגע. כלומר, האמת, גם עכשיו אני משוגע, אבל למשוגעים נוח לחשוב שאוטוטו הם עומדים להשתגע אבל לפחות לעכשיו הם עדיין בסדר. יעני כזה לשמור על גחלת התקווה. אבל אם כבר להיות משוגעים שעובדים על עצמכם בעיניים לפחות תהיו מודעים. דוקטור יילנה אומרת שמודעות זה דבר חשוב, וכל עוד מודעים אז תמיד אפשר להשתפר. היא כל הזמן אומרת לי שהיא מבחינה איך לאט לאט אני משתפר, שכל יום אני יותר בסדר, יותר מודע, שתוך גג שנתיים אני מסיים את הטיפול, יוצא לחיים הבוגרים והכל יהיה בסדר. האמת שרוב הזמן אני סתם רואה את הפה שלה כזה נפתח ונסגר, שומע כל מיני קולות מעורבלים כאלו, כמו מוזיקה חסרת מעוף מתובלת בהמון דיסטורשן ברקע, אבל לא באמת מקשיב לה. בדרך כלל זו פגישה של שעה, אבל לפעמים היא קצת נסחפת עם הפה שלה אז אני סובל עוד כמה דקות. תמיד אחרי חצי שעה אני כבר מתחיל להשתגע, מחכה לשניות האלו שהיא מסדרת לעצמה את השיער או סתם חושבת כמה היא מדברת יפה, מגניב עוד הצצה בשעון ועושה חישובים של עוד כמה דקות אני צריך לסבול כאן. אמא ואבא אומרים שזה טוב שאני הולך אל יילנה, גם יילנה אומרת שזה טוב שאני הולך אליה, רק טוטו חושב שזה לא בסדר ושלא הוגן להכריח אותי. בכלל, אם לא היה לי את טוטו הייתי משתגע. וזה לא שאני לא משוגע, נהפוכה, אני משוגע מודע, אבל בכל זאת, לפחות יש מישהו בעולם שמסכים איתי. ונכון תגידו, טוטו זה סך הכל עוד פרח, אבל, ואת זה לא הרבה אנשים יודעים, אבל, אבל אבל אבל, לפעמים רק פרח זה כל מה שנשאר. את טוטו אני מגדל כבר חצי שנה. אני אפילו לא יודע מי ההורים שלו, סך הכל קטפתי אותו מהגן כאן למטה, בחצר הזו עם הדשא והפרחים שבחורף פורחים ובקיץ מישהו מעלים אותם, אמא אמרה שאני צריך לחפש לראות איזה פרח הוא, אבא אומר שאי אפשר לגדל מישהו שלא יודעים איזה סוג הוא ואני גרוע בדיוק כמו האלו שגונבים פרחים כשהקיץ מגיע, ואני אומר שכשאתם אוהבים מישהו זה לא באמת משנה מאיפה הוא מגיע. זה העיקר לאן אתם הולכים ביחד. הוא בצבע אדום. לפעמים אדום חזק חזק, זה בגלל שטוב לו ואנחנו בסדר, ולפעמים אדמדם כזה חלשלש, נראה לי כשאנחנו רבים או סתם בגלל שהוא מתגעגע לאבא ואמא שלו. יש לי פה עדנייה כזו קטנה, קניתי דשן ממולי השכן מלמטה, הוא אמר שהוא יעשה לי הנחה בגלל שאנחנו חברים וזה רק מאתיים שקל, אבל אחרי שאבא אמר לו שהוא גונב ממני כסף ומנצל את זה שאני טראללה אז הוא אמר 300 שקל ושזה גם רק בגלל שאנחנו חברים ולמרות שאבא שלי מטומטם. אמרתי לאבא שאני כבר לא מביא את הדשן ממולי בגלל שאם אבא שוב פעם יתעצבן אז כבר לא יהיה לי כסף ל 400 שקל כי הם נותנים לי רק 300. אני כבר בן 26. אני יודע מה תגידו, שבן 26 לא גר עם ההורים אלא אם באמת משהו לא בסדר אצלו, אבל זה בסדר, אתם צודקים, אף אחד לא מתווכח. שקט. רק אל תצעקו עלי. אני לא אוהב שצועקים עלי. אם צועקים עלי אני מתחיל להתרגש. והלב שלי הולך יותר מדי בומים. ואז אם יותר מדי בומים אני מתחיל להזיע. ובטח גם מפספס כמה בומים ואז יורדות לי כמה שנים מהחיים. ואם אתם ממשיכים לצעוק עלי אני מתחיל לרעוד, ואם תמשיכו עוד יותר אני בכלל מתחיל לפרכס. ואז אני לא יכול לענות לכם, אני רק מגמגם, וגם השיבר של העיניים לא עומד בעומס ואני בוכה. אבא אומר שאני בחורה. אמא אומרת שאבא לא לימד אותי להיות גבר. אבא אומר שאמא טפשה. אמא אומרת שאני מטומטם. יילנה אומרת שיש דברים בגו. בגלל שאני לא אוהב שצועקים עלי אני לא צועק על אף אחד. פעם צעקתי על טוטו, הוא לא דיבר איתי איזה שבועיים, אני כבר חשבתי שהוא מת או משהו, ובסוף הוא אמר לי שהוא נפגע, שאפשר להגיד גם בלי לצעוק, ושאני מפחיד אותו ככה. אמרתי גם לאבא ואמא שהם מפחידים אותי ככה אבל הם לא הקשיבו. אני הקשבתי לטוטו ואני כבר לא צועק. אסור להפחיד את מי שאוהבים. אני כל היום מדבר עם טוטו ורק מחכה לקיץ בשביל לראות מי גונב לאדמה את הפרחים. בחורף יש את הפרחים היפים, בקיץ יש פרחים עם יופי אחר, כולם יפים, אבל רק את הפרחים של החורף אני אוהב. כל צהריים כשאני קם אני ישר רץ לסלון, מביא כוס חלב טרי-טרי בשביל טוטו, קצת משקה אותו, שם לו את הרדיו, נותן לו נשיקה, מתכופף גם לתת לו חיבוק, ואז ביחד אנחנו מסתכלים על העננים איך שהם רצים. אני תמיד מתערב עם טוטו לראות איזה ענן ישיג את מי, אבל טוטו תמיד מנצח. טוטו חכם. אני טיפש. אבא אמר שהוא יכול להשיג לי עבודה במפעל של טיפשים, אבל אמא אמרה שאני טיפש מדי אפילו בשביל זה והכי טוב שאני אשב בבית כל היום בשביל לשמוע כמה אני טיפש ופעם ביומים אלך ליילנה בשביל שתעשה אותי חכם. יילנה אומרת שאני מוצא חן בעינייה. שיש בי כזו תמימות מושכת, אבל גם שאני צריך ללמוד שבעולם לא צריכים אנשים תמימים. מה גם שאני קצת איטי וזה עולם של אצנים. ניסיתי להסביר ליילנה שזה שאני ילד איטי לא אומר שילדים מהירים זה יותר טוב, אבל יילנה אמרה שהזמן נגמר ונמשיך פעם אחרת, בסדר מתוקי? אבא אומר שיילנה גונבת כסף ולא באמת עוזרת. אמא אומרת שגם ככה היא מרוויחה את הכל בבית אז שאבא ישתוק, ואבא אומר לי ללכת להביא לו את הנעלי בית. אני דיי בטוח שסליפ וביפ שונאים את אבא. הם הנעלי בית שלו. הוא כל הזמן דורך עליהם. והוא אף פעם לא אמר להם תודה בכלל. אני לא מבין איך אפשר ככה להשתמש בדברים בלי להגיד להם אחר כך תודה. אסור ככה סתם להשמש בדברים. שום דבר לא נועד בשביל שישתמשו בו סתם. אפילו לא נעלי בית. בגלל זה לי אין נעליים. אני כל הזמן יחף. אני גם אוהב את הבלטות הקרות על כף הרגל החמה. זה עושה לי נעים. אמא אומרת שאינשאללה אני אקבל דלקת ראות, אבא אומר שאין לו כסף לתרופות ורק הראות אומרות לי שאני צריך לעשות מה שטוב לי, כי, ככה הן אומרות, ככה זה כשאוהבים באמת. לא מחליטים, רק מבקשים, ואם לא אז לא. באהבה אסור להגיד אסור. אני קם כל יום בצהריים, רץ לצחצח שיניים כמו שצריך, אחר כך מתקלח, אחר כך חלב לטוטו, אחר כך לשאול את טוטו מה שלומו ואיך הוא ישן, כשאוהבים רוצים לדעת מה קורה, ואני אפילו לא שואל אותו סתם כזה מה קורה, או מה נישמע וכל מיני דברים כאלו שכולם שואלים אותי. אני שואל את טוטו בשביל לדעת באמת. טוטו בדרך כלל יישן בסדר. לפעמים קצת קר אז אני מכניס אותו הבייתה, אבל רוב הזמן החלטנו שעדיף לו לנשום אוויר של כוכבים ואבק של פצפוצי תבל. אחרי שאני מדבר קצת עם טוטו, אמא חוזרת בשביל להגיד לי למה לא עשיתי שום דבר כל היום, ואיך החברים שלי כבר נשואים, יש להם משפחות, אהבה, קריירה וחיים, איך אני לא בסדר וכמה היא סובלת בגללי. אני לא רוצה שאמא תסבול אבל אמא סובלת, נראה לי, בגלל שהיא כבר אוהבת לסבול. להיות אחרת זה מוזר לה. אמא אוהבת להרגיש הרגשה מוכרה של סבל מאשר הרגשה חדשה של נחמד. אחר כך אבא חוזר הבייתה, הוא מהאלו שממלאים את הונדינג-משינס, ככה שמעתי בטלביזיה, הדברים האלו איפה שכל הקולות, הוא ממלא שם את הפחיות, זה עד שלוש, ואחר כך הוא חוזר הבייתה גם להגיד לי למה לא עשיתי כלום כל היום. אני יושב על הספה הכחולה, בסלון גדול בצבע לבן, מקשיב לשני אנשים אפורים שמנסים לצבוע לי את הכל בשחור. אחר כך אני אומר להם שהם צודקים ואני משתדל, אמא אומרת שאני עובד עליהם בעיניים, שבטח אני נורמלי אבל עצלן, אבא אומר שאמא עובדת עליו בעיניים, שאני בכלל עצלן אבל נורמלי, והם מתווכחים כמה דקות על מה אני, אני קצת הולך לאכול ולשתות, לוקח עוד חלב לטוטו, חוזר אליהם בשביל שיגידו לי מה הם החליטו ואז חוזר לחדר שלי. טוטו אומר שאני לא צריך להקשיב להם כי הם בעצמם לא בסדר, אבל אמרתי לטוטו שגם אם הם לא בסדר הם אמרו לי שאני הבן שלהם וחייב להקשיב להם כי ככה זה בנים. טוטו שאל אותי אם ככה אני אגיד לילדים שלי, אבל אחרי שעוד פעם נדפק לי השיבר של העיניים למה האינסלטור לא משהו הוא מפסיק לשאול, וכל מה שנותר לנו זה להסתכל לשמים האפורים, העננים השחורים, אני וטוטו, ילד קטן-גדול ופרח אדום-אדום, להסתכל ולעשות תחרות איזה ענן יזכה. אני אוהב את העננים. לא הרבה יודעים לעשות טוב בלי לקחת כלום. הם אפילו לא יודעים, ככה זה הטובים, נותנים והולכים. אחר כך בלילה כולם הולכים לישון. זה רק טוטו ואני נשארים להביט על הכוכבים שרוקדים, העננים ששרים ואלוהים שהולך לבקר את כל הישנים בשביל לעשות להם חלומות. רק אני לא חולם. אני כל לילה נשאר עם טוטו ער כמעט עד הבוקר בגלל שהוא אמר שהוא מפחד מהלילה. אנחנו ביחד רואים טלביזיה, אתמול היה סרט על איזה איש אחד שגנב למאפיה, והמאפיה כל הזמן חיפשה אותו עד שהיא התייאשה, ובסוף הם אמרו שהוא איש מיוחד כי רק אנשים מיוחדים בורחים ככה למאפיה והוא מת בגלל שזקנה אחת נסעה ברוורס באמצע מישגן ודרכה לו על הכובע והראש. אני עצמתי עיניים אבל טוטו אמר שלא הראו שום דבר. שאלתי את טוטו איך אני גם יכול להיות בן אדם מיוחד כמו ההוא של המאפיה, אבל טוטו אמר שאנשים מיוחדים לא מדברים על זה שהם אנשים מיוחדים, ששום בן אדם מיוחד אי פעם אמר שהוא מיוחד, ואם כבר אף אחד לא יודע מה זה מיוחד ויש אולי אחד למיליון. אמרתי לטוטו שהוא אחד למיליון גם כן, אבל הוא רק חייך ואמר לי אם כבר. שאלתי אותו מה זה אם כבר אבל הוא לא ענה. סתם הסתכל לשמים והלך לישון כשהמחוג הגדול הראה 7 והקטן לא מצאתי אותו. שמתי לו עוד קצת חלב, עוד קצת פירורים של הדשן בשלוש מאות שקל שאני מקווה שאבא לא ייגל
טוטולנד אם לא היה לי את טוטו הייתי משתגע. כלומר, האמת, גם עכשיו אני משוגע, אבל למשוגעים נוח לחשוב שאוטוטו הם עומדים להשתגע אבל לפחות לעכשיו הם עדיין בסדר. יעני כזה לשמור על גחלת התקווה. אבל אם כבר להיות משוגעים שעובדים על עצמכם בעיניים לפחות תהיו מודעים. דוקטור יילנה אומרת שמודעות זה דבר חשוב, וכל עוד מודעים אז תמיד אפשר להשתפר. היא כל הזמן אומרת לי שהיא מבחינה איך לאט לאט אני משתפר, שכל יום אני יותר בסדר, יותר מודע, שתוך גג שנתיים אני מסיים את הטיפול, יוצא לחיים הבוגרים והכל יהיה בסדר. האמת שרוב הזמן אני סתם רואה את הפה שלה כזה נפתח ונסגר, שומע כל מיני קולות מעורבלים כאלו, כמו מוזיקה חסרת מעוף מתובלת בהמון דיסטורשן ברקע, אבל לא באמת מקשיב לה. בדרך כלל זו פגישה של שעה, אבל לפעמים היא קצת נסחפת עם הפה שלה אז אני סובל עוד כמה דקות. תמיד אחרי חצי שעה אני כבר מתחיל להשתגע, מחכה לשניות האלו שהיא מסדרת לעצמה את השיער או סתם חושבת כמה היא מדברת יפה, מגניב עוד הצצה בשעון ועושה חישובים של עוד כמה דקות אני צריך לסבול כאן. אמא ואבא אומרים שזה טוב שאני הולך אל יילנה, גם יילנה אומרת שזה טוב שאני הולך אליה, רק טוטו חושב שזה לא בסדר ושלא הוגן להכריח אותי. בכלל, אם לא היה לי את טוטו הייתי משתגע. וזה לא שאני לא משוגע, נהפוכה, אני משוגע מודע, אבל בכל זאת, לפחות יש מישהו בעולם שמסכים איתי. ונכון תגידו, טוטו זה סך הכל עוד פרח, אבל, ואת זה לא הרבה אנשים יודעים, אבל, אבל אבל אבל, לפעמים רק פרח זה כל מה שנשאר. את טוטו אני מגדל כבר חצי שנה. אני אפילו לא יודע מי ההורים שלו, סך הכל קטפתי אותו מהגן כאן למטה, בחצר הזו עם הדשא והפרחים שבחורף פורחים ובקיץ מישהו מעלים אותם, אמא אמרה שאני צריך לחפש לראות איזה פרח הוא, אבא אומר שאי אפשר לגדל מישהו שלא יודעים איזה סוג הוא ואני גרוע בדיוק כמו האלו שגונבים פרחים כשהקיץ מגיע, ואני אומר שכשאתם אוהבים מישהו זה לא באמת משנה מאיפה הוא מגיע. זה העיקר לאן אתם הולכים ביחד. הוא בצבע אדום. לפעמים אדום חזק חזק, זה בגלל שטוב לו ואנחנו בסדר, ולפעמים אדמדם כזה חלשלש, נראה לי כשאנחנו רבים או סתם בגלל שהוא מתגעגע לאבא ואמא שלו. יש לי פה עדנייה כזו קטנה, קניתי דשן ממולי השכן מלמטה, הוא אמר שהוא יעשה לי הנחה בגלל שאנחנו חברים וזה רק מאתיים שקל, אבל אחרי שאבא אמר לו שהוא גונב ממני כסף ומנצל את זה שאני טראללה אז הוא אמר 300 שקל ושזה גם רק בגלל שאנחנו חברים ולמרות שאבא שלי מטומטם. אמרתי לאבא שאני כבר לא מביא את הדשן ממולי בגלל שאם אבא שוב פעם יתעצבן אז כבר לא יהיה לי כסף ל 400 שקל כי הם נותנים לי רק 300. אני כבר בן 26. אני יודע מה תגידו, שבן 26 לא גר עם ההורים אלא אם באמת משהו לא בסדר אצלו, אבל זה בסדר, אתם צודקים, אף אחד לא מתווכח. שקט. רק אל תצעקו עלי. אני לא אוהב שצועקים עלי. אם צועקים עלי אני מתחיל להתרגש. והלב שלי הולך יותר מדי בומים. ואז אם יותר מדי בומים אני מתחיל להזיע. ובטח גם מפספס כמה בומים ואז יורדות לי כמה שנים מהחיים. ואם אתם ממשיכים לצעוק עלי אני מתחיל לרעוד, ואם תמשיכו עוד יותר אני בכלל מתחיל לפרכס. ואז אני לא יכול לענות לכם, אני רק מגמגם, וגם השיבר של העיניים לא עומד בעומס ואני בוכה. אבא אומר שאני בחורה. אמא אומרת שאבא לא לימד אותי להיות גבר. אבא אומר שאמא טפשה. אמא אומרת שאני מטומטם. יילנה אומרת שיש דברים בגו. בגלל שאני לא אוהב שצועקים עלי אני לא צועק על אף אחד. פעם צעקתי על טוטו, הוא לא דיבר איתי איזה שבועיים, אני כבר חשבתי שהוא מת או משהו, ובסוף הוא אמר לי שהוא נפגע, שאפשר להגיד גם בלי לצעוק, ושאני מפחיד אותו ככה. אמרתי גם לאבא ואמא שהם מפחידים אותי ככה אבל הם לא הקשיבו. אני הקשבתי לטוטו ואני כבר לא צועק. אסור להפחיד את מי שאוהבים. אני כל היום מדבר עם טוטו ורק מחכה לקיץ בשביל לראות מי גונב לאדמה את הפרחים. בחורף יש את הפרחים היפים, בקיץ יש פרחים עם יופי אחר, כולם יפים, אבל רק את הפרחים של החורף אני אוהב. כל צהריים כשאני קם אני ישר רץ לסלון, מביא כוס חלב טרי-טרי בשביל טוטו, קצת משקה אותו, שם לו את הרדיו, נותן לו נשיקה, מתכופף גם לתת לו חיבוק, ואז ביחד אנחנו מסתכלים על העננים איך שהם רצים. אני תמיד מתערב עם טוטו לראות איזה ענן ישיג את מי, אבל טוטו תמיד מנצח. טוטו חכם. אני טיפש. אבא אמר שהוא יכול להשיג לי עבודה במפעל של טיפשים, אבל אמא אמרה שאני טיפש מדי אפילו בשביל זה והכי טוב שאני אשב בבית כל היום בשביל לשמוע כמה אני טיפש ופעם ביומים אלך ליילנה בשביל שתעשה אותי חכם. יילנה אומרת שאני מוצא חן בעינייה. שיש בי כזו תמימות מושכת, אבל גם שאני צריך ללמוד שבעולם לא צריכים אנשים תמימים. מה גם שאני קצת איטי וזה עולם של אצנים. ניסיתי להסביר ליילנה שזה שאני ילד איטי לא אומר שילדים מהירים זה יותר טוב, אבל יילנה אמרה שהזמן נגמר ונמשיך פעם אחרת, בסדר מתוקי? אבא אומר שיילנה גונבת כסף ולא באמת עוזרת. אמא אומרת שגם ככה היא מרוויחה את הכל בבית אז שאבא ישתוק, ואבא אומר לי ללכת להביא לו את הנעלי בית. אני דיי בטוח שסליפ וביפ שונאים את אבא. הם הנעלי בית שלו. הוא כל הזמן דורך עליהם. והוא אף פעם לא אמר להם תודה בכלל. אני לא מבין איך אפשר ככה להשתמש בדברים בלי להגיד להם אחר כך תודה. אסור ככה סתם להשמש בדברים. שום דבר לא נועד בשביל שישתמשו בו סתם. אפילו לא נעלי בית. בגלל זה לי אין נעליים. אני כל הזמן יחף. אני גם אוהב את הבלטות הקרות על כף הרגל החמה. זה עושה לי נעים. אמא אומרת שאינשאללה אני אקבל דלקת ראות, אבא אומר שאין לו כסף לתרופות ורק הראות אומרות לי שאני צריך לעשות מה שטוב לי, כי, ככה הן אומרות, ככה זה כשאוהבים באמת. לא מחליטים, רק מבקשים, ואם לא אז לא. באהבה אסור להגיד אסור. אני קם כל יום בצהריים, רץ לצחצח שיניים כמו שצריך, אחר כך מתקלח, אחר כך חלב לטוטו, אחר כך לשאול את טוטו מה שלומו ואיך הוא ישן, כשאוהבים רוצים לדעת מה קורה, ואני אפילו לא שואל אותו סתם כזה מה קורה, או מה נישמע וכל מיני דברים כאלו שכולם שואלים אותי. אני שואל את טוטו בשביל לדעת באמת. טוטו בדרך כלל יישן בסדר. לפעמים קצת קר אז אני מכניס אותו הבייתה, אבל רוב הזמן החלטנו שעדיף לו לנשום אוויר של כוכבים ואבק של פצפוצי תבל. אחרי שאני מדבר קצת עם טוטו, אמא חוזרת בשביל להגיד לי למה לא עשיתי שום דבר כל היום, ואיך החברים שלי כבר נשואים, יש להם משפחות, אהבה, קריירה וחיים, איך אני לא בסדר וכמה היא סובלת בגללי. אני לא רוצה שאמא תסבול אבל אמא סובלת, נראה לי, בגלל שהיא כבר אוהבת לסבול. להיות אחרת זה מוזר לה. אמא אוהבת להרגיש הרגשה מוכרה של סבל מאשר הרגשה חדשה של נחמד. אחר כך אבא חוזר הבייתה, הוא מהאלו שממלאים את הונדינג-משינס, ככה שמעתי בטלביזיה, הדברים האלו איפה שכל הקולות, הוא ממלא שם את הפחיות, זה עד שלוש, ואחר כך הוא חוזר הבייתה גם להגיד לי למה לא עשיתי כלום כל היום. אני יושב על הספה הכחולה, בסלון גדול בצבע לבן, מקשיב לשני אנשים אפורים שמנסים לצבוע לי את הכל בשחור. אחר כך אני אומר להם שהם צודקים ואני משתדל, אמא אומרת שאני עובד עליהם בעיניים, שבטח אני נורמלי אבל עצלן, אבא אומר שאמא עובדת עליו בעיניים, שאני בכלל עצלן אבל נורמלי, והם מתווכחים כמה דקות על מה אני, אני קצת הולך לאכול ולשתות, לוקח עוד חלב לטוטו, חוזר אליהם בשביל שיגידו לי מה הם החליטו ואז חוזר לחדר שלי. טוטו אומר שאני לא צריך להקשיב להם כי הם בעצמם לא בסדר, אבל אמרתי לטוטו שגם אם הם לא בסדר הם אמרו לי שאני הבן שלהם וחייב להקשיב להם כי ככה זה בנים. טוטו שאל אותי אם ככה אני אגיד לילדים שלי, אבל אחרי שעוד פעם נדפק לי השיבר של העיניים למה האינסלטור לא משהו הוא מפסיק לשאול, וכל מה שנותר לנו זה להסתכל לשמים האפורים, העננים השחורים, אני וטוטו, ילד קטן-גדול ופרח אדום-אדום, להסתכל ולעשות תחרות איזה ענן יזכה. אני אוהב את העננים. לא הרבה יודעים לעשות טוב בלי לקחת כלום. הם אפילו לא יודעים, ככה זה הטובים, נותנים והולכים. אחר כך בלילה כולם הולכים לישון. זה רק טוטו ואני נשארים להביט על הכוכבים שרוקדים, העננים ששרים ואלוהים שהולך לבקר את כל הישנים בשביל לעשות להם חלומות. רק אני לא חולם. אני כל לילה נשאר עם טוטו ער כמעט עד הבוקר בגלל שהוא אמר שהוא מפחד מהלילה. אנחנו ביחד רואים טלביזיה, אתמול היה סרט על איזה איש אחד שגנב למאפיה, והמאפיה כל הזמן חיפשה אותו עד שהיא התייאשה, ובסוף הם אמרו שהוא איש מיוחד כי רק אנשים מיוחדים בורחים ככה למאפיה והוא מת בגלל שזקנה אחת נסעה ברוורס באמצע מישגן ודרכה לו על הכובע והראש. אני עצמתי עיניים אבל טוטו אמר שלא הראו שום דבר. שאלתי את טוטו איך אני גם יכול להיות בן אדם מיוחד כמו ההוא של המאפיה, אבל טוטו אמר שאנשים מיוחדים לא מדברים על זה שהם אנשים מיוחדים, ששום בן אדם מיוחד אי פעם אמר שהוא מיוחד, ואם כבר אף אחד לא יודע מה זה מיוחד ויש אולי אחד למיליון. אמרתי לטוטו שהוא אחד למיליון גם כן, אבל הוא רק חייך ואמר לי אם כבר. שאלתי אותו מה זה אם כבר אבל הוא לא ענה. סתם הסתכל לשמים והלך לישון כשהמחוג הגדול הראה 7 והקטן לא מצאתי אותו. שמתי לו עוד קצת חלב, עוד קצת פירורים של הדשן בשלוש מאות שקל שאני מקווה שאבא לא ייגל